לפי החמד"ש שאונס - כמאן דלא עביד, אמאי כפוהו לאכול מצה יצא????

[נראה לפשוט]

תמיהה רבתי, ומש"כ הראשו' שכן נהנה, לכאו' אי"ז אלא פטור בדין "צריכות כוונה", אך לא איפה של"ח שעשה המעשה???
שמעתי הקושייא מהאון המופלג ר' עקיבא מדלוב שליט"א.
שמעתי מאאמו"ר שליט"א ליישב בזה עפי"ד הרמב"ם בכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שכ"א באמת רוצה ויצרו מונעו ואחר הכפייה סר היצה"ר, אך זה תליא בפלוגתת האחרו' אי בעינן שיאמר רוצה אני בשביל שנוכל לומר כן [שסר יצרו מעליו.]
אשמח לתשובות.
ובאמת שיש לעורר, מהו הביאור בסבר "נהנה"? מדוע זה פוטר מכוונה? אולי כשנבין את זה נבין שזה מגדיר שהמעשה נעשה ממני. וצ"ע.
ושמעתי שמרנא הגרש"ר בזכרו"ש חוקר בכוונה החמד"ש, אי היינו שלא היה מעשה גברא כלל? או שהיה מעשה גברא רק לא מדילי. [ובעבר ראיתי בזה מו"מ במשמרת חיים ובתירוץ הגרב"מ זיעכוכי"א.]

 

[ליטאי כבד]

הפלא הוא שלכאורה דין כונה במצוות הוא דין בפ"ע, ולא שבלי כוונה המעשה לא מתייחס אליו,
כי מדובר באופו שעושה מדעת ומידיעה ברורה ורק שאינו מכוין לשם מצוה, ולא שייך לומר שהמעשה לא מתייחס אליו,
ומעתה כלפי החלק הזה מה השייכות של ההנאה?

 

[רעיון ומושג]

מקור הסברא של "שכן נהנה" הוא לגבי מתעסק, שעניינו גם כן שלא חשיב מעשה דידיה, שכיון שעשה את המעשה רק דרך התעסקות ולא בדעת ובכוונה - אינו מעשה שמתייחס ומשתייך לאדם אלא שהתגלגל באופן מקרי מהאדם,
שאם חישב בדעתו והחליט לאכול מצה - חשיב מעשה דידיה, אך אם לא השגיח בידו ונעה מאליה ואכל מצה - אין זו התרחשות שנוגעת אליו,

ושורש הסברא של "שכן נהנה" היא שההנאה יוצרת שייכות למעשה, שאף שהאדם עשה את המעשה דרך התעסקות - מ"מ חשיב כמעשה דידיה, שלא שייך לומר שאינו קשור אליו אחרי שאכלו ונהנה ממנו,​

ולכן - אין חילוק בין אונס לבין מתעסק, שכיון שנהנה חשיב כמעשה דידיה.

 

[נראה לפשוט]

מקור הסברא של "שכן נהנה" הוא לגבי מתעסק, שעניינו גם כן שלא חשיב מעשה דידיה, שכיון שעשה את המעשה רק דרך התעסקות ולא בדעת ובכוונה - אינו מעשה שמתייחס ומשתייך לאדם אלא שהתגלגל באופן מקרי מהאדם,
שאם חישב בדעתו והחליט לאכול מצה - חשיב מעשה דידיה, אך אם לא השגיח בידו ונעה מאליה ואכל מצה - אין זו התרחשות שנוגעת אליו,

ושורש הסברא של "שכן נהנה" היא שההנאה יוצרת שייכות למעשה, שאף שהאדם עשה את המעשה דרך התעסקות - מ"מ חשיב כמעשה דידיה, שלא שייך לומר שאינו קשור אליו אחרי שאכלו ונהנה ממנו,​

ולכן - אין חילוק בין אונס לבין מתעסק, שכיון שנהנה חשיב כמעשה דידיה.

