בלק בביאור הסימן של זקני מדין (1 צופה)

[אחד יחיד]

וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם, ויבואו אל בלעם (כב, ז)

על המילים "וקסמים בידם" כותב רש"י (בפירושו השני) כך:

"קסם זה נטלו בידם זקני מדין: אמרו, אם יבוא עמנו בפעם הזאת, יש בו ממש;

ואם ידחנו, אין בו תועלת.

לפיכך, כשאמר להם 'לינו פה הלילה', אמרו, אין בו תקווה".

וביאור הדברים: זקני מדין עשו לעצמם סימן – אם בלעם יבוא עמנו, אזי "יש בו ממש", ואם ידחה אותנו, אזי "אין בו תועלת". ובהתאם לכך, כשלא בא איתם אלא אמר להם "לינו פה הלילה", אמרו זקני מדין על בלעם, "אין בו תקווה" (ובכך מסביר רש"י, מדוע בפסוק ז' כתוב גם "זקני מואב" וגם "זקני מדין", ואילו בפסוק ח' כתוב רק "זקני מואב", כי זקני מדין באמת עזבו, כשראו ש"אין בו תקווה").

והנה, המעיין בדברי רש"י אלה יראה, שלשונו הולכת ומשתנה: בתחילה, כותב רש"י שזקני מדיין בוחנים אם "יש בו ממש" ("אם יבוא עמנו… יש בו ממש"), ואילו בהמשך, הלשון אינה "ממש" אלא "תועלת" ("ואם ידחנו, אין בו תועלת"), ולבסוף, רש"י משתמש בלשון שלישית- "תקווה" ("כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקווה"); ויש להבין מה פשר שינויים אלה – מדוע תחילה נאמר "ממש", אח"כ עוברים ל"תועלת" ולבסוף "תקווה"?

ומה גם, שבאמת יש הבדל מסוים בין הלשון "אין תועלת" לבין הלשון "אין תקווה": הלשון "אין תקווה" פירושה שגם בעתיד אין לקוות שיועיל, ואילו הלשון "אין תועלת" משמעה שכרגע אין בו תועלת, אך עדיין יש תקווה לעתיד. ומדוע שינו בלשונם?

ומסביר הגאון מוילנא כך (מובא ב"פנינים משולחן הגר"א"): כידוע, דרגת הנבואה של משה הייתה גבוהה ביותר, עד שבניגוד לנביאים אחרים, שצריכים זמנים מיוחדים להשראת השכינה, משה היה יכול לדבר עם הקב"ה בכל עת (כפי שכותב רש"י לעיל, ט, ח, על הפסוק "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם"); אלא שבלעם היה מתפאר, שכוחו אף גדול מזה, ואינו צריך להתייעץ כלל עם הקב"ה, כי הוא "יודע דעת עליון", מאליו הוא יודע (כלשון הפסוק להלן, כד, טז – "ויודע דעת עליון").

זקני מדין, שחששו מכוחו הגדול של משה, באו לבחון את בלעם, האם דרגתו וכוחו אכן עדיפים על של משה, כפי שהוא מתפאר, כך שניתן לבטוח בו וללכת אחריו, נגד משה ועמו. והנה, לבחינה כזו (האם כוחו של אחד גדול משל האחר וניתן להסתמך עליו) ייתכנו שלוש תוצאות אפשריות – האפשרות האחת, שיראו שאכן כוחו של בלעם עולה על של משה, ואז "יש בו ממש", כלומר, ניתן לסמוך על הבטחותיו וללכת עמו, הוא מממש את מה שהבטיח; האפשרות השנייה היא שיתברר שכוחותיהם שווים בערך, כך שנוצר חוסר ודאות אם בכוחו לגבור על משה, וכאשר יש חוסר ודאות כזה, התוצאה היא שמבחינה מעשית נכון לעכשיו "אין בו תועלת" (שהרי במצב הנוכחי, כל עוד נמשך חוסר הוודאות, לא ניתן ללכת אחריו ולהאמין בו נגד משה, ורק יש "תקווה" שיתברר בעתיד כי כוחו עולה על משה); והאפשרות השלישית היא שיתגלה שכוח בלעם נחות בבירור משל משה, ואז "אין בו תקווה", כלומר, לפנינו לא רק מצב זמני של חוסר ודאות, אלא מצב ברור של נחיתות, כך ש"אין בו תקווה", גם מכאן ואילך.

ולפי זה מיושב היטב שינוי הלשונות: תחילה אמרו זקני מדין, "אם יבוא עמנו בפעם הזאת, יש בו ממש", כלומר, אם לא יצטרך להתייעץ עם הקב"ה, אלא מיד יבוא עמנו, אזי ניתן להאמין שאכן דרגתו גבוהה משל משה (כי אינו צריך להתייעץ עם הקב"ה, כמשה, אלא הוא מעצמו "יודע דעת עליון", כפי שהוא טוען), ואם כך "יש בו ממש", ניתן להסתמך עליו ועל הבטחותיו; לעומת זאת, "אם ידחנו, אין בו תועלת", אם ידחה אותנו ויאמר שצריך להתייעץ עם הקב"ה, אזי דרגתו שווה לשל משה (שמתייעץ עם הקב"ה לפי רצונו), ואז נוצר מצב של חוסר ודאות, כך ש"אין בו תועלת" – מבחינה מעשית לא ניתן במצב הנוכחי ללכת אחריו, אך עדיין יש תקווה שיגבר בעתיד; כך חשבו זקני מדין בליבם, אך לבסוף התבררה דווקא אפשרות שלישית, שכוח בלעם נחות משל משה, שהרי אמר להם בלעם "לינו פה הלילה" – לא רק שאני צריך להתייעץ עם הקב"ה, אלא שאיני יכול לעשות זאת בכל עת, ועליי לחכות ללילה, שאז תשרה עליי השכינה. ולכן אמרו, "אין בו תקווה", כוחו אינו מגיע כלל לכוחו של משה (שיכול לדבר עם הקב"ה בכל עת), ולא ניתן לסמוך עליו גם בעתיד – "אין בו תקווה". ומיושב כאמור היטב שינוי הלשונות.

 

[אחד יחיד]

אומר הרע''א, ע''פ רש''י לעיל על הפסוק: ויאמר מואב אל זקני מדין. מה ראה ליטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם אמר במדיין נתגדל ונשאל שם איך, הלך ושאל ענו לו אין כוחו אלא בפה אף אנו נלחם בהם בפה מיד הלכו לבלעם שכוחו היה בפיו ע''י קללות.

ולכאו' קשה איך חשבו שיועיל הרי גם משה יכול לברך חזרה ומה תועיל הקללה.

וי''ל שלכך בדקו וזה הקסם: הנה אצל משה כתוב עמדו ואשמעה מה יצווה ה', היינו שהיה צריך ללכת לבדוק מה ה' אומר. אמרו אם יבוא בפעם הראשונה סימן שהוא יותר ממשה שהיה צריך לומר עמדו ואשמעה מה יצווה ה'. ואם ידחנו אז הוא כמשה, ואין בו תועלת כי הוא יקלל ומשה יברך.

וכשאמר לינו פה הלילה אמרו אין בו תקוה כי הוא לא יותר ממשה רבינו, ומשה יכול להפוך את קללתו. (קולודצקי)