וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּרָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תִסְפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרְשׁוּן (יד, יג-יד)
"ארבע כיתות נעשו ישראל על הים: אחת אומרת 'ניפול לים', ואחת אומרת 'נחזור למצרים', ואחת אומרת 'נעשה מלחמה כנגדן', ואחת אומרת 'נצווח כנגדן'. זאת שאמרה 'ניפול לים' נאמר לה 'התייצבו וראו את ישועת ה''; זו שאמרה 'נחזור למצרים' נאמר לה 'כי אשר ראיתם את מצרים וגו''; וזו שאמרה 'נעשה מלחמה כנגדן' נאמר לה 'ה' יילחם לכם'; וזו שאמרה 'נצווח כנגדן' – נאמר לה 'ואתם תחרישון'" (מכילתא).
ארבע כיתות אלו שנחלקו ביניהן באשר לדרכי ההתמודדות עם רדיפת המצרים – מייצגות ארבע גישות שונות להתמודדות עם המגבלות שמציב בפנינו העולם ("מצרים" – מלשון מיצר והגבלה).
כדי לבאר זאת יש להקדים ולהזכיר, שארבע כיתות אלו נוצרו לאחר שבני ישראל יצאו כבר ממצרים, אלא שהם גילו כי גם לאחר שהם עצם יצאו משם, ממשיכים המצרים לרדוף אחריהם. בתוכם פנימה הם היו כבר בני-חורין; אך מבחוץ סגרו עליהם המצרים.
וכך גם במובן הרוחני: ישנו מצב שבו האדם, בתוכו פנימה, נחלץ כבר מההגבלות שהציבו בפניו גופו החומרי ונפשו הבהמית, וקיבל עליו עול מלכות שמים. יחד עם זאת, הוא נוכח לדעת שהיצר הרע והנפש הבהמית לא נטשו את המערכה, והם סובבים אותו ומאיימים על חירותו הרוחנית. כיצד עליו להתמודד עם סביבה עוינת זו?
ובכן, ישנן ארבע גישות אפשריות בהתאם לארבע הכיתות שבמדרש:
א) "ניפול לים" – בריחה והסתגרות: משנוכח האדם לדעת שהעולם שסביבו עוין אותו ורודף אחריו הוא מתרחק ממנו ומסתגר מפניו; הוא משליך את עצמו אל תוך ה"ים" – ים התורה, ים התפילה וים התשובה, מתרחק מכל מגע עם העולם שסביבו ונוטש אותו.
ב) "נחזור למצרים" – כניעה וייאוש: האדם אינו מסתגר מסביבתו, שכן הוא יודע שתכלית בואו לעולם הזה היא כדי לפעול בו ולהשפיע עליו; אך הוא איבד את התקווה להצליח בכך ולשנות את העולם לטובה. אמנם הוא עושה את כל הנדרש ממנו, אך הוא עושה זאת כ"עבודת פרך", כמתוך כפייה ללא חשק, ללא שמחה וללא מרץ.
ג) "נעשה מלחמה כנגדן" – מלחמה ומאבק: האדם מקדיש את זמנו ואת כוחותיו למלחמת חרמה בכוחות העוינים הסובבים אותו, מתוך ביטחון בכוחה של הקדושה לנצח את כוחות הטומאה.
ד) "נצווח כנגדן" – תפילה וביטחון: המחזיק בגישה זו בטוח בכך שרצונו של הקב"ה יוגשם וכוחות הקדושה יתגברו על כוחות הטומאה. אך הוא אינו רואה צורך לפעול בעצמו להשגת מטרה זו; הוא מסתפק בתפילה לקב"ה שיעשה זאת, והוא סמוך ובטוח בכך שהקב"ה יגשים את משאלתו.
אלא שכל ארבע גישות אלה אינן תואמות את רצונו של הקב"ה: גישת הבריחה וההסתגרות מוטעית משום שתכלית בריאת האדם היא לפעול בעולם ולא להינתק ממנו; גישת הכניעה והייאוש משום שעבודת ה' צריכה להיות מתוך שמחה וחיות; גישת המלחמה והמאבק משום שהיא גורמת לבזבוז כוחות מיותרים, ומזיקה גם לצד המנצח; וגישת התפילה משום שהתכלית היא לעבוד ולפעול ולא להסתמך על הקב"ה והביטחון בלבד.
הגישה הנכונה היא זו שעליה נצטווה משה מפי הקב"ה "דבר אל בני ישראל וייסעו": יש להתקדם אל עבר "הר סיני" לפעול מתוך חשק וחיות כדי להאיר את העולם באור התורה, מבלי לברוח מהעולם ומבלי לנהל מלחמות מיותרות. זוהי הדרך היחידה שתביא לידי הניצחון המלא של כוחות הקדושה.