לחץ כדי לכווץ...

הדברים נפלאים ומאירים כנתינתם מסיני.
אלא שלא ביארת כפה"צ מהו ההבדל בין היכן שלא היה כוונה להיכן שהיה אונס, הרי בשניהם זהו "התרחשות שאינה נוגעת לעושיה"?

 

[שקדתי]

לכאו' אין הענין הוא של"ח עשה המעשה בכלל, פטור אונס הוא סה"כ פטור בכך שזה לא באחריותה שאין לה אחריות על מעשה זה ולכן היא מנותקת מעשיתו אך לא כאילו לא היה מעשה, היה אך בלא אחריות

 

[ליטאי כבד]

מקור הסברא של "שכן נהנה" הוא לגבי מתעסק, שעניינו גם כן שלא חשיב מעשה דידיה, שכיון שעשה את המעשה רק דרך התעסקות ולא בדעת ובכוונה - אינו מעשה שמתייחס ומשתייך לאדם אלא שהתגלגל באופן מקרי מהאדם,
שאם חישב בדעתו והחליט לאכול מצה - חשיב מעשה דידיה, אך אם לא השגיח בידו ונעה מאליה ואכל מצה - אין זו התרחשות שנוגעת אליו,

ושורש הסברא של "שכן נהנה" היא שההנאה יוצרת שייכות למעשה, שאף שהאדם עשה את המעשה דרך התעסקות - מ"מ חשיב כמעשה דידיה, שלא שייך לומר שאינו קשור אליו אחרי שאכלו ונהנה ממנו,​

ולכן - אין חילוק בין אונס לבין מתעסק, שכיון שנהנה חשיב כמעשה דידיה.

לחץ כדי לכווץ...

אם כוונתך ליישב קושייתי, לא נתפרשו לי הדברים, דהרי הדין מצוות צריכות כוונה לכאורה אין הפי' שבלי כוונה אין המעשה מתייחס אליו, אלא דלא נחשב למעשה מצוה, וכלפי זה מה יועיל שנהנה, הרי עדיין אין סיבה להגדיר את המעשה למעשה מצוה?

 

[רעיון ומושג]

אלא שלא ביארת כפה"צ מהו ההבדל בין היכן שלא היה כוונה להיכן שהיה אונס, הרי בשניהם זהו "התרחשות שאינה נוגעת לעושיה"?​

לחץ כדי לכווץ...

לא הבנתי את השאלה.
באמת אין הבדל בין היכן שלא היה בכוונה לאונס, ולכן בשניהם מועילה ההנאה לייחס את המעשה אליו.
​

אם כוונתך ליישב קושייתי, לא נתפרשו לי הדברים, דהרי הדין מצוות צריכות כוונה לכאורה אין הפי' שבלי כוונה אין המעשה מתייחס אליו, אלא דלא נחשב למעשה מצוה, וכלפי זה מה יועיל שנהנה, הרי עדיין אין סיבה להגדיר את המעשה למעשה מצוה?​

לחץ כדי לכווץ...

זאת שאלה אחרת, ואכן מה"ט פירשו רוב הראשונים שם באופן אחר, (שקס"ד שמצוות אי"צ כוונה ורק בשופר לא יצא משום דבעי' זכרון),
אך בדעת רש"י יל"פ שס"ל שכל מעשה מצוה נחשב מעשה מצוה מצד עצמו, שמעשה של תקיעת שופר או אכילת מצה נחשב מעשה של מצוה, שכיון שה' ציוה לעשותו - עשייתו היא מצוה, ורק שאם האדם אינו מכוון למצוה - לא חשיב שעושה את המעשה בתורת מצוה,
כלומר, שהמעשה מצד עצמו עומד כמעשה מצוה גם בלי כוונת האדם, ורק שאינו מתייחס לאדם כמעשה מצוה אלא כעשייה סתמית בלי כוונתו, ולכן מהניא הנאה לייחס אליו המעשה כמעשה מצוה.

