נצבים פנינים לפרשת נצבים וילך (מלוקט) (6 צופים)

[התורה]

סגירת חשבון עם טיטוס
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם (דברים כט, ט) התחיל משה לפייסם, אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימים לפניו (רש"י).​

בפירושו של רש"י כאן אנו לומדים שהפסוק 'אתם נצבים' הוא גם כהבטחה לישראל לדורי דורות שלעולם לא יעשה הקב"ה בכם כלייה ח"ו, תמיד יהיו חיים וקיימים וניצבים! אומות ואימפריות גדולות במשך הדורות נמחקו ונאבד זכרם, ורק עם ישראל, שה אחת בין שבעים זאבים, גם לאחר כל הרדיפות והצרות, חי וקיים לנצח נצחים.

באחד ממסעותיו של הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זי"ע, הרב מפוניבז', לגיוס תמיכות עבור ישיבת פוניבז' בבני ברק, הוא הגיע ל'רומא', כאשר אליו מתלווה ד"ר ר' משה רוטשילד ז"ל. באחד הימים נסעו ברחובות רומא, כאשר לפליאתו שומע ר' משה את הרב מפוניבז' לוחש לעצמו כמה פעמים: 'אני הולך לגמור אתו את החשבון אחת ולתמיד!...' הדברים היו נשמעים תמוהים וחסרי פשר.

הפתרון לתעלומה הגדולה הגיע כאשר הרכב עבר סמוך ל'שער טיטוס', אותו הקים טיטוס בעת חורבן המקדש כאות נצחונו על ישראל. הרב מפוניבז' ביקש מהנהג לעצור, הוא יצא והביט על הכיתוב החקוק על השער: 'יהודה השבויה, לא תהיה...' ואז הכריז בסערת רגשות ובקול גדול: 'טיטוס! טיטוס! לפני אלפיים שנה רצית למחוק את עם ישראל, מבלי להשאיר להם שם ושארית, ראה נא טיטוס, מי מכיר אותך היום? האם יש בעולמנו אנשים הרואים עצמם כממשיכי מורשתך?! ואילו אני, מגיע עכשיו מבני ברק שבארץ ישראל, הארץ שרצית להחריב, וברגע זה יושבים למעלה מחמש מאות בחורים על התורה שכל כך שאפת להשכיח מאתנו, וזאת לבד ממאות מוסדות תורה בכל רחבי תבל שבהם נמצאים עוד אלפים ורבבות של לומדי תורה'!---

הרב מפוניבז' עדיין לא גמר את "החשבון", מסביבו התאספו צעירים רומאים, אבל הוא לא פחד, והמשיך לנאום ליד שער טיסוס: 'את קודש הקודשים אמנם ביזית וחרפת בצורה נוראה, אבל מציע אני לך לבוא עכשיו אל הכותל המערבי, ותראה איך יומם ולילה עומדים שם יהודים ומבכים את החורבן, מצפים ומייחלים לבניית המקדש, ולומדים ומשננים את תבנית ההיכל, והוא האות והמופת המובהק ביותר שבית המקדש שלנו אכן יבנה במהרה! אתה נשכחת לנצח ואבדה שמך, ויהודה היה תהיה, ופרוח תפרח'!
תורה שבכתב​

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
‏לא כל מי שנמצא למעלה הוא באמת בן חורין. אדם יכול להיות חזק, מצליח ובעל השפעה, ועדיין להיות כפוף למערכת שמעליו.
‏הברכה המיוחדת של עם ישראל עמוקה הרבה יותר: לא רק להיות בראש, אלא להיות מחובר ישירות למי שנמצא מעל כל המערכות.
‏זה עומק הפסוק: ״וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה״. אלו אינן מילים כפולות, אלא שתי ברכות. אומות העולם נמסרו להנהגת שרים, מזלות וכוחות של מעלה. ישראל, לעומתן, נתונים ישירות תחת מלכותו של הקב״ה: ״כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ״.
‏לכן ״לראש ולא לזנב״ פירושו שלא נהיה כפופים לכוחות המתווכים את הנהגת העולם. ומכאן: ״והיית רק למעלה״ - מי שמלכו הוא מלך מלכי המלכים, נמצא ממילא מעל כל המערכות.
‏ואז מגיעה הברכה האחרונה: ״ולא תהיה למטה״. לא די להגיע למעלה; צריך להישאר שם. שלא יאבדו ישראל לעולם את מעלתם וגדולתם. וכשהקב״ה מולך על ישראל ישירות, מלכותו מתגלית באמצעותם על העולם כולו.​

 

[התורה]

צדיקים במרום קורין בס"ת של משה בשבתות ובימים טובים​

לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' וגו' (לא, כו).
מדרש, באותו יום של שבעה באדר, קודם פטירת משה רבינו, כתב שלש עשרה ספרי תורה לשנים עשר שבטים, וקרא לכל שבט ושבט והוכיחן והזהירן על התורה ועל המצוות, וכו'. ויש אומרים שירד גבריאל ונטל את התורה מידו של משה והעלה אותה לבית דין הגדול שבשמים, כדי להודיע צדקתו של משה בפמליא של מעלה, שנאמר (להלן לג, כא) צִדְקַת ה' עָשָׂה וגו', ולא עוד אלא שצדיקים שבמרום קורין בו בשני ובחמישי ובשבתות ובראשי חדשים וימים טובים (דברי הימים של משה רבנו).​

