הלכה

קשה לי עד מאוד לומר שכאשר אחד הפוסקים שהוא מגדולי הדור מקל בהלכות שבת יש צד שהוא מחלל שבת, אך בכל זאת יש גדולי הדור אחרים שמחמירים בדבר, ואיך מיישבים את הסתירה הזאת?

בשו''ע יו''ד הל' מעונן ומכשף סי' קע''ט ד' הביא הרמ''א מח' ראשונים אם מותר לאדם לעשות סימן כמו אליעזר עבד אברהם או יהונתן וסיים הרמ''א וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו. מה כוונת הרמ''א במלים אלו הוא לא כתב טוב להחמיר או ויש להחמיר או ראוי להחמיר וכדומה אלא כתב וההולך בתום ובוטח בה' חסד...

דעת שלום להגר"ש מוסקוביץ: והנה יש כאן לשונות חלוקים עד כמה הרמב"ם נוטה אחר הירושלמי; ובהערה למטה הובא מביאור הגר"א או"ח תקמ"ו ה' [ראיה זו הביא הפאת השולחן], יו"ד רי"ז י"ח, סי' רכ"ו י"א, רכ"ז ד'. ויש להוסיף או"ח רל"ה ג', תל"ו א'. וגם לשונות הגר"א יש בזה חילוקים בין המקומות. ומצאנו דוגמאות...

מדוע אין למדין הלכה מפי מעשה. בגלל חוסר ידיעת הפרטים או בגלל טעמים אחרים? בפרט שמצאנו בש"ס שמעשה הוא אסמכתא ראויה וחזקה לקבוע על פיו הלכה אז מה ההבדל?