"ארבע כיתות נעשו ישראל על הים: אחת אומרת 'ניפול לים', ואחת אומרת 'נחזור למצרים', ואחת אומרת 'נעשה מלחמה כנגדן', ואחת אומרת 'נצווח כנגדן'. זאת שאמרה 'ניפול לים' נאמר לה 'התייצבו וראו את ישועת ה''; זו שאמרה 'נחזור למצרים' נאמר לה 'כי אשר ראיתם את מצרים וגו''; וזו שאמרה 'נעשה מלחמה כנגדן' נאמר לה 'ה' יילחם לכם'; וזו שאמרה 'נצווח כנגדן' – נאמר לה 'ואתם תחרישון'" (מכילתא).
ארבע כיתות אלו שנחלקו ביניהן באשר לדרכי ההתמודדות עם רדיפת המצרים – מייצגות ארבע גישות שונות להתמודדות עם המגבלות שמציב בפנינו העולם ("מצרים" – מלשון מיצר והגבלה).
כדי לבאר זאת יש להקדים ולהזכיר, שארבע כיתות אלו נוצרו לאחר שבני ישראל יצאו כבר ממצרים, אלא שהם גילו כי גם לאחר שהם עצם יצאו משם, ממשיכים המצרים לרדוף אחריהם. בתוכם פנימה הם היו כבר בני-חורין; אך מבחוץ סגרו עליהם המצרים.
וכך גם במובן הרוחני: ישנו מצב שבו האדם, בתוכו פנימה, נחלץ כבר מההגבלות שהציבו בפניו גופו החומרי ונפשו הבהמית, וקיבל עליו עול מלכות שמים. יחד עם זאת, הוא נוכח לדעת שהיצר הרע והנפש הבהמית לא נטשו את המערכה, והם סובבים אותו ומאיימים על חירותו הרוחנית. כיצד עליו להתמודד עם סביבה עוינת זו?
ובכן, ישנן ארבע גישות אפשריות בהתאם לארבע הכיתות שבמדרש:
א) "ניפול לים" – בריחה והסתגרות: משנוכח האדם לדעת שהעולם שסביבו עוין אותו ורודף אחריו הוא מתרחק ממנו ומסתגר מפניו; הוא משליך את עצמו אל תוך ה"ים" – ים התורה, ים התפילה וים התשובה, מתרחק מכל מגע עם העולם שסביבו ונוטש אותו.
ב) "נחזור למצרים" – כניעה וייאוש: האדם אינו מסתגר מסביבתו, שכן הוא יודע שתכלית בואו לעולם הזה היא כדי לפעול בו ולהשפיע עליו; אך הוא איבד את התקווה להצליח בכך ולשנות את העולם לטובה. אמנם הוא עושה את כל הנדרש ממנו, אך הוא עושה זאת כ"עבודת פרך", כמתוך כפייה ללא חשק, ללא שמחה וללא מרץ.
ג) "נעשה מלחמה כנגדן" – מלחמה ומאבק: האדם מקדיש את זמנו ואת כוחותיו למלחמת חרמה בכוחות העוינים הסובבים אותו, מתוך ביטחון בכוחה של הקדושה לנצח את כוחות הטומאה.
ד) "נצווח כנגדן" – תפילה וביטחון: המחזיק בגישה זו בטוח בכך שרצונו של הקב"ה יוגשם וכוחות הקדושה יתגברו על כוחות הטומאה. אך הוא אינו רואה צורך לפעול בעצמו להשגת מטרה זו; הוא מסתפק בתפילה לקב"ה שיעשה זאת, והוא סמוך ובטוח בכך שהקב"ה יגשים את משאלתו.
אלא שכל ארבע גישות אלה אינן תואמות את רצונו של הקב"ה: גישת הבריחה וההסתגרות מוטעית משום שתכלית בריאת האדם היא לפעול בעולם ולא להינתק ממנו; גישת הכניעה והייאוש משום שעבודת ה' צריכה להיות מתוך שמחה וחיות; גישת המלחמה והמאבק משום שהיא גורמת לבזבוז כוחות מיותרים, ומזיקה גם לצד המנצח; וגישת התפילה משום שהתכלית היא לעבוד ולפעול ולא להסתמך על הקב"ה והביטחון בלבד.
הגישה הנכונה היא זו שעליה נצטווה משה מפי הקב"ה "דבר אל בני ישראל וייסעו": יש להתקדם אל עבר "הר סיני" לפעול מתוך חשק וחיות כדי להאיר את העולם באור התורה, מבלי לברוח מהעולם ומבלי לנהל מלחמות מיותרות. זוהי הדרך היחידה שתביא לידי הניצחון המלא של כוחות הקדושה.
(הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות ח"ג ע' 878 ואילך)
נערך לאחרונה:
