סוכות, שמח"ת ושמ"ע לולב שעליו מעצי אשירה

[יאשע בער]

שמעתי להסתפק בלולב שעבדו את עליו אך את שדרתו לא עבדו, האם הוא כשר כיון ששיעור השדרה לא נכתת, או שהוא פסול כיון שלא גרע מנפרצו עליו, וצ"ע.

 

[בניהו בן יהוידע]

איסור הנאה.
כאילו לא קיים העלים,

 

[יאשע בער]

איסור הנאה.
כאילו לא קיים העלים,

לחץ כדי לכווץ...

לא כאילו לא קיים אלא כאילו אין להם שיעור.

 

[בניהו בן יהוידע]

לא כאילו לא קיים אלא כאילו אין להם שיעור.

לחץ כדי לכווץ...

כשרוף דמי

 

[בניהו בן יהוידע]

שאגת אריה סימן צז סעיף לג,
"י"ל כמ"ש הר"ן שם בר"פ לולב הגזול בשם הרמב"ן ז"ל דהא דאמרינן עלה בגמ' מפני שאין לה היתר אכילה שכתב שם לשיטתו בזה"ל א"ל כיון דאיסורי הנאה נינהו כתותי מכתת שיעוריה דערלה אין לה שום היתר אלא לשריפה היא עומדת וכן תרומה טמאה מן הנשרפים כדאמרינן בפ"ב דתמורה כו' אלא מה שאמרה תורה שלך תהא להסיקה תחת תבשילך וכיון ששריפה מצוה ולשריפה היא עומדת ואסורה בהנאה חוץ מן הנאה בשעת שריפתה שהנאתה וביעורה שוה כתותי מיכתת שיעורה הילכך פסול כל שבעה אע"פ שיש בה דין ממון והיתר אכילה שהזכירו בגמ' היינו אסור בהנאה כדאמרינן בעלמא לא יהא בה היתר אכילה ע"כ. אלמא תרומה טמאה נמי איסורי הנאה היא ולא קרינן בה לכם מפני איסור הנאה שבה והשתא אתי שפיר כל הני שמעתתי ולא קשיין אהדדי. אלא דאכתי נשאר לנו דבר אחד לבאר מה שהקשינו למעלה דא"כ ל"ל למעט עריסותיכם ולא של הקדש דמשמע דטעמא מפני שהוא ממון גבוה הוא דלא קרינן ביה עריסותיכם וכן גבי תרומה דממעט מדגנך ולא דגן הקדש מה"ט תיפוק לי' משום איסור הנאה של הקדש לא מיקרי שלכם אע"פ שיש היתר לאיסורו ע"י שאלה ופדייה אפ"ה לאו שלו מיקרי באיסורי הנאה כדאמר במעשר שני בגבולין אדר"י."

 

[בניהו בן יהוידע]

