בסרט שלפניכם שומעים מהרב מרדכי אוירבך זצ"ל על דרכו בהקמת הקהילה והנהגתה (בשילוב צילום משיחה שהרב אוירבך נתן במועד אחר).

באופן כללי אין לי "מתכון" או חוברת הדרכה איך לנהל קהילה של בעלי תשובה. אני רגיל לכבד דעות של אנשים, זה האופי שלי, ואת הטבע של בני אדם. אני לא יוצר איזה "שטנץ". (יש בזה גם חסרונות…). לא שכל אחד עושה ככל העולה על רוחו. יש מרות מסויימת במקום הזה, אבל יותר נותנים לכל אחד ללכת כפי דרכו, "ללכת נגד רוחו של אחד ואחד" (רש"י במדבר כ"ז י"ח), זו הגישה, עם הכוונה. כמובן, על דרך התורה וההלכה, בלי לסטות ימין ושמאל מהשולחן ערוך, זה פשוט, אבל כל אחד מתבטא באופן שלו. גם פרנסה צריך, ואנשים שיש להם יכולות להתפרנס עובדים, ובזמן הפנוי יושבים בבית המדרש ולומדים. גידול הילדים דורש פרנסה.
 
ראיון מיוחד שנתן לרגל שנתיים לפטירת גיסו רבי זלמן נחמיה גולדברג.

