אלול תשע׳׳ד. אמרתי כי אברך ת"ח נכנס אמש למרן הגראי"ל, והגראי"ל התעניין: "נו, מתכוננים לראש השנה?" ואחר כך האברך הקשה להגראי"ל: "איך זה קורה באמת שלא רועדים?" – עד כאן בבית הגראי"ל. תגובת רבנו: "וכי יש ממש בקושיה זו? לא קשה כלום!"
בפעם אחרת אמרתי בשם מרנא הגראי"ל ששאל: תאוות החיים כל כך עצומה אצל האדם, והנה למה אדם ישן באלול, הרי בר"ה ויוה"כ גוזרים מי יחיה וימי ימות, וכאשר יש לאדם ספק ספיקא בעניין בריאותו כבר הוא כמשתגע מחמת כך, והנה כאן כולנו אומרים את ה׳נתנה תוקף׳ – וכי אין להם ספק ספיקא? – "זה שלא כדרך הטבע, וה׳ עשה נס שלא יהיה את הפחד הצריך להיות בטבע, שאל״כ לא יחזיק מעמד והיה רועד כל הזמן. והרי כיצד אדם חי עם עבירות? ואפילו עבירה אחת איך היה יכול לחיות? והכא נמי כהנ״ל" [שזה לא כדרך הטבע].
בחור שואל אם באלול או בעשי"ת לעשות תענית דיבור, או שצריך להתנהג נורמאלי (והחזו"א במכתב מתריע שיתנהג נורמאלי), וב'לקט שיחות' כתב שבא אליו בחור מבוהל מה יהיה עם אלול, וענה לו: הנהגה ראשונה של אלול להיות נורמאלי. "זה דבר טוב – תענית דיבור".
אמרו, כי רבנו בבחרותו עשה ׳תענית דיבור׳ או בכל חודש אלול או בעשי"ת, וכאשר נישא אמר לו החזו"א שיפסיק, כי צריך לדבר עם האישה, וכידוע שר׳ איצל הירבה בתעניות דיבור והתנה מראש עם אשתו בזיווג שני על כך, ופעם אחת היה צריך ללוותה לרופא, אמר הרופא לאשתו: רחמנות עליך שהיית צריכה להינשא לבעל אילם. "זה לא נכון. אמת שהייתי פעם עושה תענית דיבור בעשי"ת אבל עוד לפני החתונה הפסקתי. בישיבה ראיתי שאין אפשרות לקיים זה, כגון שאם ראש הישיבה בא לדבר אתי וכדו׳, והפסקתי". (קובץ גיליונות שופטים תשע"ח מתוך 'כל משאלותיך')
