סוכות, שמח"ת ושמ"ע פנינים בתפילת הגשם

[התורה]

הקשר הפנימי בין שמיני עצרת לחסדי המטר
בעיצומו של יום, ביום שמיני עצרת, נהגו בית ישראל מקדמת דנא לעורר רחמי שמיים ולשפוך שיח בתפילת הגשם. ויש להתבונן בדבר: מדוע דווקא ביום זה, שהוא נעילת החג וראש המועדים, מצאו לנכון לקבוע את הזכרת הגשמים והבקשה עליהם?

הן ידענו כי המים הם מקור החיות והשפע של העולם כולו, ובקשת הגשם אינה סתם תחינה לצרכים גשמיים, אלא היא צינור של קשר ואמונה בין כנסת ישראל לאבינו שבשמיים. על כן, דווקא ברגע שבו אנו נפרדים מימי החג הנעלים, אנו מבקשים לטבוע את חותם הקשר הזה לשנה כולה, ולעורר רצון עליון ש"יתגדל ויקדש שמה רבא".

 

[התורה]

סגולת הבקשה ועיצומו של יום
תפילת גשם זו, כוחה רב ועצום. סגולתה הפרטית פועלת בשעה שהלבבות פתוחים ומבקשים את כללות השפעת הגשמים והברכה לכלל העולם כולו. המעיין המעמיק בדברי קדמונינו ובספרי המחשבה והחסידות ימצא כי סודות רמים, טמירים ונעלמים, גנוזים במילים אלו, ובספרי גדולי התנועה והחסידות אף האריכו בביאור עניינה הפנימי. ומכאן נבין מדוע נוהגים בה בקדושה יתרה, במתינות ובכוונה עצומה, שכן היא השער לברכת השנה כולה.​

 

[התורה]

מתי פותחים שערי שמיים?

שני זמנים נפרדים מצינו בעניין הגשם, וביניהם הבדל מהותי:

א. הזכרת גשם ("משיב הרוח ומוריד הגשם"): קבעו חכמים להתחיל להזכיר בגבורות גשמים במוסף של שמיני עצרת.

ב. שאילת גשם ("ותן טל ומטר לברכה"): זמנה מאוחר יותר – בארץ ישראל מתחילים ב-ז' במרחשוון, ובחוץ לארץ ששים יום לאחר תקופת תשרי (בתחילת חודש דצמבר).

עומק הדין – מדוע אין מבקשים בחג הסוכות?
איתא במשנה (ראש השנה ב.): "ובחג נידונין על המים", והכוונה היא לימי חג הסוכות. ואם כן, נשאלת הקושיא: אם ימי הסוכות הם ימי הדין על המים, מדוע אין אנו אומרים בהם את תפילת הגשם, ומדוע אין אנו מבקשים על המטר עד לשמיני עצרת?

הטעם לזה פשוט ובהיר (כמבואר ברש"י על אתר), והוא משום שהגשמים בחג אינם אלא סימן קללה (כמו ששנינו במשנה, סוכה כח:, במשל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו). מפני כבודו של חג, ומפני מצוות הישיבה בסוכה שאין אנו רוצים שתתבטל, אין אנו מזכירים או מבקשים את הגשם עד שנצא מן הסוכה, ורק אז – בשמיני עצרת – פותחים אנו פה בתפילה.​

 

[התורה]

אימת הדין והידמות למלאכי השרת
מנהג קדוש וקדמון בישראל, שהחזן היורד לפני התיבה לתפילת מוסף בשמיני עצרת, לובש בגדי לבן – הוא בגד הקיטל. לבוש זה, המוכר לנו מיום הכיפורים, מעורר תמיהה: מה לימי שמחת החג המרוממים ולבגד שמזכיר את יום הדין הנורא ואת ימי המחילה?
אך רזא דמילתא הוא, שברגע זה של תפילת הגשם, אוחזת ברעדה כנסת ישראל. הגשם הוא חיים, והוא נקבע במוסף של שמיני עצרת – ומכיוון שמדובר בנפש העולם, הרי זה זמן של דין נורא על המים. על כן מתעטף שליח הציבור בלבנים, להידמות למלאכים, מתוך לב נשבר וטהור, כדי להמשיך רחמים גמורים.
שמחה המהולה ברעדה
מצד שני, הלבן הוא גם בגד של שמחה חגיגית, כפי שמצינו במקומות רבים. הלבוש הזה מחבר בתוכו את שני הקצוות של שמיני עצרת: מחד – גודל השמחה של סיום החגים ודבקות המלך בעמו ("עצרת היא"), ומאידך – אימת הדין והיראה המרוממת של קביעת שפעת המים לכל השנה כולה.