שוחחנו על דרכיו ואורחותיו של מרן זצ“ל עם יבדלחט“א גיסו הגאון הגדול רבי מרדכי אויערבאך בן מרן הגרש“ז אויערבאך זצ“ל וראש ישיבת הליכות שלמה. אנו מביאים בפניכם את הראיון הנפלא אשר העניק לגליון קדושת ציון אודות מורנו זצ“ל. ק בראשית הדברים צייננו באזני הרב שליט"א כי בהספד הגדול שערכנו ככלות השבעה לפטירתו שמעו והתחזקו מההספד של הרב מעל שלשים אלף יהודים, ב"ה.
ישר כח!
עתה, במלאת שנתיים לפטירתו, נשמח כי הרב ישתף אותנו בעובדות והנהגות של גיסו רבי זלמן נחמיה זצ"ל שהשבוע היארצייט שלו, ואנו מבקשים להביא בפני קוראי גליון 'קדושת ציון' את השיחה עם הרב. תשאלו אתם, על איזה נושאים אתם רוצים לשמוע? אפשר לשאול על ההתמדה שלו? על לימוד התורה על המחויבות לתורה?
למעשה, קשה להגיד עליו תואר כגון "התמדה", או לומר עליו "הוא היה מתמיד", או הגדרה אחרת; כי כל חייו, כל ימיו - ככל שזכיתי להכירו - הוא הגה בתורה כל הזמן. לא משנה באיזה זמן ומצב, הוא היה יושב ליד הגמרא, ליד השלחן־ ערוך או הראשונים, והגה בתורה. תמיד הוא הגה בתורה, זו לא "התמדה", זו הייתה המציאות שלו, מאז שאני הכרתי אותו – עוד לפני שהייתי בר־ מצוה, תמיד תמיד היתה כל המחשבה שלו סביב התורה; רק "תורה תורה תורה". המציאות שלו היתה מציאות של תורה.
היה אצלו "בין הזמנים"?
בין הזמנים אצלו היה גם כן 'תורה': הרבה פעמים הוא היה בא ל'ירחי כלה'
[א.ה. - הם כינוסי התורה הנערכים בישיבת פונביז' לבעלי־בתים בתקופת 'בין הזמנים'] ולומד שם בשקט, זה הרי לא יאומן, הוא היה בא ל'ירחי כלה' ויושב שמה ללמוד כמו אחד הבעלי־בתים, זה גם מראה על הפשטות והענוה שלו, אני לא חושב שיש תלמיד חכם בקנה מידה כזה, או אפילו קטן יותר שהיה מוכן להשתלב בתוך מציאות של בעלי־בתים. אבל הוא לא חשב על זה בכלל, בשבילו זו היתה הזדמנות לשבת וללמוד כל הזמן.
הרי זה דבר מבהיל אם מתבוננים בזה, איך שעשה עצמו עפר ואפר - לא יאומן! אולם ההסבר בזה, כי זו היתה המציאות שלו, שהענווה הייתה משולבת בתורה. אין דוגמה כזאת בימינו, תלמיד חכם בשיעור קומה כזה שבא לשבת ב'ירחי כלה', אין עוד אחד כזה, אפילו לא מישהו פחות ממנו בהרבה, שהיה עושה דבר כזה. פשוט לא עניין אותו - לא 'מה יאמרו', וגם לא 'מה לא יאמרו'; מה שהוא מצא לנכון לעשות הוא עשה, ומכח זה ישב ללמוד.
כיצד נוכל ללמוד מדרכיו, לשלב ענוה עם כזו תורה...
הרב זצ"ל היה מיחידי סגולה, דבר נדיר, הכישרונות שלו היו יוצאים מן הכלל, זיכרון מבהיל ממש, נדמה לי שהוא לא שכח מאומה - מאז שהוא היה תינוק; כאשר היה פעוט הוא ראה את מרן הרוגטשובער זצ"ל, ואחר כך כל חייו הוא זכר בדיוק כיצד היה נראה, הידע שלו היה מבהיל על כל רעיון, והוא אפילו לא שם לב לגדלות שלו, הוא לא שם לב כיצד הוא מספר משהו מלפני שבעים שנה באופן מדויק - וכבדרך אגב, הוא לא הרגיש שיש בזה משהו מיוחד.
כפי שהכרנו את מרן, לא רק שלא היתה לו התבדלות כלשהי מבעלי־בתים, אלא גם מכל מגזר כלשהו, לא ראה את עצמו נפרד או מנותק...
תופעה זו הייתה אצלו מכיוון שהוא לקח כל דבר אך ורק 'לגופו של עניין'; וממילא, מי שחי כך אז לפעמים זה מביא למצבים שלא תמיד האנשים מבחוץ מבינים אותו, כי מעניין אותו רק 'לגופו של עניין', הוא מסתכל רק על דבר אחד, הוא יהודי, והוא רוצה לעשות מה שיהודי צריך לעשות ולשבת ללמוד, ולכן לא עניין אותו בכלל כל נושא החוגים והמגזרים השונים וכו', הנקודה היא שברגע שצריך ללמוד וללמד תורה, הוא לא מסתכל על שום דבר אחר בעולם, זה מה שמעניין אותו, ובכלל לא מעניין אותו מה יאמרו הבריות.
הוא הזכיר בהנהגה זו את חמיו, אביכם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל? לא, אני לא יודע אם זה בא מאותו הכיוון, אצל אבא זצ"ל זה בא ממקום אחר, אצלו זה היה ממקום שהוא בכלל לא הסתכל על שום דבר חיצוני, שום דבר! אך ורק לגופו של עניין בכל דבר ודבר, וממילא יצאו דברים שלא כולם מבינים, כי הטבע של בני אדם - ובמיוחד של האנשים בימינו, הוא שצריכים לסווג כל דבר, 'אדם זה שייך לזה ודבר זה שייך לזה', והוא לא סיווג שום דבר, הוא ניטרל את עצמו לחלוטין מכל הדברים החיצוניים, והסתכל רק לגופו של דבר.
בקשר לאגודת 'קדושת ציון', הקשר של האגודה אתו התחיל סביב האהבה לארץ ישראל, בכל מיני פרטים שהוא עסק בהם. בנושא 'ארץ ישראל' יש כמה זוויות, למעשה הרי כל יהודי בטבעו, כל אחד, אוהב את ארץ ישראל, אבל אצלו מלבד האהבה הטבעית לארץ ישראל, הרי גם כאן זה בא מכח התורה שבו, היות והתורה מעמידה את ארץ ישראל במרכז העניינים, התורה היא זו שדורשת לבוא להתיישב, וממילא זה לא קשור בכלל למצבים פוליטיים או מדיניים שונים, הענין בכלל לא נוגע לכל הסיפור הזה, כמו שאמרתי לעיל - גם בתחום הזה הוא לא פחד לומר מה שהוא חושב בגלל שזה יתפרש באופן זה או אחר, הוא הסתכל בתורה, בחומש בגמרא וברמב"ם, ומזה הוא למד את דרך ההנהגה הראויה, וממילא יצא לו כי הדבר הטבעי ביותר בתורה הוא אהבת ארץ ישראל, מזה זה בא!
למעשה אני חושב שאסור לסווג זאת בצורה כאילו הוא היה אוהב את זה או אוהב את זה, הוא היה כל כולו 'תורה', ומה שהתורה אוהבת - את זה הוא אהב.
בהמשך הקשר עם האגודה, היה מאוד אכפת לו מכך שאומרים שאי אפשר שהמדינה תתנהל על פי התורה, והוא התחיל לחבר את הקונטרס שהוצאנו ['מדינה של תורה'] להראות שכל גדולי ישראל קבעו שחובה שהמדינה תתנהג רק על פי התורה, והוא שלח לבנו הרב אהרן שיביא את החומרים מהגרש"ז על זה, כי יש היום כל מיני אמירות בנושא זה.
תראה, אי אפשר במסגרת זו להכנס לכל הפרטים, אני יודע שאצלו היה נקודה מרכזית אחת ויחידה, המציאות של תורה זו הייתה המציאות שלו! ממילא אחד כמוהו שכולו הוא תורה, אז הוא רוצה שכל דבר יתנהל רק לפי התורה, אם זה נקרא מדינה, אם זה נקרא רפואה, אם זה נקרא בכל שם שהוא, בכל דבר יש לתורה מה להגיד! ואין מציאות בעולם שיהיה דבר שאין לתורה חוות־דעת מה צריך לעשות, מזה זה בא, הכול בא מאותו דבר, מה שהתורה אוהבת את זה הוא אהב, ומה שאפשר לפתור דרך התורה אז את זה צריך לפתור.
אנחנו מבקשים שהרב יברך אותנו:
שנזכה שהוא יהיה נר לרגלנו, ולכל הישועות, כי המציאות הזו של השילוב של תורה, יראת שמים, דקדוק הלכה ומידות מעולות - וממש מופלאות, כל השילוב הזה זה נדיר מאוד, אבל לכל הפחות שכל אחד יקח משהו ממנו
 