ואמנם, בפשטות הדברים עדיין צ"ב,
שהרי האדם עשה את המעשה בפועל גם בלי ההנאה, שהרי אין כאן חיסרון של מתעסק או אונס, ואפ"ה לא חשיב שעשה אותו בתורת קיום מצוה, משום שבעי' כוונה כדי שיתייחס אליו המעשה בתורתו כמעשה מצוה,
וא"כ צ"ב מאי מהניא ההנאה, הרי ההנאה אינה מועילה יותר מאשר היה עושה את המעשה ממש, וגם כאשר עושה את המעשה בידיים ל"ח כמעשה מצוה לולא הכוונה, אז מאי אכפ"ל שנהנה,
ואולי צ"ל בדוחק שהמעשה מצד עצמו שפיר מתייחס לאדם גם כמעשה מצוה, ואי"צ כוונה כדי לייחס את המעשה גם במושגו כמעשה מצוה,
ורק שכיון שאינו מכוון - בזה גופא מפקיע את המעשה מלהיות מעשה מצוה, שעושה את המעשה ואינו מכוון בו לעשות את דבר ה', כך שאוכל מצה כסתם אכילה להשביע רעבונו ולא כקיום דבר ה',
ונמצא, שלא בעי' כוונה שיהא המעשה מתייחס אליו כמעשה מצוה, אלא שע"י העדר הכוונה בטל ומופקע הייחוס, ומשו"ה מהניא ההנאה לייחס אליו המעשה כמעשה מצוה מכיוון אחר, שהרי כאשר נהנה אי"צ לכוון שעושה זאת בתורת קיום מצוה, ומשו"ה מתייחס אליו כמעשה מצוה אף שאינו מכוון.

וכ"ז יראה לי כדוחק גדול, וצ"ע.​

 

[למדן צעיר]

תמיהה רבתי, ומש"כ הראשו' שכן נהנה, לכאו' אי"ז אלא פטור בדין "צריכות כוונה", אך לא איפה של"ח שעשה המעשה???
שמעתי הקושייא מהאון המופלג ר' עקיבא מדלוב שליט"א.
שמעתי מאאמו"ר שליט"א ליישב בזה עפי"ד הרמב"ם בכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שכ"א באמת רוצה ויצרו מונעו ואחר הכפייה סר היצה"ר, אך זה תליא בפלוגתת האחרו' אי בעינן שיאמר רוצה אני בשביל שנוכל לומר כן [שסר יצרו מעליו.]
אשמח לתשובות.
ובאמת שיש לעורר, מהו הביאור בסבר "נהנה"? מדוע זה פוטר מכוונה? אולי כשנבין את זה נבין שזה מגדיר שהמעשה נעשה ממני. וצ"ע.
ושמעתי שמרנא הגרש"ר בזכרו"ש חוקר בכוונה החמד"ש, אי היינו שלא היה מעשה גברא כלל? או שהיה מעשה גברא רק לא מדילי. [ובעבר ראיתי בזה מו"מ במשמרת חיים ובתירוץ הגרב"מ זיעכוכי"א.]

לחץ כדי לכווץ...

א. לפי החמדת שלמה אונס כמאן דלא עביד רק ביחס למעשה עבירה, שלא מייחסים את זה לנאנס.
ב. גם לדבריו, כבר כתב הקובץ שיעורים כתובות ב. אות ה', וכך נראה להדיא בחמדת שלמה, אין הפשט שלא נחשב מעשה, אלא דמעשה הנעשית באונס אינה נחשבת על העושה, אלא חשובה כאילו נעשית מאליה.
ג. האחרונים הוכיחו מנוסח הווידוי שאומרים ביום הכיפורים, "על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון". מזה דמתוודים ועושים תשובה על חטא באונס מוכח דיש חלות שם מעשה עבירה באונס אלא דהוא פטור מעונשי ב"ד אבל לעולם מעשה עבירה באונס מהווה חלות שם מעשה עבירה. ורק שפטרו אותו, משא"כ במצווה.
ד. התירוץ שהבאת בשם אביך, מפורסם וראיתי בשם אחד האחרונים.
ה. היכן שנהנה, לא אומרים שלא חשיב מעשה, וכמו בשליחות לד"ע. כי סוף סוף נהנה ורוצה בכך גם אם לאונסו משא"כ בעבירה בלי הנאה שאין לו שום חפץ בכך ולכן לא מייחסים אליו את זה כלל.