 

[התורה]

כי מה לאדם חיים, אם לא רצונו יתברך​

לאהבה את ה' וגו'.
מאמר זה סמוך עם מה שלמעלה ממנו, שאמר למען תחיה אתה וזרעך, וגמר אומר לאהבה וגו', פירוש שטעם חפץ בחיים הוא לאהבה את ה' לשמוע בקולו וגו', ונתן טעם כי הוא חייך, כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך, שעשיית רצונו היא תסובב שידבק האדם בקונו, כאומרו ולדבקה בו, וזה הוא עצמו החיים בעולם הזה ואורך ימים לעולם הבא, והוא אומרו ואורך ימיך.

(אור החיים הק' - בפרשתנו)​

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
רגע לפני הכניסה לארץ, משה רבנו מודיע לישראל על שינוי יסודי במעמדם: מהיום יהודי אינו אחראי רק לעצמו, אלא ממונה גם על אחיו.
זה עומק "אתם ניצבים היום כולכם" - מלשון מינוי לתפקיד. כאן נכרתת ברית הערבות, שהופכת את עם ישראל מאוסף יחידים לגוף אחד, שבו מצבו הרוחני של הזולת נוגע לכולנו.
מכאן הכלל: מי שבידו למחות ואינו מוחה, נתפס בעוון מי שיכול היה להשפיע עליו. התורה מונה "ראשיכם, שבטיכם, זקניכם", כי לכל אדם אחריות לפי מרחב השפעתו - ממנהיג הציבור ועד לכל יהודי סביב ביתו.
עבודת ה' אינה מסתיימת בעצמי. אל תחפש לתקן עולם שלם; חפש יהודי אחד שההשגחה הניחה בדרכך.​

 

[התורה]

כריתת הברית, תשובה וגאולה, כח הבחירה
מה בפרשה:
כריתת ברית לשמירת התורה | עונש למי שאינו מקבל הברית | פיוס אחרי התוכחה | חזרה בתשובה | קיבוץ גלויות | קרוב אליך הדבר | כח הבחירה בין טוב לרע | עדות השמים והארץ על ההתראה.​

את כל האמור בפרשת ניצבים, עד סוף חומש דברים, אמר משה ביום מיתתו. הוא כינס את כל ישראל לכרות ברית בינם לבין ה' לשמור את המצוות, והתרה בהם שה' יענישם אם לא ישמרו את הברית. כן הודיע להם שבסוף הגלות ישובו בתשובה ואז יקבצם ה' מהגלות.

א. ובאו כולם בברית

ביום פטירתו של משה, הוא כינס את כל ישראל, ללא יוצא מן הכלל, מקטן ועד גדול, במטרה שהם יכניסו את עצמם בברית והתחייבות, על ידי קללה ושבועה, לשמור את התורה. את הברית קיבלו ישראל עליהם וגם על זרעם בדורות הבאים. מטרת הברית היתה כדי שישראל יהיו תמיד קיימים לפני ה' כעם השומר את התורה, לפי שה' הבטיח לישראל להיות להם לאלקים, וגם הבטיח לאבות שלא יחליף את זרעם באומה אחרת.

ב. שלום יהיה לי

במעמד זה הזהיר משה את ישראל, שה' לא יסלח למי שיאמר 'שלום יהיה לי' כאשר יחליט בלבו שלא לקבל על עצמו את הברית ושבועת הקללה, וילך אחרי האלילים, כפי שיראה אצל הגוים העובדים לאלילים. כי אז יבואו עליו כל הקללות, ורע ומר יהיה עונשו, עד שאפילו הגוים ישתוממו על העונשים, ויבינו שהם באו כעונש על מה שעזבו את ה'.

ג. ערבים זה לזה

לא רק חוטא זה ייענש, אלא גם שאר היהודים ייענשו וילכו בגלות, לפי שהחוטא חָטא בגלוי, והיתה להם אפשרות למחות בו ולא מחו, והרי מוטלת עליהם ערבות על חטא שאדם חוטא בגלוי.

ד. פיוס ועידוד

מטרה נוספת היתה למשה בקיבוץ כל ישראל ביום מותו: כדי לפייס ולעודד אותם לאחר שנבהלו משמיעת 98 הקללות בפרשת כי תבוא, ואמר להם שהקב"ה יאיר להם לאחר האפילה, והייסורים רק מקיימים אותם. והסיבה השלישית לכינוס: כדי לחזק את ישראל לקראת המעבר מהנהגתו של משה להנהגתו של יהושע.