הותיר אחריו את אחיו הגאונים רבי עזריאל
ר' עזריאל יושב על מדרגות הארון קודש בזמן ההספדים
במהלך ההספדים שארכו למעה מ1.5 שעה אמר עליו אחד הספדנים שהגר"מ היא בקיא בעל פה בכל רש"י שבש"ס!

רבי עזריאל בהלוויה.jpg
 
הרב זצ"ל הותיר אחריו דור ישרים מבורך, בנים וחתנים מרביצי תורה:

בנו, הרה"ג ר' אהרן אויערבאך – מחבר ספרי 'הליכות שלמה' (מפסקי סבו הגרש"ז זצ"ל), חתן הגאון רבי אליהו שטרנבוך זצ"ל ראב"ד אנטוורפן.

בנו, הרה"ג ר' חיים לייב אויערבאך – חתנו של האדמו"ר מסלונים.

חתנו, הרה"ג ר' אברהם נתן בורנשטיין – רב בית הכנסת ראדומסק בבני ברק וראש כולל 'הליכות שלמה' בתל אביב, בנו של האדמו"ר מסוכטשוב ראדומסק זצ"ל.

חתנו, הרה"ג ר' יוסף מאיר פלדמן – ר"מ בישיבת ויז'ניץ באלעד, בנו של הגאון רבי זאב פלדמן, מגדולי רבני לונדון.

אחיו הם הרבנים הגאונים: רבי שמואל זצ"ל, רבי אברהם דב, רבי עזריאל, רבי מאיר שמחה, רבי ברוך ורבי יעקב שליט"א.

גיסיו הם הגאונים רבי זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, רבי יהודה טרגר זצ"ל, ורבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א.
 

דברי הגר"מ אויערבאך זצ"ל בכנס תנועת התשובה

אני רואה פה התכנסות של יראי השם. "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו" (מלאכי ג' ט"ז). השאלה נשאלת מה הכוונה "נדברו", צריך להיות "אז דיברו". ראיתי שהזוהר הקדוש (חלק ב' דף רי"ז.) שואל את השאלה הזו. חשבתי שהיום 'נדברו' בשפה המדוברת פירושו שיש הידברות בין שניהם. שכל אחד רוצה לשמוע מה שהשני מדבר. זה נקרא "אז נדברו". וראיה לזה שזה הפשט שהפסוק ממשיך "ויקשב ה' וישמע", השם אומר: אם אתם מקשיבים אחד לשני, אז גם אני מקשיב. אז אני מבין שפה התכנסו יראי השם, והמטרה שכל אחד ישמע מה שהשני מדבר, ואז "תשועה ברוב יועץ".

אז נשאלת השאלה מה לי בכל העסק הזה. אני בא מרקע אחר קצת… אז בעצם, אינני יודע בדיוק. אני מנסה לחשוב בצורה כזאת: הרי כל מי שנמצאים פה הם לא כולם מעור אחד, יש מחשבות וכיוונים, לא ראי זה כראי זה. אז גם אני עם הכיוון שלי. אלא מה, הצד השוה שבכל הציבור המשותף לכולם הוא הכאב. יש איזה כאב שמשתף את כולם. בלי להסביר את הסיבה והאופי והטעם לכאב. ובזה גם אני שותף. אני רגיש לכאב. וממילא אני מרגיש ששייך שאהיה כאן, מצד זה.