 

[היא שיחתי]

יעוי' בקוב"ש בריש כתובות שדן בזה

 

[נראה לפשוט]

אחר שלמדתי מעט את העניינים היום, צדקו פה במעט דברי הרבנים שיחי'.
ויש"כ להרה"ג @רעיון ומושג, כדברי מעכ"ת ראיתי להוכיח, דהנה במשנ"ב על הדין של כפאוהו פרסים לאכול מצה יצא הק' שהרי מצוות צריכות כוונה והא איננו מכוון, והביא על זה את התירוץ של "נהנה". ומצינו באו"ח סי' ר"ד ברמ"א שפסק לענין מי שאנסוהו לאכול שאינו מברך לפניה ולאחריה אעפ"י שהחיך נהנה ע"כ, ובשעה"צ שם הקשה מ"ש מהא דכפואוהו פרסים עיי"ש משכ"ב ליישב, ולכאו' מהיכ"ת ליה ש"נהנה" מהני אף לדינא ד"אונס", והרי התם אי"ז אלא לגבי דינא ד"צריכות כוונה".
ולדברי מעכ"ת יתיישבו הדברים, שכן "אונס" ו"שלא בכוונה" דין אחד להם, שחסר בעשיית הגברא. וזהו סוגייא גדולה ברבוותא, ויש עמי דברים בזה בכתובים בסידור דברים מצו"ב.
אכן הא מיהת, דב"מתעסק" הוא גדר חדש [וצ"ב, וראה משכ"ב במצו"ב] דעליה לא יהני הא דנהנה, והראי' דבשו"ע גבי הדין דכפוהו לאכול מצה יצא דהא נהנה [וכש"כ המשנ"ב], מבואר דאפ"ה היכא דלא ידע דהיום פסח או דזהו מצה לא יצא, על אף דנהנה. וראה בארוכה במצו"ב.

 

[רעיון ומושג]

דהנה במשנ"ב על הדין של כפאוהו פרסים לאכול מצה יצא הק' שהרי מצוות צריכות כוונה והא איננו מכוון, והביא על זה את התירוץ של "נהנה".​

לחץ כדי לכווץ...

רק להעיר, שמקור דברי המ"ב הוא בסוגיא בר"ה כח ע"א דקס"ד שם דחלוק מצה משופר כלפי דינא דמצוות צריכות כוונה, דבמצה אכול מצה אמר רחמנא והאכל, אבל בשופר זיכרון תרועה כתיב, ופירש"י (וכ"פ הר"ן ועוד ראשונים) דבמצה אפשר דיצא משום שנהנה, רק שפשטות הסוגיא שם היא שלמס' קיי"ל שאין חילוק ביניהם, אך הרמב"ם בהל' שופר פ"ב ה"ד פסק דבשופר בעי' כוונה ובהל' חו"מ פ"ו ה"ב פסק דבמצה אי"צ כוונה, וכ' הר"ן בר"ה שם ליישב שהוא מפני דבמצה איכא סברא דנהנה, וכ"כ גם הכס"מ בב' המקומות, (אך הה"מ והלח"מ פי' שם באופנים אחרים, עיי"ש), וכ"פ גם לדינא בשו"ע אור"ח סי' תעה ס"ד דבמצה אי"צ כוונה ובסי' תקפט ס"ח דבשופר בעי' כוונה, ופירש הנו"כ (ובכללם המ"ב) דהיינו מטעם דבמצה איכא לסברת "שכן נהנה".
​