ה. קיבוץ נדחי ישראל

עוד התנבא משה, שבאחרית הימים כאשר יהיו נידחים בארצות הגוים, עתידים להכיר את ה' ולחזור בתשובה בכל לב. אז ימול ה' את ערלת לבם, והוא בכבודו בעצמו כביכול יאחז כל יהודי בידיו ויקבץ את ישראל מהגלויות, וכביכול גם השכינה עצמה תשוב מהגלות שלה. כאשר ישובו ישראל בתשובה, יבואו כל הקללות על הגוים, וה' יחזור לשמוח להיטיב לישראל כמו שהיטיב לאבותיהם.

ו. קרוב אליך

עוד אמר משה לישראל, שהתורה אינה רחוקה מהם בשמים או מעבר לים, אלא קרובה אליהם התורה שבכתב והתורה שבעל פה והיא בהישג יד.

ז. ובחרת בחיים

הבחירה נתונה לכל יהודי לבחור בין שני דרכים. אם יעשה טוב - יזכה לחיים לו ולזרעו אחריו בארץ ישראל, ואם יעשה הרע - יבוא עליו המוות. וה' מבקש מישראל לבחור בדרך הטוב והחיים. משה אף העמיד את השמים והארץ כעדים על התראה זו.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

חיזוק ליהושע, מצות הקהל, כתיבת שירת האזינו
מה בפרשה:
נטילת רשות ההנהגה ממשה | חיזוק לישראל לקראת כיבוש הארץ | חיזוק ליהושע ומינויו כמנהיג | מצות הקהל | כתיבת ספר התורה | הנחת הספר לצד הלוחות בארון | צרות כשיחטאו | כתיבת ולימוד שירת האזינו.​

בפרשת וילך נפרד משה מישראל ביום מותו, והוא מחזק אותם ואת יהושע שההנהגה עוברת אליו. ביום מיתתו הוא גם כותב את כל התורה, ובמיוחד מצטווה לכתוב וללמד את שירת האזינו כעדות שהתרה בה על הצרות שיבואו אם יחטאו חלילה.

א. ניטלה רשות

ביום מותו אמר משה לישראל שניטלה ממנו רשות ההנהגה, נסתמו מעיינות חכמתו, והוא לא ייכנס לארץ אלא ההנהגה עוברת ליהושע שהוא ינהיגם בכניסתם לארץ.

ב. חזקו ואמצו

משה מחזק את ישראל שלא יתייראו מפני הגוים בארץ, כי ה' יעבור לפניהם להשמיד את הגוים. הוא גם מצוה ליהושע שינהיג ויכניס את העם לארץ יחד עם הזקנים, אולם ה' קרא למשה וליהושע אל אוהל מועד למסור ליהושע דברי חיזוק וזירוז, ואמר שיהושע לבדו ינהיג את העם בלי הזקנים.

ג. אנשים נשים וטף

בחג הסוכות בשנה שאחרי השמיטה, יש להקהיל את כל ישראל, אנשים נשים וטף, בבית המקדש, שם מקריא המלך פסוקים מחומש דברים, במטרה ללמוד ולשמוע וליראה את ה'.

ד. השירה הזאת

באותו היום, כאשר היו משה ויהושע באוהל מועד, אמר להם ה' שכאשר יחטאו ישראל תבואנה עליהם צרות רבות וה' יסתיר מהם את פניו. לכן עליהם לכתוב את שירת האזינו וללמדה לישראל, כי התורה לא תישכח מפי זרעם, כך שהיא תהיה תמיד לעדות לישראל על ההתראה שנמסרה להם שלא יחטאו. משה אכן עשה כך, הקהיל את כל ישראל ולימדם את שירת האזינו.

ה. ספר התורה

ביום מותו כתב משה את כל התורה ומסר אותה לכהנים, וציווה להם להניח את ספר התורה לצד הלוחות שבארון.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

כאיש אחד
וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת (דברים כט, יג)​

בזמן שאתם 'לְבַדְּכֶם', איש איש לבדו, אינני כורת עמכם ברית. הברית בין ה' ובין בני ישראל היא רק כאשר אתם מלוכדים ביניכם באהבה ואחוה ושלום ורעות.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

הַשִּׁירָה הַזֹּאת​

על הכתוב בפרשתנו (לא, יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת (דברים לא, יט), פירש רש"י שהכוונה היא על 'שירת האזינו', הכתובה בפרשה הבאה מתחילת 'האזינו השמים' עד 'וכפר אדמתו עמו'. הטעם שפרשת האזינו נקראת בשם 'שירה', כותב הרמב"ן כאן: כי ישראל יאמרוה תמיד בשירה ובזמרה, וכן נכתבה בתורה אריח על גבי לבנה כמו שירה, כי כן הדרך כשכותבים שירים שהם נקטעים עם הפסק באמצע במקומות שמנעימים בנעימה'. ובספר מנחה בלולה כתב, שהכוונה שהלויים במעמדם ישוררו שירה זו.

פירוש נוסף כותבים האברבנאל והמנחה בלולה, שנקראת 'שירה' מלשון ראיית העתיד, כלשון הכתוב (במדבר כז, יז) 'אשורנו ולא קרוב', לפי שבפרשת האזינו כתובות העתידות.