לגופו של ענין, יש נושא שבוער ועומד על הפרק, ויש מושג ששמו 'ביקורת'. במשך שנים אני שייך לציבור בעלי התשובה בכל כולי. במשך הזמן הזה היה אפשר לצטט אותי בדברי ביקורת על הציבור החרדי אולי יותר חמורים ממה שאתם אומרים. אבל צריך להבין, הרי חלק מבעלי התשובה משתלבים בציבור החרדי. אני לא יודע סטטיסטיקה איזה חלק יותר גדול: החלק שמשתלב או החלק שלא. אבל לאותו החלק הזה שחי עם מצוקה ובעיות, אין לדעתי איזה פתרון או איזו מילת קסם שתפתור הכל. כל יחיד צריך למצוא את הכתובת הנכונה ולהתייעץ ולדבר, או להיות חלק מקבוצות של אנשים שרוצים להקים משהו.

אבל אני צריך להעיר הערה בענין זה. השימוש במילה "מהפכה" לא נראה לי. אני לא אומר קבלו דעתי. כל מי שמכיר אותי יודע שאני לא כזה. אבל נראה לי שמהפכות שהיו בעם היהודי, מהפכות חיוביות, שעד היום אנחנו חיים עם הפירות שלהן, נעשו על ידי אישים מאד מיוחדים שההשגחה שתלה אותם. הם היו קשובים לדעת מה נקודות התורפה של הדור, וברוח קודשם הם עשו מהפכות, כל אחד במדינה שלו ובאזור שלו. לא בוחרים יהודים כאלה. אף אחד לא מינה את הבעש"ט, או את הגר"א מווילנא, או את הרש"ר הירש שעשה מהפכה עצומה, שזה יותר דומה לבעיות היום. או רבי ישראל סלנטר וכדומה. קם אדם ענק ועשה מהפכה. כך לא כדאי להתהלך עם מחשבה כזו שנעשה איזו מהפכה. צריכים לפתור את הבעיות, בהתייעצויות. לעשות דברים לא שגרתיים, אבל לא להכריז על מהפכה. בסופו של דבר יש מסורת, משה קיבל תורה מסיני, וכך זה מתנהל כל הזמן.

עוד הערה. ואני מדגיש שוב שאני כאן לא כדי לתת כאן "דעת תורה", וכדומה. רק אומר את דעתי. אומרים שצריך להיות 'גשר' בין החילונים לדתיים. אם הכוונה ל'גשר' שיעביר ענינים מהציבור החילוני לציבור הדתי, זה לא התפקיד שלנו. התפקיד שלנו הוא לחזור למקורות, לבנות את עצמנו. לפעמים לאו דווקא עם הכלים המקובלים, לפעמים צריכים לעשות שינוי כיחידים, או בצורה קבוצתית. כך נראים לי פני הדברים.

אני מודע מאד לבעיות. אני לא מנותק מהציבור, ויש הרבה מה לעשות. לא צריך להתפעל, ובהתייעצות אפשר לעשות דברים חשובים. אבל במהות אנחנו חיים עם המציאות ש'זאת התורה המצויה בידינו היא הנתונה למשה רבינו, לא תהיה מוחלפת ולא תהיה תורה אחרת מאת הבורא'. כל פתרון שמחפשים צריך לחפש בתורה. בתורה יש הכל, והתורה יכולה לענות כל הצרכים. אמנם לא כל מה שקיים הוא קדוש. אפשר לשנות, בהתייעצות עם אנשי תורה. לבנות קהילה, לבנות מקום חינוך. להתייעץ איך יוצאים לשוק העבודה. אבל ביסודו זה צריך להיות לא בהכרזה על מהפכה. מהפכה נעשית ע"י יחיד מורם מעם ולא אחרת.

