בשו"ע (תפ"ט ס"ד) "מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו היום כך וכך אינו יכול לחזור ולמנות בברכה, אבל קודם בין השמשות כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום".
והק' הט"ז (סק"ז) אמאי אינו יכול להמשיך לספור הא אכתי לא נתכוין כלל לצאת יד"ח דכל כוונתו היתה רק להשיב לשואלו, ומאי שנא מהא דכתב הטור (סי' תפ"ד) דאם אינם יודעים לברך מקריא אותם מילה במילה, דמוכח שם דלא יצא יד"ח בכך וא"כ ה"ה נימא דלא יצא יד"ח בהאי ספירה.
עוד יש לתמוה דלכאו' הכא פשיטא שאין כוונתו לצאת יד"ח חדא דהוי ספירה בלא ברכה, וכשאינו מברך ודאי לא מתכוין לצאת. ותו דהא אכתי אינו אומר "בעומר" אלא רק אמר את הספירה. ותו דהא קיי"ל (ס"א) דספירת העומר בעי מעומד וכדדרשינן ב"קמה תחל לספור", ולא משמע שהכא מיירי דווקא כשעמד, וא"כ ודאי דאינו מתכוין לצאת ידי חובה.
ובאמת דבביאוה"ל (ד"ה שאם יאמר) כתב דהיכא שיש אומדנא שלא מתכוין לצאת כגון שהשיב לחבירו בביה"ש והוא רגיל לספור בצאת הכוכבים, ודאי דהוי כמכוין שלא לצאת ויכול אח"כ לחזור ולמנות בברכה, אך הניח בצ"ע. וצ"ב מ"ש האי אומדנא דספר בביה"ש ולא בצה"כ מכל הני אומדנא.
והיה אפ"ל דכל הני אומדנות הוו רק דינים לכתחילה במצות הספירה, כדין העמידה ואמירת הבעומר ואף הברכה. משא"כ בספירה בביה"ש הוי ספק בעיקר קיום המצוה דהא הוי ספק יום, ואיכא חד גיסא שלא יצא כלל ידי חובתו [ואפי"ה מהני אם ספר בביה"ש כמש"כ המשנ"ב (סקי"ד), דכיון שלרוב הפוסקים הספירה בזה"ז היא מדרבנן, אזלינן לקולא בספק דרבנן], וממילא בהא איכא אומדנא אלימתא שאינו רוצה להכניס עצמו לספק וודאי נתכוין שלא לצאת יד"ח.
ובשם הגאון ר' בן ציון פלמן זצ"ל ראיתי שביארו שבכדי שיחשב כוונה הפכית שמתכוין שלא לצאת בעינן שתהיה האומדנא מגוף מעשה המצוה שעושה. אבל כל היכא שהאומדנא היא מכח הוכחה חיצונית שאינה בגוף המצוה לא מהני שיחשב עיי"ז ככוונה הפכית.
וממילא י"ל דממה שלא בירך או שלא אמר המילה בעומר או שספר בישיבה לא חשיב כאומדנא המספקת, כיון שאינה מוכחת מתוך המעשה עצמו. אולם כשסופר בביה"ש ורגיל תדיר לספור בצה"כ שפיר הוי אומדנא בהמעשה עצמו ולכן מהני.
אלא שיש להעיר על דבריו מסופר מעומד, דהוי נמי אומדנא בהמעשה עצמו שתמיד רגיל לספור מעומד והשתא סופר מיושב, וצ"ב.