בספר 'הכתב והקבלה' כתב, ש'שירה' הוא מלשון ישרות, ולכן כל ניגון נקרא שירה כי צריך לדעת לשורר היטב ובישרות בלי פגימות, וכן התורה נקראת שירה כי המצוות הן ישרים ככתוב פקודי ה' ישרים.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

כריתת ברית לשמירת התורה • ברית גם על הדורות הבאים • פיוס אחרי התוכחה • העונשים להולך במזיד אחרי אלילי הגוים • אחריות הציבור על חטאי היחיד​

נלמד שביום מיתתו של משה כינס את כל ישראל והכניס אותם ואת זרעם אחריהם בברית עם ה', וגם פייס אחרי התוכחה, וחיזקם לקראת המעבר ממנהיג למנהיג. בדבריו הזהיר שה' לא יסלח למי שלא יקבל על עצמו את הברית וילך אחרי אלילי הגוים, ולכן תבוא עליו כל הקללות שבתורה, וגם שאר היהודים ייענשו בגלל שלא מחו בחוטא, כי מוטלת עליהם ערבות על חטאיהם גלויים.

ניצבים לפני ה':
ביום מיתתו של משה, ז' באדר, כינס את כל ישראל לפני ה', במטרה להכניס אותם בברית עם ה', ואמר להם: 'אתם כולכם ניצבים היום לפני ה' אלקיכם' – והחל משה לפרט כל חלקי העם, לפי סדר חשיבותם, החשוב חשוב קודם – 'ראשי השבטים; זקני העם; השוטרים; כל איש זכר מישראל; הטף; הנשים; גרי הצדק שבקרב המחנה; הכנענים שבאו להתגייר בערמה (כמו שבאו גבעונים בימי יהושע), ומיניתי אותם לחטוב עצים ולשאוב מים.

העברה בברית:
ממשיך משה ואומר: מטרת התייצבותכם היום היא כדי שתעבירו את עצמכם בברית אשר ה' כורת עמכם, כשתתחייבו בשבועת הקללה לשמור מצוותיו (הזכיר לשון 'העברה', כי נהוג בקרב כורתי ברית להעמיד שתי מחיצות ולעבור ביניהם).

שבועה לאבות:
המטרה בכריתת הברית היא כדי להקים את ישראל לעַם לפני ה', והסיבה שהשי"ת כל כך נכנס לטרוח ולכרות עמכם ברית בשבועה ובקללה להקים אתכם לו לעם, לפי שהוא הבטיח לכם [בהר סיני] להיות לכם לאלקים, וגם הבטיח לאבותיכם, אברהם יצחק ויעקב, שלא יחליף את זרעם באומה אחרת, אלא יהיה רק לכם לאלקים, כך שאין הוא יכול להיבדל ממכם, ושוב אם תחטאו נמצאו שתקניטו אותו.

דורות העתידים:
את ברית והקללה הזו אין אני כורת רק עמכם העומדים כאן היום לפני ה', אלא גם עם הדורות העתידים להיות אשר אינם נמצאים כאן עמנו היום.

נבהלו ישראל:
כל האמור עד כאן הוא לפי פשטות הפרשה, שישראל התייצבו לעבור בברית, אבל לפי מדרש אגדה, דברי משה אלו נאמרו לאחר ששמעו ישראל את הקללות שבפרשת כי תבוא, מאה קללות שחסר מהם שתים (98 קללות), זאת מלבד 49 הקללות שבפרשת בחוקותי, ונבהלו ישראל עד שפניהם הוריקו, ואמרו: 'מי יכול לעמוד בכל אלה?'.

מאפילה לאורה:
על כך התחיל משה לפייסם ואמר: הרבה הכעסתם לפני ה', ובכל זאת אתם ניצבים כולכם חיים לפני ה' שלא כילה אתכם. והרי זה דומה ל'יום', כשם שתמיד יש יום, ודרך היום להיות מאפיל ואחר כך מאיר, כך הקב"ה האיר לכם וגם עתיד להאיר לכם, ואדרבה, הקללות והיסורים מקיימים ומציבים אתכם לפניו, לשמור שלא תחטאו. פיוסים אלו הם בנוסף לדברי הפיוס האמורים בסוף פרשת כי תבוא אחרי התוכחה, שם הזכיר את הניסים שעשה להם ה' במדבר.

מעבר מפרנס לפרנס:
פירוש שלישי מביא רש"י: היות וכעת עמדו ישראל לעבור מהנהגתו של פרנס אחד לפרנס אחר, ממשה ליהושע, אמר להם 'אתם נצבים', כלומר שהציב וזירז אותם לחזקם בשמירת התורה. כך גם עשה יהושע עצמו לפני מותו, וכן עשה שמואל הנביא.

מאוסים וסרוחים:
ממשיך משה ואומר: היות ואנחנו ישבנו בארץ מצרים ועברנו בין הגוים, ושם ידעתם וראיתם את אלילי הגוים שהם מאוסים כמו שקצים ושרצים, והם סרוחים ומאוסים כמו גללי בהמה.

