נשא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם.. והתודו את חטאתם... וחמישתו יוסף עליו" (1 צופה)

[מאן דהו]

"איש או אשה... והתודו... והשיב את אשמו"
בפרשת נשא נאמר: "איש או אשה... והתודו... והשיב את אשמו", הפסוק פותח בלשון יחיד, ממשיך בלשון רבים, ומסיים שוב בלשון יחיד. ללמד אותנו אומר ר' משה חגיז שכל ישראל ערבים זה לזה!
"והתודו"- אדם חייב ביום כיפור להתוודות לא רק על עוונותיו שלו אלא גם על עוונות חברו!
משל למה הדבר דומה? לחבורת אנשים שהפליגו יחד באוניה גדולה ומפוארת. קבל כל אחד מהנוסעים תא מיוחד לדור בו. כאשר היו בלב ים, ישב אחד הנוסעים בתאו, והחל לקדוח חור בדופן האוניה... מה אתה עושה??? נזעקו חבריו, הן האוניה תטבע! מה אכפת לכם? השיב הנוסע, והרי אני קודח את החור בתא שלי...
כן הוא גם הנמשל:
סיים ר' משה חגיז את דבריו - כל ישראל ערבים זה לזה, ואדם יחיד החוטא, מחייב הוא בכך את כלל ישראל. על כל אחד ואחד לתת אל ליבו ערבות זו! להיות חלק מקבוצה זה אומר שיש לנו אחריות על מה שקורה בה. שלכולם טוב והמטרה שלנו מתקדמת.
להיות חלק מעם ישראל זה אומר שיש ערבות הדדית..

 

[מאן דהו]

הגאון רבי חיים דוב גראס זצ"ל פירש בדרך צחות: דהנה איתא במהרש"א דאיש בגימטריא שי"א, ואשה בגימטריא ש"ו. וזה הרמז שהאיש צריך להתאמץ להיות יותר מהאישה, ופירש המהרש"א בזה את הכתוב (קהלת ז, כו) 'ומוצא אני מר ממוות את האשה' כי 'האישה' עולה כמו איש, שי"א, וזה מר ממוות אם האישה היא כמוהו . ובזה פירש את שלושת הפסוקים שנאמרו באשה 'מצא אשה מצא טוב' )משלי יח, כב( היינו אם מצא 'אשה' שהיא פחותה ממנו אזי מצא טוב, אבל אם מוצא 'האשה' שאז היא כמוהו, הרי מוצא אני מר ממוות את האישה, ואם הוא 'ואשה' עולה בגימטריא שי"ב שהוא כבר יותר מאי"ש, אזי 'אדם אחד באלף מצאתי 'ואשה' בכל אלה לא מצאתי' )קהלת ז, כח( בכל אלה לא מצאתי אדם כלל. וזה פירוש הכתוב "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם", היינו שע"י חטאתם "ואשמה הנפש ההיא" שיש להם בן שיצא לתרבות רעה רח"ל, בוודאי כל אחד תולה את האשמה בשני , הבעל באשתו והאישה בבעל, אמרה תורה לשניהם אל האיש ואל האישה "והתוודו את חטאתם" שניהם אשמים וכל אחד מהם צריך לעשות תשובה, אמנם האיש צריך לעשות יותר תשובה כי הוא יותר מחויב בדבר, ואמרה התורה הטעם כי "וחמישתו יוסף עליו" שכיון שמספר אי"ש עולה בגימטרייא חמש יותר ממנה, על כן הוא העיקר בביתו.

 

[מאן דהו]

בפרשת נשא נאמר: "איש או אשה... והתודו... והשיב את אשמו", הפסוק פותח בלשון יחיד, ממשיך בלשון רבים, ומסיים שוב בלשון יחיד. ללמד אותנו אומר ר' משה חגיז שכל ישראל ערבים זה לזה!

לחץ כדי לכווץ...

לכאורה תמוה הדבר, שהכתוב פותח כאן בלשון רבים "והתוודו", ואחר כך מדבר בלשון יחיד "והשיב", "ונתן" ? משיב על כך רבי מרדכי מנישכיז בדרך החידוד: למרבה הצער, קיים לעתים בקרב הבריות מרחק גדול בין ההבטחה למעשה. ולכן עינינו רואות, שמרובים האנשים המכים על חטא ומתוודים בפיהם על חטאים ועוונות שנכשלו בהם. אולם כאשר אלה מגיעים לקיום החובה של השבת גזלה לזולת וכיוצא בכך - מתברר במקרים רבים, שהווידוי בפה אינו מביא לכלל מעשה בידיים. מציאות עגומה זו ביחסים שבין אדם לחברו באה לידי ביטוי בלשון המשתנית בכתוב שלפנינו: "והתוודו" מקוימים על ידי הרבים, אבל "והשיב...ונתן..." מקוימים רק על ידי מעטים, יחיד פה ויחיד שם...

 

[מאן דהו]

האשם המושב לה' לכהן" (ה, ח)
נשאלת השאלה: איך בעצם נחשב בתור השבה מה שהוא נותן לכהן, אשר לחלוטין זר הוא לנגזל? משיב על כך ה"מהרי"ל חריף": הן ידוע שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ואם אדם גוזל מחברו הריהו מטריח כביכול את השם יתברך להשלים את חסרונו של הנגזל (עיין סנהדרין ח.), לפיכך כשלא הספיק הגזלן להשיב את הגזלה לבעליה, הרי כבר השלים לו השם יתברך לההוא את חסרונו, כך שהגזלן מחויב עתה להשיב את הגזלה לריבונו של עולם. ובכן, כשהוא משיב אותה לכהן על פי ציווי השם יתברך, הרי זה כאילו השיב לריבונו של עולם כביכול – "המושב לה' לכהן"...