ועוד הערה. יש גמרא (סנהדרין דף י"א.) שרבי הריח ריח שום בשיעור. אמר: מי שאכל שום, ייצא. עמד רבי חייא ויצא. ורבי שמעון בנו של רבי שאל את רבי חייא: 'אתה הוא שציערת לאבא'?, אמר לו: 'לא תהא כזאת בישראל'. כלומר, ודאי שלא, לא אכלתי שום, אלא שקיבל על עצמו אשמתו של אחר כדי שלא יתבייש אותו אדם שעשה את זה. שואלת הגמרא: מהיכן למד זאת רבי חייא? מרבי מאיר, שגם איתו היה סיפור דומה, שקיבל על עצמו אשמה כדי שלא יתבייש אחר. ורבי מאיר ממי למד? משמואל הקטן, שגם הוא עשה דבר כזה. ושמואל הקטן מי למד? משכניה בן יחיאל (עזרא י' ב') שקיבל עצמו אשמה בשם העם. ושכניה בן יחיאל ממי למד? מיהושע, שכתוב: " ויאמר ה' אל יהושע: "קום לך למה זה אתה נופל על פניך? חטא ישראל" (יהושע פרק ז' י"ב). אמר לפניו: 'ריבונו של עולם, מי חטא?'. אמר לו הקב"ה: 'וכי דילטור (מלשין) אני? לך הטל גורלות'. ויש אומרים בגמרא ששמואל הקטן למד ממשה.

למה רבי חייא לא למד ישר מיהושע? למה היה צריך את שרשרת האנשים שאחד למד מהשני. צריך להתבונן בזה, ואני חושב שזה חשוב לדעת. משום שאתה לא יכול ללמוד ישירות מהתנ"ך או מהגמרא או מאיזה ספר היסטוריה, כפי שיש אנשים שעושים. אתה צריך ללמוד ממי שהיה בדור לפניך. אתה לא יודע את הרקע ולא מכיר את הסביבה שהיו בדורות קדומים. אתה יכול לבחור ממי ללמוד, אבל מאנשים שהיו סמוך לזמננו.

לא באתי כאן לתת עצות. הידידים היקרים שלי, דן טיומקין ועופר גיסין, ביקשו ממני לבוא. ואם אני כבר כאן, אני אומר מה שאני חושב. נקוה שפה יתלבנו דברים. כל אחד יעלה את הרעיונות שלו. אבל בואו ננצל את הבמה הזאת לא לחרוג כמלוא נימה מהעקרון שהתורה הזו לא תהיה מוחלפת. אני לא מטיף פה מוסר, אלא מדבר מתוך הכאב המשותף שיש. לבדוק דברים, לא לפחד, לעשות צעדים נועזים, שהרי לא ראי זה כראי זה. המסגרות הקיימות אולי לא מתאימות, מה אפשר לעשות. אבל לשמור על המסגרת שהכל לפי התורה.

ואז, כל אחד לא ירצה רק להפגין את הדעה שלו. "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו". התכנסות לשם שמים. שכל אחד ישמע מה שיש לשני לדבר. ביחד ללבן את הדברים, ולהפנות אותם לאיזו דמות על, ואז ברור שיתקיים "ויקשב ה' וישמע". הקב"ה שומע להתכנסות הזאת שהיא לשם שמים ומתוך כאב אמיתי. "איש אל רעהו", שכל אחד יהיה חבר לשני. רבי שמחה בונם מפשיסחא אומר שהתורה אומרת "ואהבת לרעך כמוך", ולא מסבירה מה זה "רעך". אבל אנחנו רואים שעל יהודה כתוב "חירם רעהו העדולמי". הכוונה לא שרק היה אוכל איתו קוגל… אלא הוא היה מוכן ללכת עבורו למקום בעייתי כשיהודה היה במצוקה ולהתבזות עבורו. זה נקרא רע, חבר.

"אז נדברו יראי השם איש אל רעהו, ויקשב השם וישמע, ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו". אומרת על זה הגמרא: 'ולחושבי שמו – חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה' (ברכות דף ו.). לא ברור שצריכים דווקא לצאת מזה מיד דברים מעשיים. צריך קודם כל לחשוב טוב, ולהיות ממוקדים שאנחנו רוצים רק לעשות את רצון ה'. ואז, "ויכתב בספר זכרון לפניו". זה נקרא שהקב"ה נותן השגחה מיוחדת על התכנסויות כאלה. הוא זוכר, זה עומד חי לפניו.

ויהי נועם ה' עליכם, ושכולם יתברכו.

שהקב"ה יצליח את דרכנו, ונזכה לעשות את מה שצריך לעשות.
 
הגאון הצדיק רבי מרדכי אויערבאך זצ"ל בשירת "שומר ישראל שמור שארית ישראל".
האמן יונתן ניצן לקח הקלטה של רבו הגאון הצדיק רבי מרדכי אויערבאך זצ"ל ששר בשמחה שנערכה בביתו את המילים מהתפילה "שומר ישראל שמור שארית ישראל" וביצע את השיר באולפן בשילוב מרגש במיוחד.

הצג קובץ מצורף שומר ישראל רבי מרדכי אוירבך.mp4
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון