ד' תעניות בין המצרים ת"ב אין מזמנים בסעודה המפסקת/ פנימיות הענין (1 צופה)

[געגועים]

בשו"ע (או"ח סי' תקנ"ב סעיף ח'): יש ליזהר שלא ישבו שלשה לאכול בסעודה המפסקת כדי שלא יתחייבו בזימון אלא כל אחד ישב לבדו ויברך לעצמו.

יתבאר עפימ"ש הגר"א בפירושו למשלי בפסוק (כב, ט) טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל וכו' ועוד אמרו (סוטה לח:) אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל, טוב עין זה בעה"ב, הוא יבורך, אל תיקרי יבורך אלא יברך בהמ"ז, ולכאורה סוף הפסוק "כי נתן מלחמו לדל" לא שייך לפי פירושם, והנראה דהענין הוא כמ"ש במס' ברכות (כ:) דרש רב עוירא כו' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש''ע, כתוב בתורתך (דברים י, יז) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד, והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר ו, כו) ישא ה' פניו אליך, א"ל וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת, והם מדקדקין על עצמן עד כזית ועד כביצה, ע"כ, והוא תמוה, א' - למה אומר כזית בראשונה, הא כזית פחות מכביצה, וכיון שמדקדקין עד כזית כל שכן שעד כביצה ידקדקו, ועוד הלא זה מאמר השם, ומי איכא ספיקא קמי שמיא לומר עד כזית ועד כביצה, שזהו פלוגתא לקמן (שם מה.), וְדַעַת שפתו בָּרוּר מִלֵּלוּ (עפ"י איוב לג, ג), ועוד למה השיב להם זאת החומרא דוקא, הלא כמה וכמה חומרות יש עוד שהחמירו ישראל על עצמם וכו', ונראה דהכי פירושו כמו שפירש הרי"ף (עירובין פב: עי"ש) דשיעור ב' סעודות הם י"ח גרוגרות, והם ששה ביצים, ואיתא בזוהר (פינחס רמד:) שבג' ביצים יש עשרה זיתים שהם ט' גרוגרות, הרי שהזית פחות מגרוגרות בחלק עשירית, ולפי זה אתי שפיר כי שיעור סעודה הוא ג' ביצים כנזכר לעיל, והם עשרה זיתים, וכשיש לאדם זה השיעור לבד, אזי חייבה התורה כשיאכל בעצמו כשיעור הסעודה, שיברך לה' על מזונו, כמ"ש ואכלת ושבעת וברכת לשון יחיד, אבל ישראל עם קדושים, וחפשו בחיפוש נרות איך לגדלו ולרוממו יותר, ולכן כשיש לו שיעור הנ"ל שהוא י' זיתים, יהדר אחר עשרה כדי שיגיע לכל אחד כזית ויברכו בשם, ואם לא ימצא עשרה, עם כל זה לא יאכל בעצמו, אלא מהדר אחר שלשה, ויתן לכל אחד כביצה ויברכו בזימון, וז"ש וכי לא אשא פנים לישראל, אני כתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקין על עצמן עד כזית תחילה, ואח"כ עד כביצה וכו', וז"ש כאן טוב עין הוא יבורך, כלומר שקיבץ האחרים לסעודתו, הוא יבורך מה' שישא לו פנים, והיינו מפני שנתן לדל מסעודתו כדי לברך בעשרה או בזימון שלשה, ונשאו פנים בתורה, ולכן ישא ה' פניו אליו, ולפי מה שדרשו אל תקרי יבורך אלא יברך, אתי שפיר ג"כ טוב עין הוא מי שנתן מסעודתו לאחרים כדי לברך בזימון, לכן הוא יברך ברכת המזון, וזהו כי נתן מלחמו לדל. עכ"ל.

והנה לכאורה למה לא ענה להם הקב"ה למלאכים את התי' שתירצו בגמרא (פרק התינוקת ע:) כאן לפני גזר דין כאן לאחר גזר דין (עי' שם בתוס'), ואפשר שהמלאכים שאלו זאת לאחר גזר דין, דהיינו לאחר החורבן, ולכן ענה להם שמדקדקין על עצמן עד כזית ועד כביצה.

ומה שהשיב להם דוקא מברכת המזון, הלא כמה וכמה חומרות יש עוד שהחמירו ישראל על עצמם, כנ"ל, אפשר לפי שהמלאכים יש להם הנאה מברכת המזון, כמובא בספר אגרא דכלה פ' וירא בשם הרמ"ע מפאנו בעשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח"א פכ"א) שהמלאכים ירדו לאכול אצל אברהם אבינו ע"ה כדי לברך ברכת המזון, כי מצוה זו אין להם בשמים עיי"ש.

ובחגיגה (ה:) ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ירמיה יג, יז), אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב מקום יש לו להקב''ה ומסתרים שמו וכו', ומי איכא בכיה קמיה הקב''ה וכו', לא קשיא הא בבתי גואי הא בבתי בראי, ובבתי בראי לא וכו', שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו שנאמר (ישעיה לג, ז) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון.

ולכאורה מהו ההדגשה "אפילו" מלאכי שלום. אלא הכוונה שאפילו המלאכים שאמרו מה אנוש כי תזכרנו (תהלים ח, ה) ולא רצו שיברא, עכ"ז בכו, וכמובא בילקוט ירמיה (רמז רצא) במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, אלו מלאכי השרת, שהיו אומרים מה אנוש כי תזכרנו, ובדרשות חת"ס (ח"ב עמוד ש"ל ד"ה צום) בשם ספר צפנת פענח למהרי"ט מביא מדרש: מלאכי שלום מר יבכיון, אפילו אותן מלאכים של שלום שאמרו אדם בעל קטטה אל יברא, גם אותן מר בכו בחורבן בהמ"ק, עכ"ל.

ולהנ"ל הטעם שבכו כי הפסידו הנאתם בברכת המזון בזימון.

ולכן בסעודה המפסקת אין מזמנים אלא כל אחד יושב לבדו ומברך לעצמו, כדי לעורר רחמים ולהראות כמה הפסד יש למעלה, שהרי הקב"ה ופמליא דיליה נהנים מברכת המזון בזימון, וכמו שהעיד הקב"ה בעצמו ואמר למלאכי שלום וכי לא אשא פנים לישראל אף לאחר גזר דין, הרי הם מדקדקין על עצמן לברך בעשרה עד כזית לכל אחד ואחד, או בזימון שלשה עד כביצה לכל אחד ואחד כנ"ל.

ועל זה רמזו חז"ל במתק לשונם (ברכות ג.) מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, שאין להם בגלות אפשרות לישב לשולחן בזימון שלשה וכ"ש שלא בעשרה, ולכן נקרא חודש אב בגי' ג', שאנחנו מצפין מתי כבר נוכל לחזור לשבת על שלחן אבינו ולזמן בעשרה או בשלשה, ולעשות נחת רוח לאבינו ולפמליא דיליה.​