וגם השבט לוי (בשבט הלוי חלק יא סימן שמא) ממש דן על הנושא
" הוספה לשו"ת ח"א סי' קע"ג וח"ג סי' קנ"ט - בפלוגתת הראשונים בדין אתרוג של טבל ובביאור דברי הגמ' בסיבת פסול אתרוג של ערלה במתני' (סוכה ל"ד ע"ב) אתרוג של ערלה פסול, של תרומה טמאה פסול וכו'. ודין אתרוג של טבל לא אידכר במתני', ובפנים התשובה העלנו פלוגתת הראשונים אי אדם יוצא בה ידי חובתו או לאו, ויסוד פלוגתתם תליא בביאור דברי הגמ' (ל"ה ע"א) בסיבת פסול אתרוג של ערלה, דפליגי בה ר' חייא בר אבין ור' אסי, חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה, וחד אמר לפי שאין בה דין ממון, וקס"ד דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה, ופריך עליה מהא דתנן 'של תרומה טמאה פסול', והרי תרומה טמאה יש בה דין ממון שכן מותר להסיקה תחת תבשילו, ומסיק, דבהיתר אכילה כו"ע לא פליגי דבעינן, כי פליגי בדין ממון.
ופירש"י 'לפי שאין בה היתר אכילה', כפשוטו, הואיל ואסור באכילה, ומפרש סיבת הדבר וז"ל, ורחמנא אמר 'לכם', הראוי לכם בכל דרכי הנאתו. [וביאר דבריו בכפות תמרים שבא לפרש מאי טעמא נקט האי מ"ד דלא תליא דין 'לכם' אלא בהיתר אכילה ולא בדין ממון, דהיינו טעמא משום דרוב הנאת פירות באכילה היא, ויתר ההנאות מדין ממון שבהם כמכירתם או לקדש בהם אשה חשובים קצת 'שלא כדרך הנאתן', ומשום הכי סבירא ליה דלא תליא דין 'לכם' אלא בהיתר אכילה ולא בדין ממון, יעויי"ש. ובשו"ת (ח"ג סי' קנ"ט אות א') המתקנו דבריו על פי מש"כ הה"מ (פ"ח מהל' מאכלות אסורות הט"ז) בביאור שיטת הרמב"ם שכל מאכל האסור בהנאה אין לוקין אלא על אכילתו ולא על הנאתו, דהיינו טעמא משום דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן (פסחים כ"ד ע"ב), וכל דבר הראוי באכילה אין דרך הנאתו אלא באכילה, ויתר ההנאות חשובים 'שלא כדרך הנאתן' לעומת הנאת אכילה, עכ"ד. ועפ"ז אתי שפיר, דהואיל ואתרוג לאכילה קאי, משום הכי לא חשיב דרך הנאתו אלא באכילה, ובעבור זה לא תליא דין 'לכם' אלא בהיתר אכילה].
ולמ"ד 'לפי שאין בה דין ממון', פירש"י וז"ל, שאינו שוה פרוטה, דאיסורי הנאה הוא, הלכך לאו שלכם הוא, ע"כ. [ובשו"ת (שם) בארנו שאין הכרח לפרש דבריו כפירוש הראב"ד (הובא בריטב"א בסוגיין ל"ד ע"ב) שכל איסורי הנאה אין בהם דין ממון כלל ומאן דגזל להו מבעליו לאו גזלנא הוא, והלכך לא הוי 'לכם' במציאות, אשר כידוע הרבה ראשונים חלקו על יסוד זה ובתוכם הריטב"א בסוגיין (עי' קצוה"ח סי' ת"ו אות ב'), משום דלא מצינו בשום מקום שהתורה הפקיעה רשות הבעלים מחמת איסור הנאה שבו, - ובדברי רש"י הכא ליכא שום הכרע בפלוגתא זו, משום דיש לפרש דבריו בפשיטות, דמאחר ואסור בהנאה ואין לבעליו שום חפץ ושוויות בו ככל ממון שלהם, משום הכי לא קרינן ביה 'לכם'].
ולפי דרכו פירש"י למאי דס"ד דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה, דאיכא בינייהו אתרוג של טבל שאין בה היתר אכילה אבל יש בה דין ממון כיון שהוא מותר בהנאה. ולפירושו הא דפריך למאן דבעי דין ממון מהא דתנן 'של תרומה טמאה פסול', היינו נמי משום דתרומה טמאה אין בה היתר אכילה אבל יש בה דין ממון כיון שהוא מותר בהנאה, וראיה לכך מהא דהתירה תורה להסיקה תחת תבשילו, דמינה שמעינן דהוא הדין לכל שאר ההנאות, [ובפנים התשובה (ח"א סי' קע"ג אות א') בארנו דרש"י בשיטתיה אזיל שפירש דחיוב שריפת תרומה טמאה אינה אלא מדרבנן שמא יבוא לאכלו, יעויי"ש]. והעולה מפירושו לענינינו, דלמאי דמסיק דבהיתר אכילה כו"ע לא פליגי דבעינן, נמצא דאתרוג של טבל פסול לכו"ע לפי שאין בה היתר אכילה.
והתוס' (ד"ה אתיא לחם לחם) הוכיחו נמי דאתרוג של טבל פסול לכו"ע, אלא שפירשו דסיבת הפסול משום דהוי כמו אתרוג של שותפין שהוא פסול, וכדאיתא בבבא בתרא (קל"ז ע"ב) דהאחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית ונטלו אחד מהן לצאת בו ידי חובתו, אזי רואין, אם יכול לאכלו כולו, וכגון דאיכא אתרוג לכל חד וחד, יצא, ואם לאו לא יצא, וסיבת הפסול משום דרחמנא אמר 'לכם' ומשמעותו דבעינן שיהיה כולו שלכם ולא מקצתו, והכא גבי אתרוג של טבל נמי הואיל ואיכא לכהן וללוי חלק בו לא הוי כולו שלו ומשום הכי פסול. [ובסיבת הדבר שלא פירשו התוס' כפשוטו דאתרוג של טבל פסול 'לפי שאין בו היתר אכילה' כפירש"י, בארנו בפנים התשובה (שם אות ב') בתרין אנפין, הראשון, משום דסבירא להו כשיטת הרמב"ן לקמן דמשום איסור אכילה לחוד לא מיפסל, ותרומה טמאה אסור אף בהנאה. והשני, משום דסבירא להו דלא
