מילתא דפשיטא היא שלא ניתן לעשות בה'בעלות' - שהיא לא תזכה כפל לבעליה, מפני שהכפל הוא עונש וקנס על הגנב, ואת זה לא ניתן לבטל בהבעלות, מפני שאין זה כלל מדיני הבעלות, אלא כך הם חוקי המשפט [וכן הוא מסברא, שהרי הבעלות תובעת את קיומה ותו לא, וכיצד מדיני הבעלות נוכל לתבעו למלאות סכום ממון שאינו בא מסבת הבעלות].
וכל מהות החילוק בין 'קנסות' ל'ממונות' זה שבקנס - עצם הנתינה הוא התכלית, והקבלה באה באופן ממילא, שאופן תשלומי הראשון הם לשלם לרעהו, ובשונה משאר חיובי הממון שהנתינה משמשת רק בתור אמצעי להקבלה, כלומר, שהוא צריך לתת כדי שהשני יקבל את זה * , וכחזינן ברחבי הש"ס פעמים רבות - כגון דא - שלא מועלת מחילה בקנסות [ירושלמי ריש פ"ג בכתובות] שחייב אך כשעת העמדה בדין [ב"ק סה, א;] אין הרשאה בקנסות [קונה"ס א, ג; מנח"ח מצוה מט;] אין אדם מוריש קנס לבניו [כתובות מב, ב;] מודה בקנס פטור [כפש"ה בב"ק סד, ב; וביאר זאת השעה"מ - א, ג; דכיון שנתחסד והודה הריהו פטור, וזהו לא היה פוטרו אילו זה היה 'דין' במקבל] ושאם אין אפשרות ואופן של כפיית בית דין הוא לא מוגדר כמחוייב בתשלומין [כן זהו פשיטות הגמ' במכות ה, א וכ"פ רעק"א בגליון ובחי' שם] והפליגו רבותינו לומר שאין בכלל ענין אפי' לצאת ידי שמיים [קצה"ח א, ז;].
* ועתה מובן הכלל הגדול שמובא בסוגיות הש"ס - ש'קנס' - היינו כגון כש"משלם יתר על מה שהזיק" וש"יש לו קצבה", שאם היינו עוסקים במילוי חסרונו של הממון, כיצד יהא להדבר קצבה? וכיצד ישלם יתר ממה שהזיק? וע"כ כמו שפירשנו.
