שלא נטעה את אחרים, והעיקר – לא את עצמנו / הרב ניסן צלניקר הי"ד
(נכתב בשמו על ידי גיסו הרב בן ציון ברוק, הובא בגוילי אש עמו' רכז)
"ויאמר הנה נא וגו' סורו וגו' ולינו ורחצו רגליכם" (בראשית יט,ב). וברש"י שם: וכי דרכם של בני אדם ללון תחלה ואחר כך לרחוץ? ועוד שהרי אברהם אמר להם תחלה "ורחצו רגליכם". אלא כך אמר לוט: אם יבואו אנשי סדום ויראו שכבר רחצו רגליהם, יעלילו עלי ויאמרו, כבר עברו שני ימים או שלשה שבאו לביתך ולא הודעתנו. לפיכך אמר מוטב שיתעכבו כאן באבק רגליהם ויהיו נראין שבאו עכשיו, לפיכך אמר, לינו תחילה ואחר כך רחצו. עכ"ל.
היה זה איפוא תכסיס של לוט להימנע מהאשמת העיר הנפשעת. אבל אנו מוצאים עילה אחרת לטענתו של לוט, בהתחלת הפרשה (שם יח,ד). כשאמר אברהם למלאכים תחילה "ורחצו רגליכם", כתב רש"י על זה: כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. אבל לוט שלא איכפת לו אם יכניסו עבודה זרה לתוך ביתו, ולא משום טענותיהם של אנשי סדום.
אבל יש כאן ענין עמוק בכוחות של נפש האדם. לא פעם מוותר האדם וויתורים קלים באמתלאות שנראות צודקות לכאורה, והרואה את מעשיו סבור, שאמנם בגלל האמתלאות שבפיו עשה כך, אבל האמת היא לא כן, שאילו החשיב הרבה את המצווה או המנהג שהוא מוותר עליו, לא היה מוותר, אלא מנצל סיבות מקריות כדי להקל על עצמו את מצפונו על שהוא מוותר, אבל לעצם הוויתור אין לו שום סיבה עיקרית.
וכך היה עם לוט.
כידוע, היתה הכנסת אורחים בכל צורה שהיא אסורה בסדום באיסור מוחלט, כמן שכתוב (יחזקאל טז, מט) "הנה זה היה עון סדום אחותך וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה". ובחז"ל מפורטים העונשים המרובים והאיומים שהענישו אנשי סדום למי שהעיז לתת לחם לעני או להכניס עני לתוך ביתו, כמו שדרשו חז"ל (סנהדרין קט:) על הפסוק "הכצעקתה הבאה אלי עשו" (בראשית יח,כא) צעקת ריבה אחת שהרגוה במיתה משונה על שנתנה מזון לעני.
אבל לוט, אף שמינוהו לשופט עליהם, לא הלר בדרכי סדום, אלא בראותו אורחים באים קם לקראתם, השתחווה להם אפים ארצה והתחנן שיסורו לביתו. וכשמיאנו, הפציר בהם מאד. הרי זה מצידו מסירת נפש ממש, כפי שבאמת קרה ש"אנשי סדום נסבו על הבית וגו' ויאמרו עתה נרע לך מהם" (שם יט,ט), והוא ידע מראש מה יארע לו אם יעיז להכניס אורחים לביתו, אלא שהוא למד מבית אברהם לחזר אחרי אורחים. אומר רש"י, ולשם קיום מצוה זו היה מוכן לכל.
מעתה יש להתפלא, אם כבר מוכן היה למסור נפשו לקיום המצווה, למה לא קיימה בשלימות, ולא אמר קודם "רחצו רגליכם" ואחר כך ללון אצלו, הרי גם בלאו הכי עשה נגד מנהגי אנשי סדום ובין כך השליך נפשו מנגד. אמנם יש לומר, כי לוט השתדל עד כמה שאפשר להקטין מעליו את ההאשמות של אנשי סדום, אבל האמת הלא כי אילו היה לוט מקפיד כראוי על אבק של עבודה זרה, היה חשש זה מכריע שלא להכניס את האורחים עם האבק שעל רגליהם, והיה הפחד מאבק של עבודה זרה מכריע את הפחד מפני אנשי סדום. עכשיו שהפחד מפני אנשי סדום הכריע את הפחד מפני אבק של עבודה זרה, סימן מובהק הוא שלוט לא הקפיד כל כך על אבק של עבודה זרה.
מכאן לימוד בשבילנו, רואים אנו אנשים עושים פעולות שונות שהסיבות לכך נראות כאלו מובנות, אבל זה רק על פני השטח. כי הנימוקים האמיתיים. צפונים עמוק עמוק בלב האדם. ועלינו לבדוק את הסיבות השונות והאמתלאות שלנו עצמנו, לדעת את מקורן בזלזול של מצוה או מנהג בקלות ראש וכדומה, ולהעמיד את הדברים במקומם הנכון, כדי שלא נטעה את אחרים, והעיקר – לא את עצמנו.