אכן הא מיהת, דב"מתעסק" הוא גדר חדש דעליה לא יהני הא דנהנה, והראי' דבשו"ע גבי הדין דכפוהו לאכול מצה יצא דהא נהנה [וכש"כ המשנ"ב], מבואר דאפ"ה היכא דלא ידע דהיום פסח או דזהו מצה לא יצא, על אף דנהנה.​

לחץ כדי לכווץ...

דא ודאי בורכא היא, שהרי עיקר הסברא "שכן נהנה" היא במעילה יט ע"ב גבי מתעסק בחלבים ועריות.

ובעיקר הקושיא מ"ט ל"מ "שכן נהנה" גם בכה"ג שלא ידע שהיום פסח, נראה ליישב שהוא מפני שאז לא חשיב כלל מצווה במצות אכילת מצה, שכיון שהציווי פונה לאדם - כל הציווי מתקיים רק באופן שיודע שהוא מצווה,
וכל סברת "שכן נהנה" שייכת רק בכה"ג שיודע ומכיר בציווי, ורק שלא עשה המעשה בתורת קיום מצוה, ואז שייך לייחס אליו המעשה ע"י שנהנה, אך בכה"ג שאינו מצווה בכלל - המעשה בכלל נחשב כלפיו כמעשה מצוה, ולכן גם אם הוא מתייחס אליו - אינו יוצא יד"ח.​

 

[נראה לפשוט]

ובעיקר הקושיא מ"ט ל"מ "שכן נהנה" גם בכה"ג שלא ידע שהיום פסח, נראה ליישב שהוא מפני שאז לא חשיב כלל מצווה במצות אכילת מצה, שכיון שהציווי פונה לאדם - כל הציווי מתקיים רק באופן שיודע שהוא מצווה,

לחץ כדי לכווץ...

זהו דין חדש של שמענוהו מעולם, יש לך מקור נוסף לחידוש זה? [ראה מש"כ בזה מהסוגייא בריש זבחים.]

 

[נראה לפשוט]

אחר שלמדתי מעט את העניינים היום, צדקו פה במעט דברי הרבנים שיחי'.
ויש"כ להרה"ג @רעיון ומושג, כדברי מעכ"ת ראיתי להוכיח, דהנה במשנ"ב על הדין של כפאוהו פרסים לאכול מצה יצא הק' שהרי מצוות צריכות כוונה והא איננו מכוון, והביא על זה את התירוץ של "נהנה". ומצינו באו"ח סי' ר"ד ברמ"א שפסק לענין מי שאנסוהו לאכול שאינו מברך לפניה ולאחריה אעפ"י שהחיך נהנה ע"כ, ובשעה"צ שם הקשה מ"ש מהא דכפואוהו פרסים עיי"ש משכ"ב ליישב, ולכאו' מהיכ"ת ליה ש"נהנה" מהני אף לדינא ד"אונס", והרי התם אי"ז אלא לגבי דינא ד"צריכות כוונה".
ולדברי מעכ"ת יתיישבו הדברים, שכן "אונס" ו"שלא בכוונה" דין אחד להם, שחסר בעשיית הגברא. וזהו סוגייא גדולה ברבוותא, ויש עמי דברים בזה בכתובים בסידור דברים מצו"ב.
אכן הא מיהת, דב"מתעסק" הוא גדר חדש [וצ"ב, וראה משכ"ב במצו"ב] דעליה לא יהני הא דנהנה, והראי' דבשו"ע גבי הדין דכפוהו לאכול מצה יצא דהא נהנה [וכש"כ המשנ"ב], מבואר דאפ"ה היכא דלא ידע דהיום פסח או דזהו מצה לא יצא, על אף דנהנה. וראה בארוכה במצו"ב.

