מגנזי:
לברך הגומל על כל נס אפילו שלא היה בסכנה אלא ניצול ממנה ברגע האחרון
שאלה: האוטבוס שבו נסעתי עבר תאונה ב"ה כולם נצלו, האם אני צריך לברך הגומל?
גופא דעובדא הכי הוה: נסעתי אתמול בלילה (אור ליום ד', מוצאי יום ג') באוטובוס קו 402 מב"ב לירושלים, באמצע הדרך בכביש 4 ליד ב"ב נכנס באוטובוס רכב שאיבד שליטה, בעוצמה רבה מאוד, עד כדי כך שהנהג ומי שישב לידו נהרגו מיד ה"י ושאר היושבים ברכב נפצעו קשה, [וכפי שהבנתי אח"כ מתו שאר יושבי הרכב, והבנתי שהם אינם יהודים], היה לחץ גדול בכל זמן ההמתנה לאוטובוס חילופי, עמדו כמעט שעה עד שיצאנו לדרך לירושלים. ע"כ המעשה המחריד.
הנהג אמר לי, שאם הוא היה נכנס מהצד של האוטובוס, האוטובוס היה נהפך וה"י מה שהיה יכול לקרות.
הנהג של הרכב איבד שליטה, כלומר, הוא יכל להיכנס באותו תאונה גם בצד של הרכב, אם הוא היה אפילו קצת עקום, והיה נתקע בצד של הרכב האוטובוס היה מתהפך ה"י.
למעשה, אנחנו רק עפנו כל אחד ממקומו, הכיפות והכובעים עפו למרחוק, אבל כולנו, כל יושבי האוטובוס שהיה מלא, כולם יצאו בריאים ושלמים, תודה לקל, השאלה האם צריך להגיד הגומל או לא.
תשובה: יש פחד בעולם היום לברך הגומל, ונ"ל שזה לא במקום הנכון, ובעצם דבר זה הוא גם בשאר ברכות, ולדעתי זה חומרות שלא במקומם, וכפי שהארכתי במקום אחר.
כתוב בשו"ע (סימן ריט סעיף ז) "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים; ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה; ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה".
לכאורה קשה, יש כאן שאלה של ברכה לבטלה, שם לבטלה, מה הקשר מנהגים לכאן, מנהגים הוא אם לאכול תפוח עם דבש או בלי דבש בליל ר"ה, איך נכנס לכאן מנהג.
וזה לשון הטור "ונוהגין באשכנז וצרפת שאין מברכין כשהולכים מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי בה חיות רעות ולסטים והא דאיתא בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו אבל ברכת הגומל במקום תודה איתקן".
כלומר, באמת אין בעיה להגיד גם בכל דרך שהולכים, אבל המנהג שלא. וזה לשון הרא"ש.
וכן הצד השני כן לברך, כותב הבית יוסף (סימן ריט אות ז - ח ד"ה ונוהגין באשכנז) "כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' שמ) עתה נהגו העולם לברך ברכת הגומל אפילו כשהולכים מעיר לעיר וכ"כ הרמב"ן (בתורת האדם שם ובחדושיו נד:)".
פשוט, נהגו העולם לברך.
מה שאני רוצה להוציא מכל הנ"ל, להודות לה' הוא לא בעיה אף פעם, אני לא אומר שכל יום יברכו הגומל, אבל זה לא כ"כ חמור שצריך לגשת אליו עם גדרים שכל ספק לא יאמרו, לא, ממש לא, כל ספק כן תאמר, ולכן זה תלוי במנהגים.
לענינינו, אנו האשכנזים לא נוהגים לברך הגומל על דרכים, אבל נא לא להגזים ולומר שאם קרה נס, אבל הוא לא היה בסכנה אלא הוא ניצל מהסכנה לא מברכים. זה הלומדס' המקובל היום אצל הרבנים, שאם ניצל מהסכנה, לא ניצל כשהיה בשעת סכנה, אלא ניצל מסכנה לא מברכים, ואני לא אומר שאי"ז נכון, כלומר, מי שנסע בדיוק באותו יום בכביש אחר לא יברך בגלל שיכל להיות שם... אבל אם היה באותו איזור וכדומה ודאי יכול לברך.
ולענינינו, כנ"ל ודאי יכול לברך, אבל כאן זה נקרא ממש סכנה עצמו, שהיה כבר בסכנה וניצל. וכדברי האחרונים שמובא בחיי אדם (חלק א כלל סה סעיף ד) "אבל אם באו עליו גנבים או שנפל אבן או ברזל סמוך לו, אף על פי שהיה בסכנת מיתה אילו נפל עליו, אינו מברך שעשה לי נס, אבל האחרונים הסכימו לברך הגומל", וההלכה כדברי האחרונים, שהרי הוא עצמו כתב את דברי האחרונים וזה נראה שביטל דעתו, וכך מוכח מכל הסוגיא ואי"צ לנהוג כפי מה שחשב החיי אדם. ובודאי מקרה דנן הוא בכלל "נפל אבן או ברזל סמוך לו", כנ"ל לדברי הנהג אם היה נכנס קצת עקום האוטובוס היה מתהפך.
והכי גרוע שיכול להיות הוא, שהוא מברך כמו שנהגו בספרד כבר מזמן הטור ולפניו, שבירכו על כל דרך, הרי היה כאן בדרך.
לא צריך לפחד כ"כ מלהודות לה' אפילו בשם ומלכות, זה לא יהיה בכלל לא תשא בכל אופן, שהרי מודה לה', ובודאי כשלדעת הרבה ראשונים, וכן המנהג בספרד, ורק באשכנז לא נהגו ככה, לא פסלו מההלכה דעה זאת, אלא לא נהגו כך. ולכן אין סיבה לא לברך.
