תמיהה

ה"שפתי חכמים" שואל קושיא זו, ומתרץ, דלעיל (יז) מדובר בתמידין דהם נקראים לחם, שנאמר "לחמי לאשי" (במדבר כח ב) והכא (כב) מדבר בקדשי קדשים, והו"א דלא מיקרי לחם, קמ"ל דכל מאכל קרוי לחם. (רא"ם)

שנינו בסנהדרין (עג.): "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכר ואחר הנערה המאורסה, אבל הרודף אחר בהמה והמחלל את השבת ועובד עבודת כוכבים אין מצילין אותן בנפשן". ופסק זאת הרמב"ם (רוצח פ"א הי"א): "...אבל הרודף אחר הבהמה לרבעה. או שרדף לעשות מלאכה בשבת או לעבוד ע"ז. אע"פ שהשבת...

אל כבוד התלמידי חכמים, המופלגים בתורה וביראה, יושבי על מדין ומאירים נתיבות ההלכה. רציתי להציע לפני מעכת"ר הערה אחת המתנוצצת במוחי זה זמן רב, ואשמח לשמוע דעת תורתכם בעניין. בבואנו להגות בדברי מרן הבית יוסף בשולחנו הטהור (אורח חיים סימן ד' סעיף כ'), שם כתב מרן וזו לשונו: "הרוחץ פניו ולא נגבם יפה...

יל"ע במה שאמרו במדרש שהכריחו היוונים לעמ"י באותו הדור לכתוב על קרן השור "אין לנו חלק באלוקי ישראל", ולכאו' יש להעיר דאי לא האמינו באלוקי ישראל, מה להם לחייב לזה, ואי האמינו בו יתברך למה לכתוב כן, ויל"ע.

"הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה", וילה"ק דהא הויא 'אבן משכית', וכי חלם שיעברו איסור, וביותר דמבואר במדרש דנתקיים חלום זה, והוא צ"ע.

אם לפי פסק דינם של האחים יוסף היה חייב מיתה, הרי הוא חייב מיתה ומה הכוונה במה שאמר יהודה "מה בצע כי נהרוג את אחינו", ואם אינו חייב מיתה אסור להם להרגו, והטעם שאסור להרגו דיש איסור הריגה, וא"כ למה יהודה אומר מה בצע כי נהרגנו, והוא צריך עיון גדול.

וְהִפְלָא יְיָ אֶת מַכֹּתְךָ, רמז שהקב"ה מפליא מאוד את מעלת בני ישראל שאינם בועטים בייסורים ומקבלים את הייסורים באהבה. וכעי"ז אמרו בסוכה (נב.) לעתיד לבא מביאו הקב''ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים וכו' הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה וכו'...

קכ"ו פסוקים פליאה סימן. לפי שמפטירין עניה סוערה לא נוחמה, וביאר בפרי צדיק (אות ט) שהנביא מתמה שכבר עברו יותר מי"ח מאות שנה ועדיין לא נוחמה. וזהו פליאה סימן.