לחץ כדי לכווץ...

ויש להוסיף, שאף שלגבי אונס קא חזינן שמהני הא דנהנה, ולפי"ז צ"ע אמאי באונס דחלבים ועריות לא יהיה חייב "שכן נהנה".
והתירוץ מסתבר מאוד, דחלוק דין אונס דמצוות מעבירות, דאונס דמצוות כל מה דאינו מקיים הוא מחמת סברת החמד"ש דחסר בעשייתו דידיה, משא"כ בעבירות לבר מן דין טפי מינה הוא דאיכא, והוא שאי אפשר להאשים ולחייב בנ"א על מה שעשה באונס, ובזה אף כשנהנה פטור. לפו"ר.

 

[רעיון ומושג]

זהו דין חדש של שמענוהו מעולם, יש לך מקור נוסף לחידוש זה?​

לחץ כדי לכווץ...

שוב, ההסבר שלך ודאי אינו אפשרי, שהרי עיקר דין "שכן נהנה" נאמר במתעסק, כך שפשיטא שהוא לא נאמר רק כלפי דין כוונה במצוות.

לגבי ההסבר שלי - אין לו מקור, אך הוא סברא פשוטה ומושכלת,
שהנה, שורש הדין של "מצוות צריכות כוונה" אינו איזה דין נוסף על המצוה שצריך גם כוונה, שהרי הוא נלמד מסברא ולא נדרש ממקרא,
אלא, שכיון שעיקר המצוה היא עשיית ציווי ה' - צריך לכוון בשעת העשייה שהמעשה נעשה בגלל ציווי ה', ואם אדם לא מכוון לעשות את דבר ה' - מעשהו אינו קשור לציווי ה',
והגע עצמך, אם אדם חי 90 שנה ולא חשב מעולם על הקב"ה, אבל במקרה ממש קיים את כל המצוות, נטל לולבים כי היה צריך להזיז אותם, אכל מצות כי במקרה היה רעב, תקע בשופר כי במקרה רצה לשמוע צליל, אך אף פעם לא עשה שום דבר בגלל שה' אמר לעשות,
האם אפשר לומר שהוא עבד את ה' בחייו? הרי פשיטא שאין למעשיו שום קשר עם ציווי ה', וזוהי הסברא של "מצוות צריכות כוונה", שמעשה שהוא מצוה ועשיית הציווי צריך כוונה כדי להיות מצוה,
ומ"ד מצוות אין צריכות כוונה ל"פ בעיקר הסברא, שהרי היא דבר פשוט ומוכרח, אלא שסובר שאי"צ כוונה מודעת ממש, ומספיק שהאדם עושה את המעשה מתוך מודעות כללית לדבר ה', (ולמשל, בתוקע לשיר - אין הכוונה שתוקע רק לשיר, אלא שיודע שהיום צריך לתקוע, ורק המוטיבציה שלו היא לשיר),
ולכן כתבו הראשונים שאם אינו יודע בכלל שיש ציווי - ודאי שאינו מעשהו מוגדר כמעשה מצוה, שהרי אז אין כאן שום קשר לעשיית המצוה,
ולכן גם לא יועיל בזה נהנה, כיון שאין כאן בעיה מצד ייחוס המעשה לאדם, אלא שכיון שהאדם אינו יודע מהציווי - ממילא גם המעשה עצמו אינו עומד כלפיו כמעשה מצוה.​

 

[מחכה]

הודעה באשכול 'דעת ומעשה קנין' https://forum-otzar-hatorah.co.il/threads/דעת-ומעשה-קנין.1611/post-25914

 

[דבר היושר]

