נחלקו האחרונים [וכבר בראשונים נחלקו בזה] מ''ט שאסור להזיק, והגאון הברכ''ש הביא מהגר''ח בריסק זצ''ל שזה מוכח מזה שחיבים לשלם וע''כ שאסור להזיק, והנה המנ''ח כתב דמקור הדיון שאסור להזיק הוא מהשבת אבידה, וכתב דלפ''ז אבידת גוי הרי מותרת אז מותר גם להזיק אותו,
והנה לכאו' הרי חייבים לשלם לגוי על ההזק...
לכל שוחרי השקפה והגות אשמח לביאור המתיישב על הלב על כל פרשת "גואל הדם" שהותר לעשות את המעשה החמור ביותר ועוד ע"פ תורה ובהיתר גמור והוא תימה רבתי להיכן פרח איסור נקמה??
איתא בגמ' בב"ב (קכ.) שאיסור זה נוהג רק בדור זה, ודרשינן לה "זה הדבר" – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. ובפשטות הכוונה כיון ש"זה" הוא לשון מיעוט.
ובבעל הטורים כתב ש"זה הדבר" – בגימטרייה "בדור זה", והיינו עם הכולל כיון שהן אותן אותיות, ורק במקום ה-ה' יש ו'.
ויל"ד שאפשר להחליף את ה-ה' ב-ו'...
"א"ד בהא איסורא נמי אית בה...אסור לו לאדם לקדש את האשה קודם שיראנה שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר 'ואהבת לרעך כמוך", איזה איסור הוא זה?, ביטול עשה? ספק ביטול עשה? ענין בעלמא?
תוס' הרשב"א וחי' הר"ן (פסחים יג, א) מביאים שיטת רבינו אפרים שמדאורייתא משמרת תרומתי אוסר רק לטמא תרומה, אבל לאבד תרומה - זה רק איסור דרבנן;
ותוס' נסתפקו בזה, והראשונים יותר נוטים שזה מדאורייתא.
ויש לעין לרבינו אפרים בדרשא שבתורת כהנים (אמור) "הם יאכלו בלחמו - ולא בהמה", שגם בהמת כהן שמותרת...
הרשב"א (גיטין נג, ב ד"ה משום) מביא בשם תוס' שהאיסור לטמא תרומה הוא רק מדרבנן, וקרא דמשמרת תרומתי אסמכתא בעלמא היא,
וכתב הרשב"א על זה שאינו מחוור, והעיקר כרש"י (סא, א) שזה איסור דאורייתא.
ויש לעיין כיצד פירשו ראשונים אלו את הגמ' בבכורות (לד, א) שמביאה מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע אם יש משמרת...
ראיתי לבאר דהטעם דאין איסור חל על איסור הוא משום שכל מהות ענין איסורי התורה הוא להבדיל האדם מהם, אך היכא שכבר מובדל ונמנע מהם האדם אין "ענין" לתורה לאוסרו שו"פ, ומשו"ה באיסור מוסיף, כולל, חמור שכן יש לתורה ענין לאוסרו שו"פ איסור חל על איסור,
אשמח לשמוע חוות דעת על זה הביאור
החזו"א (אהע"ז סי' קלב סק"ה) חקר בגדר איסור סוטה לבעלה; ועולה מדבריו שלשה צדדים:
קנס [וכזאת היה נראה לכאורה במשנה בסוטה היא נתנה עינה במה שאינו שלה - שלה ניטל הימנה, כמו בנחש; אכן יתכן שזה כעין טעמא דקרא ולא גדר, ועי' רמב"ן ורבינו בחיי (סוף פר' יתרו) ובחינוך (מצוה צה) שלכל מצוה יש כמה וכמה...
ידוע שיש בזה נידון באח'
אך מאידך מהגמ' בריש נדרים ב:, מוכח דהוא איסור חפצא כשבועה (כמדומה שיש שדחו הראיה, אינני זוכר)
ומאידך בכמה מקומות בש''ס (נדרים טז. ועוד) מבואר שנזירות היא 'נדר' ולכן בפשטות חלה נזירות על נזירות, משא''כ דשבועה אינה חלה על שבועה
ואולי צריך לומר שהחידוש ב'נזיר' שהוא נדר...
מאחר ויש מקומות ובהם ודאי אינו נכנס לפנים מן החיל
מה הבעיה\ה לעלות לכניסה על יד הפתח
וע"י אולי יהיה אפשר לקיים ממש עלייה לרגל בחג
[ואיני כמהרהר אלא כשואל]
ב"ה
הקניין בקידושין
כתב הרמב"ם בריש הל' אישות: "קודם מתן תורה הי' אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהי' לו לאשה. כיון שנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואח"כ תהי' לו לאשה שנאמר כי יקח איש אשה ובא אלי'"...
נחלקו הראשונים האם מלאכה בחול המועד אסורה מדאורייתא או מדרבנן.
ושיטת הרמב"ן שעיקר האיסור הוא מדאורייתא, רק חכמים הוסיפו באופנים מסוימים [טירחה יתירה בדבר האבד, ומעשה אומן לצורך המועד].
ובביאור הלכה (סי' תקל) הביא בזה כמדומה עשר ראשונים שזה מדאורייתא, ותשע שזה מדרבנן.
וסיים הביאור הלכה שלראשונים...
בשו"ע (סי' תנג ס"ד) כתב שבשעת הדחק מותר לקחת קמח מן השוק,
וכתב הביאור הלכה (ד"ה מן השוק) שמשמע שאפי' מן העכו"ם מותר, "דלא מחזקינן איסורא",
ורק צריך לנפות שמא יש פירור חמץ,
ועיי"ש זו מחלוקת ראשונים.
וכלל זה שלא מחזקינן איסורא - היה מקום לומר שזה מדין חזקת היתר שלא החמיץ [ואולי גם חזקת הגוף]...
חזון איש אורח חיים סימן קטז סעיף קטן ה:
ואמנם נראה דחמץ שבטלו לישיבה אף שטחו בטיט אם חזר ואכלו אסור מה״ת כיון שאין שום קלקול בצורת הפת, תדע שהרי נבלה שנסרחה אין איסור לאוכלה וכדמשמע ע״ז ס״ז ב׳ דדינה כנ״ט נפגם [עי׳ לק׳ סק״ז דיש אוסרים] וע״כ הכא שאני שהחמץ בצורתו עומד אלא שהאדם יחדו לישיבה וכל...