גניבת האליל:
הכוונה היא בין לאליל העשוי עץ ואבן, שאותם ראיתם בגלוי משום שהגוי אינו מפחד שיגנבו לו את האליל הזה, ובין לאליל העשוי כסף וזהב הנמצאים בחדרי האוצרות של הגוים, כי הם מפחדים שיגנבו להם את האליל.

שורש פורה:
לאור זאת, אני מוכרח להעביר אתכם בברית ובשבועה, כי שמא יש בכם איש או אשה, משפחה או שבט, אשר מסיר לבבו מאת ה' ואינו חפץ לקבל עליו את הברית, אלא הוא רוצה ללכת אחרי אלילי גוים. ברם, שמא יש בלבו של איש זה מחשבות להרבות רשעות, כמו שורש המפרה ומרבה עשבים מרים הנקראים 'ראש' ו'לענה', דהיינו שכאשר ישמע את שבועת-הקללה הזאת יברך את עצמו בלבבו בברכת שלום, לאמר 'אך שלום יהיה לי! והקללות הללו לא יבואו עלי! ואני אמשיך ללכת אחרי כל מה שלבי רואה ורוצה לעשות'.

שגגות וזדונות:
אולם דעו נא, שבגלל שהוא מיאן לקבל על עצמו את שבועת הקללה, ה' יעניש אותו גם על השגגות (הנעשים בלי דעת כמו שיכור הרווי ביין), ואף שעד עכשיו היה ה' מוחל לו עליהם, הרי כעת לא ירצה ה' לסלוח לו, אלא יצרף את השגגות אל הזדונות (הנעשים בדעת ובתאווה על ידי אדם צמא שאינו שיכור).

לשבר האוזן:
ואז יתעורר עליו חרון אף ה', [כמשל לאדם הכועס שגופו מתחמם ויוצא מאפו עשן והבל חם, ואף שהבורא אינו גוף חלילה, נכתב כך להשמיע לאוזן מה שיכולה להבין מדרכו של עולם], שיתלבש בנקמה וקנאות של כעס שלא למחול לאיש.

ימח שמו:
ה' ימחה את שמו של האיש מתחת השמים, ויפריש אותו לרעה מתוך כל שבט ישראל, ואז תרבוץ על האיש כל הקללות הכתובות בספר-התורה הזה ('הזה' – לשון זכר, והכוונה על הספר, וכשהכוונה על התורה אזי כתוב 'הזאת' לשון נקבה).

למה עשה ה' ככה?
הדור האחרון, דהיינו בניכם אשר ייוולדו ויקומו אחריכם, וגם הנכרי מארץ רחוקה, ייראו את כל המחלות שה' הביא על הארץ, ואת המכות שבאו על הארץ, דהיינו אש גופרית ששרפה את כל הארץ, ואדמה שהפכה למלח, עד שאי אפשר לזרוע ולהצמיח בה כל עשב, ממש כמו המהפכה שהפך ה' בכעסו בסדום ועמורה ואדמה וצבוים. נוכח כן, ישאלו כל הגוים: 'על מה ולמה עשה ה' ככה לארץ הזאת? ומה פשר חרון-האף הגדול הזה'?

עזבו ברית ה':
על כך הם יאמרו: הקללות באו בגלל שבני ישראל עזבו את הברית שכרת ה' עם אבותיהם כשהוציא אותם ממצרים, והלכו ועבדו ואף השתחוו לאלילי שווא אשר לא ראו ולא הכירו בהם שום גבורה, ואשר ה' לא נתן את האלילים הללו להיות בחלקם של ישראל.
ולתרגומו: האליל לא נתן ולא חילק לישראל שום טובה. לכן, חרה אף ה' בארץ ההיא, להביא עליה את כל הקללות הכתובות בספר הזה, ונטש וטלטל את ישראל מעל אדמתם מתוך כעס וקצף גדול, והשליך אותם אל ארץ אחרת כמו שהם עכשיו כיום הזה.

הרהורי הלב:
ואם יטענו ישראל אל ה': למה אתה מעניש את הרבים על מה שהיחיד הרהר בלבו לחטוא, מה יש בידינו לעשות? הרי אין אדם יודע את הטמון בלבו של חברו.

הנגלות – לנו ולבנינו:
על כך משיב ה': אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, כי הנסתרות מסורות רק לה', והוא ייפרע מהיחיד, אבל אני מעניש אתכם על 'הנגלות לנו ולבנינו', דהיינו החטאים הגלויים של היחיד שחובה עליכם לבער אותם, וחיוב זה חל בכל דור עד עולם.