[]מקור הסברא של "שכן נהנה" הוא לגבי מתעסק, שעניינו גם כן שלא חשיב מעשה דידיה, שכיון שעשה את המעשה רק דרך התעסקות ולא בדעת ובכוונה - אינו מעשה שמתייחס ומשתייך לאדם אלא שהתגלגל באופן מקרי מהאדם,
שאם חישב בדעתו והחליט לאכול מצה - חשיב מעשה דידיה, אך אם לא השגיח בידו ונעה מאליה ואכל מצה - אין זו התרחשות שנוגעת אליו,

ושורש הסברא של "שכן נהנה" היא שההנאה יוצרת שייכות למעשה, שאף שהאדם עשה את המעשה דרך התעסקות - מ"מ חשיב כמעשה דידיה, שלא שייך לומר שאינו קשור אליו אחרי שאכלו ונהנה ממנו,[/]
ולכן - אין חילוק בין אונס לבין מתעסק, שכיון שנהנה חשיב כמעשה דידיה.

לחץ כדי לכווץ...

לא סביר שנהנה היא סיבה לייחוס המעשה גם באונס, שהרי כל פטורא דאונס אמור בגילוי עריות, ששם נהנית האשה ובאשר על כן המעשה אמור להתייחס אליה יתירה מזו, לפ"ז נפלו תורותיהם של החמד"ש, הגרא"ו שבאונס ל"ח כעושה כלל, וכן המושג 'קרקע עולם' קצת מוקשה שס"ס עצם ההנאה משייכת את העשייה אליה.

 

[רעיון ומושג]

לא סביר שנהנה היא סיבה לייחוס המעשה גם באונס, שהרי כל פטורא דאונס אמור בגילוי עריות, ששם נהנית האשה, ובאשר על כן המעשה אמור להתייחס אליה.​

לחץ כדי לכווץ...

אולי יש לחלק בין המקרים,
משום שהאונס בגילוי עריות הוא אונס גמור, שהאישה אינה אלא קרקע עולם וגרזן ביד החצב, ואולי חלוק מאונס שנכפה לעשות פעולה מסוימת, וצ"ע.

אך באמת נראה שאפשר ליישב את הקושי בפשיטות,
שהרי גם אם אונס אינו מתייחס לאדם - זהו רק היכן שאינו מעוניין במעשה, אך אם הוא גם רוצה לעשותו - ודאי שחשיב מעשה דידיה, וגם אם נאמר שאונס ורצון יחד חשיב כאונס, אך מסתמא זהו רק באופן שדחפו לפיו מצה ולא עשה כלום, אך אם עשה את המעשה מעצמו ורק שכפו עליו זאת - מסתמא לית מאן דפליג שאם רוצה בכך והיה עושה כך גם בלי הכפייה - מתייחס המעשה אליו ויוצא יד"ח.​

 

[אברך מישיבת מיר]

שוב, ההסבר שלך ודאי אינו אפשרי, שהרי עיקר דין "שכן נהנה" נאמר במתעסק, כך שפשיטא שהוא לא נאמר רק כלפי דין כוונה במצוות.