שייך הכא למיפסל משום איסור אכילה, הואיל ויכול להפריש עליו תרומות ומעשרות במחשבה על ידי קביעות מקום, ואז יהא מותר באכילה, ומחוסר מחשבה לאו מחוסר הוא, והלכך פירשו דסיבת הפסול שבו משום שותפות הוא, דכדי לבטל השותפות צריך מעשה הפרשה בפועל, ומחוסר מעשה חשיב שפיר מחוסר, יעויי"ש באורך].
ולכאורה דברי התוס' מוקשים, דהלוא גבי אתרוג של טבל חובת הפרשת תרומות ומעשרות שבו אינו מקנה לכהן וללוי שום בעלות באתרוג גופיה, אלא כולו ממון הבעלים הוא, שכן הרשות בידם למכרו, ויתירה מזו, דאפילו אחר שכבר הפריש תרומות ומעשרות, עדיין אינו שייך לשום כהן ולוי מסויים, וכדאיתא בגמ' (חולין ק"ל ע"ב) דממון שאין לו תובעין הוא, הואיל והרשות ביד הבעלים לתנן לאיזה כהן ולוי שירצה. ובנוסף לכך, הרי חובת הפרשת תרומות ומעשרות לאו חובת חפצא הוא דרביץ על הטבל להיות נפרשים ממנו בכל ענין, כי אם חובת גברא הוא להפרישם קודם שיבוא לאוכלן, ואם אינו חפץ לאוכלן לא רמיא עליה חיובא כלל, כמש"כ רש"י בפ' השולח (מ"ז ע"ב ד"ה מדאורייתא לא). ואף גם זאת שהאפשרות ביד הבעלים לסלק חלקו של הכהן והלוי מאתרוג זה על ידי שיפריש עליו מאתרוג דעלמא. ואם כן, הרי לא דמי כלל לאתרוג של שותפין, דאיכא בפועל לכל אחד ואחד מהשותפין בעלות בחלקו באתרוג, מבלי אפשרות לסלק חלקו.
וצריך ליישב, דאין כוונת התוס' לומר דאתרוג של טבל דמי ממש לאתרוג של שותפין, אלא כוונתם דמאחר וקיבלו חכמים דלא קרינן 'לכם' אלא כשכולו שלו ולא מקצתו, וכדמוכח מדין אתרוג של שותפין, מעתה יש לנו ללמוד דבעינן שיהא כולו שלו לגמרי, מבלי שיהא בו שום זיקה לאדם זולתו, והלכך גבי אתרוג של טבל הואיל ויש בו שום זיקה לכהן וללוי, שכשיבוא לאכלו יתחייב להפריש עליו תרומות ומעשרות וליתנם להם, משום הכי לא קרינא ביה 'לכם'.
והרמב"ן (בהשגותיו על הל' לולב להראב"ד ובמלחמת ה' ט"ו ע"א) פירש, דסיבת הפסול דאתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה לאו משום חסרון 'לכם' הוא, אלא משום דאיסורי הנאה נינהו ועומדין לשריפה כיתותי מיכתת שיעורייהו, ולא הותרו כל ההנאות גבי תרומה טמאה, כי אם להסיקה תחת תבשילו בלבד, הואיל והנאתו וביעורו שווין. [ובפנים התשובה (שם אות א') בארנו דהרמב"ן אזיל בשיטת הריב"א בתוס' שבת (כ"ד ע"ב ד"ה לפי) שפירש נמי דתרומה טמאה אסור בהנאה, אלא שלא הקפידה תורה במה שהוא נהנה ממנו תוך כדי ביעורו. ועי' עוד שם שבארנו דסיבת הדבר שצירף הרמב"ן ליסוד דכיתותי מיכתת שיעורייהו הא דאיסורי הנאה נינהו, ולא הסתפק במה שעומדין לשריפה בלחוד, היינו כמש"כ התוס' בסוטה (כ"ה ע"ב ד"ה לאו כגבוי דמי) דלחכמים דפליגי בכולה ש"ס על ר' שמעון דסבירא ליה שכל דבר העומד ליעשות כעשוי מעכשיו דמי, צריך לפרש הא דאמרו בגמ'
(ל"א ע"ב) דשל אשירה פסול משום דכיתותי מיכתת שיעורא, דלאו משום דעומד לשריפה הוא, אלא משום דאיסור הנאה הוא, דמשום הכי חשיב כעפרא דארעא בעלמא וכיתותי מיכתת שיעוריה, עכ"ד. ובפשיטות פוסק הרמב"ן כחכמים כאשר הכריעו הרבה ראשונים, ומשום הכי הוצרך לצרף הא דאיסורי הנאה נינהו ליסוד דכיתותי מיכתת שיעורייהו]. ומפרש הרמב"ן לפי דרכו הא דאמרו בסיבת הפסול 'לפי שאין בה היתר אכילה', דהאי היתר אכילה היינו כהא דאמרו בפסחים מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר (שמות י"ג ג') 'לא יאכל חמץ' לא יהא בו היתר אכילה, פי' לא יהא בו היתר המביא לידי אכילה דהיינו הנאה, והכא נמי 'לפי שאין בה היתר אכילה' פירושו לפי שאין בה היתר המביא לידי אכילה הואיל ואסור אף בהנאה, אבל משום איסור אכילה לחוד לא מיפסל."

 

[בן ליש]

שמעתי להסתפק בלולב שעבדו את עליו אך את שדרתו לא עבדו, האם הוא כשר כיון ששיעור השדרה לא נכתת, או שהוא פסול כיון שלא גרע מנפרצו עליו, וצ"ע.

לחץ כדי לכווץ...

רש"י פי' דנפרצו עליו פסול משום דלאו הדר, ולפי"ז נראה דכשר דבזה ליכא חסרון הדר.

 

[שבחת]

כתותי מיכתת זה רק בדברים שצריכים שיעור מסוים ורק השדרה צריכה שיעור

 

[יאשע בער]

כשרוף דמי

לחץ כדי לכווץ...

כמדומה שהוא רק לדעת רבי שמעון.