נקודות בספר:
על המילה 'ולבנינו' יש נקודות בספר התורה, לרמז, שגם על החטאים הגלויים לא העניש ה' את הרבים רק לאחר שעברו את הירדן וקיבלו על עצמם את השבועה בהר גריזים והר עיבל, ואז נעשו עַרֵבים זה לזה.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

מדוע רק שתי מצוות נכתב שכרן בתורה​

הנסתרת לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת (כט, כח).
אמרו חז"ל (דברים רבה ו, ב) כי הקב"ה לא גילה לבריות מהו מתן שכרן של כל מצוה, כדי שיקיימו את כל המצוות. אמנם שתי מצוות נכתב בתורה מתן שכרן, שילוח הקן שהיא קלה שבקלות, וכיבוד אב ואם שהיא חמורה שבחמורות, ושכר שניהם הוא "למען יאריכון ימיך" ללמדך שכל המצוות חשובות לפני השם יתברך.
וזאת רומז הכתוב: "הנסתרות לה' אלקינו", שכר המצוות נסתר הוא לפני ה' יתברך, "והנגלות" מה שהתורה כן גילתה, מצוה אחת
"לנו" – שילוח הקן, ומצוה אחת "לבנינו" – כיבוד אב ואם המוטלת רק על בנינו, והטעם שרק בהם נתגלה שכרם, "לעשות את כל דברי התורה הזאת", כדי שיקיימו את כל המצוות, ולא רק אלו ששכרן רב...
פני דוד למרן החיד"א בשם הרב המובהק רבי יוסף קונקי זצ"ל, גליון מחוברים​

 

[התורה]

אך טוב לישראל​

והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך (ל, א).
כתב האור החיים הק' ז"ל: "עוד הצצתי ואראה מה נעמה חיבת הקודש אשר חיבב אלקינו אותנו, הלא תראה כי בזיכרון הברכה הגיע אותה עלינו ואמר כי יבואו 'עליך', הברכה. ובזכרון הקללה אמר והקללה אשר נתתי 'לפניך', ולא עליך, ומטעם זה אמר אשר נתתי לפניך, ולא הפסיק במאמר כל הדברים האלה".
ואני אמרתי עפ"י המעשה אשר שמעתי מדו"ז הרה"ק [רבי דוד משה] מטשארטקוב זצ"ל בש"ק ג' חשון שהייתי שם, וסיפר, שהרה"ק הרבי ר' אלימלך ז"ל היה לו פעם אחת עליית נשמה, ושאל הצדיקים שנפטרו מכבר, מפני מה כ"כ רע בעולם רח"ל? והשיבו, שהם נפטרו כבר ואין להם שייכות עוד עם זה העולם. וישאל את הצדיקים שנפטרו מקרוב, והשיבו שהם רואים שהשפעות טובות יורד לעולם, ואם נשתנה למטה הוא מצד המקבלים, ואם יעשו להם כלים לקבל השפע כמו שיורד מלמעלה יקבלו רב טוב.
ובזה אמרתי הפשט "והיה כי יבואו עליך", פירש בעת שיבואו עליך מלמעלה, אז "כל הדברים האלה הברכה" שאז הכל הוא רק טוב. אמנם "והקללה אשר נתתי" היא נעשה רק "לפניך" – מצידך. על כן "והשבות אל לבבך וגו' ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו וגו' ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך" ויהיה אך טוב לישראל.
(ברכת משה, פאשקאן, פרשת נצבים, עמ' ס"ח, גליון מחוברים)​

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
‏התורה מתארת את התשובה בשני שלבים: תחילה ״והשבות אל לבבך״, ורק אחר כך ״ושבת עד ה' אלוקיך״. הסדר מפתיע. הרי התשובה היא אל הקב״ה. מה בדיוק צריך להשיב אל הלב?
‏״והשבות אל לבבך״ איננו עדיין מעשה התשובה. זהו השלב שקודם לו: בירור העובדות. אדם אינו חוטא תמיד מפני שהתאווה ניצחה אותו. לפעמים הוא פשוט בנה במשך השנים מערכת שלמה של הסברים המצדיקה את דרכו. הוא כבר אינו אומר לעצמו שהוא עושה רע; הוא מסביר לעצמו שזה בעצם טוב.
‏ואז בא מבחן המציאות. התורה מדברת על הברכה הבאה בעקבות ההליכה בדרך ה' ועל הקללה הבאה בעקבות הסטייה ממנה. האדם מביט לאחור ורואה לאן הובילו אותו הבחירות שלו. המציאות נעשית עדות.
‏זהו ״והשבות אל לבבך״: להשיב ללב תשובה ניצחת. ולא במקרה נאמר ״לבבך״, בשני בי״תים, כנגד שני היצרים הרע והטוב. גם היצר שהתפתה צריך להשתכנע
‏רק אחר כך מגיע ״ושבת עד ה' אלוקיך״. וזו עבודת התשובה שלנו: לבחור היום נקודה אחת שבה אנחנו יודעים את האמת, אבל עדיין חיים אחרת. בלי רשימה ארוכה ובלי הבטחות גדולות. הרגל אחד, תפילה אחת, יחס אחד לאדם קרוב - ולהחליט מה משתנה בו כבר היום.​

 

[התורה]

מותר לכתוב ספר-תורה בלילה?