לגבי ההסבר שלי - אין לו מקור, אך הוא סברא פשוטה ומושכלת,
שהנה, שורש הדין של "מצוות צריכות כוונה" אינו איזה דין נוסף על המצוה שצריך גם כוונה, שהרי הוא נלמד מסברא ולא נדרש ממקרא,
אלא, שכיון שעיקר המצוה היא עשיית ציווי ה' - צריך לכוון בשעת העשייה שהמעשה נעשה בגלל ציווי ה', ואם אדם לא מכוון לעשות את דבר ה' - מעשהו אינו קשור לציווי ה',
והגע עצמך, אם אדם חי 90 שנה ולא חשב מעולם על הקב"ה, אבל במקרה ממש קיים את כל המצוות, נטל לולבים כי היה צריך להזיז אותם, אכל מצות כי במקרה היה רעב, תקע בשופר כי במקרה רצה לשמוע צליל, אך אף פעם לא עשה שום דבר בגלל שה' אמר לעשות,
האם אפשר לומר שהוא עבד את ה' בחייו? הרי פשיטא שאין למעשיו שום קשר עם ציווי ה', וזוהי הסברא של "מצוות צריכות כוונה", שמעשה שהוא מצוה ועשיית הציווי צריך כוונה כדי להיות מצוה,
ומ"ד מצוות אין צריכות כוונה ל"פ בעיקר הסברא, שהרי היא דבר פשוט ומוכרח, אלא שסובר שאי"צ כוונה מודעת ממש, ומספיק שהאדם עושה את המעשה מתוך מודעות כללית לדבר ה', (ולמשל, בתוקע לשיר - אין הכוונה שתוקע רק לשיר, אלא שיודע שהיום צריך לתקוע, ורק המוטיבציה שלו היא לשיר),
ולכן כתבו הראשונים שאם אינו יודע בכלל שיש ציווי - ודאי שאינו מעשהו מוגדר כמעשה מצוה, שהרי אז אין כאן שום קשר לעשיית המצוה,
ולכן גם לא יועיל בזה נהנה, כיון שאין כאן בעיה מצד ייחוס המעשה לאדם, אלא שכיון שהאדם אינו יודע מהציווי - ממילא גם המעשה עצמו אינו עומד כלפיו כמעשה מצוה.​

לחץ כדי לכווץ...

עי' בקובץ הערות בחיד' אגדות שעל פי דרך הפשט שביאר שהמח' האם מצות צריכות כונה או לא, היינו שיש במצוות ב' חלקים: א' התיקונים הנעשים על ידי המצוות. ב' העשייה בציווי ה' והנה התיקונים הנעשים על ידם נעשים אף בלי כוונה, והשאלה האם העשייה שנעשים מחמת המצוה מעכבת במצוה או לא, ובזה נחלקו האם מצוות צריכות כוונה או לא.

 

[רעיון ומושג]

עי' בקובץ הערות בחיד' אגדות שעל פי דרך הפשט שביאר שהמח' האם מצות צריכות כונה או לא, היינו שיש במצוות ב' חלקים: א' התיקונים הנעשים על ידי המצוות. ב' העשייה בציווי ה', והנה התיקונים הנעשים על ידם נעשים אף בלי כוונה, והשאלה האם העשייה שנעשים מחמת המצוה מעכבת במצוה או לא, ובזה נחלקו האם מצוות צריכות כוונה או לא.​

לחץ כדי לכווץ...

הדברים מוכרים וידועים, אך קצת קשה לומר כך בניסוח הזה,
ההבחנה הפשוטה היא שהאדם מחויב לקיים את ציווי ה' ותו לא, וכל התיקונים והתועלות שיש במצוות אינם מעניינא כלל, וגם אם אינו משיג את התיקונים הנדרשים - ודאי יוצא יד"ח, ואם אינו מקיים את ציווי ה' - ודאי אינו יוצא יד"ח,
כך שהנושא הוא רק הציות לדבר ה', ועל כך נחלקו האם מצוות צריכות כוונה או לא.​

 

[אברך מישיבת מיר]

הדברים מוכרים וידועים, אך קצת קשה לומר כך בניסוח הזה,
ההבחנה הפשוטה היא שהאדם מחויב לקיים את ציווי ה' ותו לא, וכל התיקונים והתועלות שיש במצוות אינם מעניינא כלל, וגם אם אינו משיג את התיקונים הנדרשים - ודאי יוצא יד"ח, ואם אינו מקיים את ציווי ה' - ודאי אינו יוצא יד"ח,
כך שהנושא הוא רק הציות לדבר ה', ועל כך נחלקו האם מצוות צריכות כוונה או לא.​

לחץ כדי לכווץ...

מצוות צריכות הם מדאורייתא או אולי זה רק מדרבנן? כי לפי שיטתך חייב להיות מדאורייתא והרי האחרונים דנו בזה.