 

[התורה]

מדוע דווקא במוסף ולא בשחרית?
עוד יש לחקור, מדוע לא תקנו חכמים להזכיר את הגשם כבר בתפילת שחרית של שמיני עצרת, והמתינו עם הדבר עד לתפילת מוסף?

הדבר מיוסד על תקנת חכמים ועל הרצון שכל הקהל יהיה נוכח ומודע לשינוי המטבע בתפילה. לתפילת שחרית מגיעים האנשים בהדרגה, ויש מי שמאחר, אך לתפילת מוסף – כל הציבור כולו כבר מכונס ונמצא בבית הכנסת. כדי שלא תהיה תערובת ובלבול, וכדי שכולם יתחילו להזכיר יחד באחדות אחת, קבעו את ההכרזה ואת התפילה דווקא במוסף.

מקורות מהש"ס והפוסקים
עניין זה מובא בארוכה בדברי הגמרא במסכת תענית ובדברי הראשונים והאחרונים. הדיון ההלכתי סביב המועד המדויק להכרזת "משיב הרוח" מראה את החשיבות שראו חכמים בסדר הציבורי ובאחדות התפילה, שלא יהא זה פוסע בכה וזה פוסע בכה, אלא כולם כאחד יקראו אל ה' שיפתח את אוצרו הטוב.​

 

[התורה]

הניגודיות שבין שני זמני השנה
קיים הבדל מהותי ורוחני עמוק בין תפילת הגשם שנאמרת בפתח החורף (בשמיני עצרת) לבין תפילת הטל שנאמרת בפתח הקיץ (בחג הפסח).

• הגשם – מייצג את מידת הדין, את הצורך בהתעוררות מטה ובבכייה, שכן הגשם יורד ברעש, בעננים ובימי קור, והעולם זקוק לו נואשות כדי שלא ירעב.
• הטל – מייצג את מידת הרחמים הפשוטה והתמידית, שכן הטל אינו נעצר לעולם, הוא יורד בנחת, בשקט, ואין בו סימן קללה לעולם.

המעבר הרוחני בין הירידה לעלייה
בתקופת תשרי אנו נכנסים אל ימי ההסתר של החורף, ימים שבהם השדות זקוקים למטר שיחיה אותם מעמקי האדמה. לעומת זאת, בניסן אנו יוצאים אל האור, אל חירות עולם ואל ימי השמש. ההבדל שבין שתי התפילות הללו משקף את מסלול חייו של היהודי – בין ימי התמודדות וקושי (גשם) לימי הארה ונוחם (טל), ושניהם כאחד נצרכים להשלמת בניין הנפש והעולם.
בני יששכר מאמר יג אות ד

 

[התורה]

התחינה על מהות השפע

בסיומה של תפילת הגשם, רגילים הלבבות לזעוק מקרב עמוק: "לברכה ולא לקללה, לחיים ולא למוות, לשובע ולא לרזון". ולכאורה יש להבין, אם כבר ביקשנו גשם, מדוע יש צורך להוסיף תנאים ובקשות מפורטות כל כך?

אך ידענו מחכמת האמת ומההיסטוריה של העולם, שגשם יכול לרדת בזעף, להציף שדות, להחריב בתים ולהביא חלילה אסון – כפי שמצינו בימי המבול. המים, שהם יסוד החיים, עלולים להפוך ליסוד של חורבן אם אין הם יורדים במידה, בקצב ובזמן הנכון.

הפיכת המידות לטובה שלמה

על כן, אין אנו מסתפקים בעצם ירידת השפע, אלא אנו מתפללים על אופן קבלת השפע. אנו מבקשים מאדון הכל שהמים ירדו בנחת, שהאדמה תספוג אותם באהבה, ושהמטר יביא איתו בריאות, שובע וחיים לעולם. זוהי התחינה העליונה שהופכת את הגשם לצינור של ברכה טהורה, בלי שום תערובת של דין או צער, כדי שנוכל לעבוד את ה' מתוך הרחבת הדעת ושמחת הלב.
חמדת ימים ג ז יט

 

[אברך מישיבת מיר]

חוקת - על הסלע הך ויצאו מים, בצדקו חון חשרת מים (תפילת גשם) | במדבר

על הסלע הך ויצאו מים, בצדקו חון חשרת מים. וקשה וכי מה שמשה היכה את הסלע הוה זכות לבקש בעדה גשם? הרי הקב"ה אמר לו לדבר? א. הגרח"ק כתב שהיה זה מעשה הנאמר בבשלח ששם אמר לו הקב"ה למש להכות על הסלע. ב. במקראי קודש (סוכות סי' ק"מ) כי כוונת משה רבינו בהכאת הסלע היתה לשם שמים, כדי שלא יהא ח"ו קטרוג על...

forum-otzar-hatorah.co.il