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת (דברים לא, יט)​

מכאן דרשו חז"ל (סנהדרין כא, ב) את מצות כתיבת ספר תורה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' ער, א): 'מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה. ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו'.​

מקרא בלילה​

בשו"ת שיח יצחק (סי' קט"ז) מביא דבר חידוש בשם הגה"ק רבי יחזקאל שרגא משינאווא זי"ע, בעל דברי יחזקאל, שסופר לא יכתוב ספר תורה בלילה. טעם הדבר כותב השיח-יצחק, לפי שנפסק בשלחן ערוך (או"ח סי' לב, כא; יו"ד סי' עד"ר, ב) שהסופר צריך לקרוא בפיו כל תיבה טרם יכתבנה, והרי ידוע מה שהביא הבאר היטב (או"ח סי' רל"ח) בשם האר"י הקדוש שאין ללמוד מקרא בלילה, ולכן אין לכתוב ס"ת בלילה.​

כמו פירוש​

אולם בשו"ת לבושי מרדכי (או"ח מהדו"ת סי' ק"ז), כתב להקל בזה, כיון שכתבו האחרונים שמותר ללמוד מקרא בלילה כשלומד יחד עם פירוש של תורה שבעל פה [והארכנו בזה בגיליון תורה שבכתב פרשת צו תשפ"ה מדור דעת תורה], אם כן כל סופר סת"ם, שבשעת הכתיבה צריך להקפיד על פתיחת וסתומות, וקרי וכתיב, ואותיות רבתית וזעירות וכו', אשר כל אלו הם דברים שנמסרו בתורה שבעל פה, הרי זה נחשב כלומד תורה שבכתב יחד עם תורה שבעל פה.​

צורך רבים​

סברא נוספת להתיר כותב בשו"ת 'קנין תורה בהלכה' (ח"ו יו"ד סי' מב) משם שאין זה נחשב לימוד, אלא הדיבור בפה הוא רק סיוע שלא יבוא לידי טעות. ועוד סברא, משום שכתיבת ס"ת הוא צורך רבים, ויש מהאחרונים המתירים ללמוד מקרא בלילה לצורך רבים.​

הלכה למעשה:​

יש מי שחידש להחמיר שלא לכתוב ספר תורה בלילה, כי הסופר צריך לומר התיבות ואין לומדים מקרא בלילה, אך כמה אחרונים כתבו שאין חשש לכתוב ס"ת בלילה.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

תכלה שנה וקללותיה
הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם (דברים כט, כח)​

הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹקֵינוּ - מה העתיד לבוא עלינו בשנה הבאה? זאת עדיין נסתר מעינינו, אבל וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ – המאורעות של השנה שעברה עלינו, ידועים לנו לטוב ולמוטב, ועל כן יש לנו להשתמש בכל ידיעות אלו כדי להתעורר ולהתחזק בקיום התורה ומכאן ולהבא עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת, ובכך נזכה כי תחל שנה וברכותיה.​

(הגאון רבי יעקב יוקב עטלינגר זי"ע, בעל 'ערוך לנר', תורה שבכתב)​

 

[התורה]

הגות יומית מאור החיים הקדוש || י.א.
שני מרחקים עלולים להפריד בין אדם לתורה. הראשון הוא מרחק של ידיעה; השני הוא מרחק של מעשה. כנגד המרחק הראשון מבהיר משה: ״לא נפלאת היא ממך לא בשמים היא״. התורה ניתנה לנו כדי שנלמד, נבין ונדע את רצון ה'.
אבל כיוון שידיעה עדיין איננה חיים, אדם יכול לדעת מה נכון, ובכל זאת להרגיש שהמעשה רחוק. כנגד הפער המעשי הזה נאמר: ״ולא מעבר לים היא״. כיום, גם אנחנו מחזיקים לפעמים את התורה בשני מקומות רחוקים: בשמים, כשאנחנו משוכנעים שאיננו יודעים או מבינים מספיק; ומעבר לים, כשאנחנו כבר יודעים את האמת, אבל בטוחים שהחיים שלנו אינם מאפשרים לחיות אותה.
כנגד תחושות אלו מסיימת התורה: ״כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו״, אצל כל אחד מאיתנו יש מרחק בין התורה שהוא יודע לבין התורה שהוא חי, אך הבשורה של משה היא שהמרחק הזה אינו גזירת גורל. כי הוא קרוב אליך. קרוב מאוד.​

 

[התורה]

קישוט לשמים ולארץ
הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ (דברים ל, יט)​

כאשר פרצה מלחמת רוסיה - יפן בשנת תרס"ד, נלקחו אלפי יהודים ללחום בחזית הקרב, ביניהם אלפי חסידי גור. אחד מהם, שלח אל רבו הרה"ק בעל שפת אמת מגור זי"ע, מכתב ובו פלפול ארוך בביאור דברי רבינו יונה, אותו חידש בתוך חזית הקרב בהיותו מטמין עצמו בשוחות וחפירות. התרגש הרבי מתלמידיו המסוגלים להישאר בפלפולא דאורייתא בשעות קשות כאלו, וכשהשיב לו מכתב פתח וכתב: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ – 'העידותי' הוא מלשון 'עדי וקישוט' (ירמיהו ד, ל), הקב"ה אומר: קישטתי בכם, ביהודים שכמותכם, את השמים ואת הארץ---
תורה שבכתב​

 

[התורה]

כריתת ברית​

בפרשת השבוע לומדים אנו בהרחבה על הברית שכרתו ישראל עם ה' לשמור את התורה והמצוות. 'ברית' פירושו הסכם בין שני צדדים המקבלים על עצמם לשמור אמונים על הקשר המיוחד ביניהם, קשר שלא יופר לעולם. עשיית הברית נקראת בלשון 'כריתת' ברית. מאחר ונהוג היה בעת עשיית ההסכם לקחת חפץ שלם ולכרות אותו לשני חלקים, ולעבור בין שני החלקים.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

תשובה בגלות • קיבוץ גלויות • גלות השכינה • מילת ערלת הלב​

נלמד שכאשר יהיו ישראל נידחים בארצות הגוים, יחזרו בתשובה, ואז ה' בכבודו ובעצמו כביכול יאחז כל יהודי בידיו ויקבץ את כל ישראל מהגלויות, וכביכול גם השכינה תשוב מהגלות שלה. בעת ההוא גם ימול ה' את ערל הלב של ישראל שיוכלו לאהוב את ה' בכל לב ונפש.

חזרה בתשובה:
לאחר שסיים משה לומר לעַם-ישראל את כל הברכות והקללות, אמר להם: כאשר יבואו עליך כל הברכות והקללות הללו, בהיותך מפוזר ונידח בכל הגוים אשר ה' יגלה אותך אליהם, תתבונן בלבך ותשוב בתשובה עד ה' אלקיך, ומאז והלאה תשמע בקולו, אתה ובניך, לשמור את כל המצוות בכל לב ונפש.

קיבוץ גלויות:
בעת ההוא ירחם ה' עליך, ויקבץ אותך מכל העמים אשר הפיץ אותך בהם. אפילו תהיה נידח בקצה השמים – גם משם הוא יקבץ ויקח אותך, ויביאך אל הארץ אשר אבותיך יירשו, וכעת אתה תירש את הארץ, וה' ייטב לך וירבה אותך יותר מאבותיך.

שכינתא בגלותא:
בשעה שישראל נמצאים בגלות, כביכול גם השכינה שרוי בצרת הגלות, ולכן בעת שיחזיר ה' מהגלות את ישראל השבויים, נאמר 'ושב ה'' שכביכול גם השכינה עצמה תשוב מהגלות.
פירוש נוסף: קיבוץ הגלויות הוא דבר קשה וגדול, וכן הקב"ה בעצמו כביכול צריך ממש לאחוז כל יהודי בידיו גדי להוציאו ממקומו [וכן נאמר גם בשאר גלויות].

מילת הלב:
בנוסף על קיבוץ הגלויות, גם ימול ה' את ערלת לבבך ולבב זרעך, וכך תוכל לאהוב אותו בכל לבבך ובכל נפשך, למען יאריכו ימי חייך.
תורה שבכתב​

 

[התורה]

ליתן שכר למביאיהם למפרע​

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף (לא, יב). וברש"י והטף למה באו כדי ליתן שכר למביאיהם.
י"ל עפ"י דאיתא מהרה"ק האמרי אמת מגור זי"ע לפרש הא דאמרינן בברכת המזון בסעודת ברית, 'הרחמן הוא יברך אבי הילד' וכו' מיום השמיני והלאה ירצה דמו, ולכאורה היו צריכים לומר 'ומיום השמיני ירצה דמו' אצל הרחמן הוא יברך את הרך הנימול, דהלא ירצה דמו היינו של הרך הנימול.
ונראה לומר דהנה בזמן המילה לא ידוע אם התינוק מרוצה מהמילה והיסורים, כי להתינוק אין עצה להתנגד, אך אחרי שנתגדל ונולד לו ג"כ בן, וכשבנו בן שמונת ימים מוסרו למול, אז אגלאי מילתא למפרע שגם כשהוא נימול בהיותו רך היה ג"כ מרצון, וזהו "הרחמן הוא יברך את אבי הילד וכו' מיום השמיני והלאה", היינו כשהוא מוסר את בנו למול, אז "ירצה דמו" היינו של האב, שאז אגלאי מילתא למפרע שגם מילתו היתה ברצון, ולכן שייך לומר זה אצל הרחמן הוא יברך אבי הילד עכ"ד ודפח"ח.
ובזה י"ל, "ליתן שכר למביאיהם" שע"י זה שהאב מביא את בנו הקטן לבית הכנסת בהיותו עוד רך לימים, הרי זה אומר למפרע שהאב מרוצה בכך שהכניסו אותו גופו לבית הכנסת ללמוד תורה כשהיה רך לימים, והנה כעת עי"ז יקבל האב למפרע שכר על כך שהוא למד בהיותו קטן.
​

דף על הדף (חגיגה ג.), גליון מחוברים​