שני טעמים לדבר: האחד – כדי ש"לא תראה הפת את בושתה", שהיא חשובה יותר ואף על פי כן מקדימים את היין לקדש עליו; ומטעם זה די בכיסוי הפת מלמעלה.
והשני – זֵכֶר לַמָּן, שאף בו היה 'לחם משנה', והיה מכוסה בטל מלמעלה ומלמטה. והמפה הפרוסה על השולחן, נחשבת ככיסוי במפה מלמטה. ונחלקו הפוסקים בנוגע לכיסוי שקוף שהפת נראית דרכו – אם הוא מועיל לפי הטעם הראשון שלא תראה הפת בושתה.
וכשיושבים בסעודה סביב כמה שולחנות, ואחד מקדש לכולם – נחלקו פוסקי זמננו לפי הטעם שלא תראה הפת בושתה, אם צריך לכסות את הפת בשאר השולחנות, או רק את הפת המונחת לפני המקדש. ולפי הטעם שהכיסוי הוא זכר למן, יש לכסות את הפת בכל השולחנות, אך למעשה נוהגים להקל ולא לכסות אלא את הפת שלפני המקדש.
עוד נפק"מ.
כשמקדשים על מיני מזונות – צריך לכסותם רק לפי הטעם שלא תראה הפת בושתה, אך לפי הטעם שהכיסוי הוא זכר למן אין צריך לכסותם, שהרי אין כאן 'לחם משנה'.
בסעודה שלישית, שאין מקדשים בה על היין תחילה – כתב בערוך השולחן שאין צריך לכסות את הפת, כיון שעיקר הדין הוא כפי הטעם שלא תראה הפת בושתה; וכן נהג החזון־איש. ויש שכתב שצריך לכסות את הפת, כפי הטעם שהכיסוי הוא זכר למן. [שו"ע רעא, ט, ומשנ"ב מא]. (מתוך דרשו)