- הודעות
- 193
- תודות
- 721
- נקודות
- 95
בכל מגילת איכה, וכן בקינות (לא יודע אם בכולם אבל ודאי ברובם), אנו מקוננים על הצער שלנו הגשמי והרוחני.
מנין לך? אם זהו עיקר הצער היה אמור להיות איזה אזכור לזה.
(כמובן שבסופו של דבר צער השכינה וצערם של ישראל הוא צער מקביל ואף יותר מכך, אבל אבלנו הוא מצד מה שאנו חסרנו ולא מצד גלות השכינה, ובחגיגה ה: פליגי אמוראים אם בכיו של הקב"ה הוא מפני גאותן של ישראל או גאותה של מלכות שמים ועי' מהרש"א שם).
בעל מעלה מצטער בצער השכינה אבל האבל והצער הפשוטים הם על חסרוננו.
אגב, לפעמים להצטער בצער ישראל הוא מדרגה יותר גדולה כיון שאתה מצטער באופן אישי על ענין שנוגע לך ולא מנתק את עצמך מהאבלות.
אתה ודאי צודק שהחיסרון הגשמי הוא שהעולם לא מתנהל כפי מטרתו העיקרית שהיא השראת השכינה בתחתונים, ולא על הנוחות האישית שחסרה לי.
(למרות שכחלק מהגלות אנחנו רחוקים מאד מלהבין ולהשיג את המושג של גשמיות מתוקנת, מושג השייך למידת הקדושה כפי שכ' הרמח"ל במס"י).
וכמו שכתבתי לעיל, לכאו' זה אינו האבל המבוקש והנדרש (והטבעי) מאיתנו.
(יש בילקו"ש איכה רמז תתקצ"ו-ז אמר לו הקב"ה לירמיהו מה אתה רואה היום אני דומה לאחד שהיה לו בן ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו ואין לך כאב לא עלי ולא על בני, אבל זו דרישה מירמיהו הנביא ולא מכל יהודי).
באתי רק לומר שהאבלות היא על חסרוננו אנו ולא (רק) על צער השכינה.פשט מגילת איכה שזה דרישה מכל יהודי להכיר במעלתו שהוא חלק מכלל ישראל ותפארתם שהיו עטרת ביד ה' והושלכו מעל פניו כמתואר במגילה בכל זויותיה
