מקץ אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַ֘חְנוּ֮ ותשובת ראובן (1 צופה)

[הצעיר שבחבורה]

מבאר המלבי"ם

עד עתה היו חושבים שיוסף יודע האמת שאינם מרגלים רק שמעליל עליהם עלילות ברשע כמושל אכזר,
אבל עתה שראו שאינו בא דרך עלילה ונהפוך הוא שמבקש עליהם זכות והוא ירא אלהים רק שהוא טועה בדעתו שחושב באמת שהם מרגלים,
שמו על לבם מה היה להם שרק אותם חושד כמרגלים, ולא נחשד בזה שום אחד מהמון אדם רב שבאו מארץ כנען לשבור בר,
אין זה כ"א עונש השגחיי על שמכרו את אחיהם,

וַיֹּאמְר֞וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֗יו אֲבָל֮ אֲשֵׁמִ֣ים ׀ אֲנַ֘חְנוּ֮ עַל־אָחִ֒ינוּ֒
וז"ש "אבל "האמת הוא שלא הוא אשם בדבר שמעליל עלינו ברשע, רק "אשמים אנחנו "שזה עונש על אשמתנו "על אחינו", והגם שגוף הדבר מה שדנו אותו למיתה לא יחשב בעיניהם לחטא כי הם דמו שחייב מיתה מן הדין כמ"ש בפ' וישב, מ"מ העניש ה' אותנו מפני ג' דברים.
א] "על אחינו", - שהיה לנו לוותר נגדו מצד האחוה.
ב] "אשר ראינו צרת נפשו", - והיה לנו לרחם עליו מצד מדת הרחמים.
ג] "בהתחננו אלינו", - והיה ראוי שנמחול לו מצד תחנוניו ולישא פשעיו, והראיה שהוא עונש ע"ז, כי "על כן באה אלינו הצרה הזאת", שהיא מדה כנגד מדה, שכשם שנמכר אחינו על ידינו כן לקח מאתנו אח אחד:

וַיַּ֩עַן֩ רְאוּבֵ֨ן אֹתָ֜ם לֵאמֹ֗ר
ראובן לשטתו שחשב גם אז שיוסף צדיק בהשפטו ורצה להצילו מידם, ענה להם אל תחשבו שגוף המעשה מה ששפטתם אותו שהוא רשע למות היה בצדק ושהעונש הבא עליכם הוא רק על צדדי הענין מה שלא רחמתם, לא כן הוא כי המשפט בעצמו היה שלא כדין מפני ג' טעמים.
א] "הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד", - שלא היה מגיע לו שום עונש מצד שהיה ילד וכל מעשהו היה מעשה נערות.
ב] "ולא שמעתם". - שאני הזהרתי אתכם ואתם לא רציתם לשמוע וזה מגדיל העונש.
ג] "וגם דמו הנה נדרש". - שגם לשטתכם שהיה חייב עונש לא חייב מיתה ועבדות שהוא כמיתה, וגם זה נדרש מה' להעניש אתכם ע"ז, וזה חטא עצמי לא חטא צדדי כדבריכם:​