בחוקותי בהא דשדה מקנה אינו יוצא לכהנים ביובל דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו

[נהנה מקושיא טובה]

מבואר במשנה בערכין דף כו: שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, והיינו כיון שרק קנאו עד היובל א''כ הוי שלו רק עד היובל, ואינו יכול להקדישו על יותר מזמן היובל
ולכאורה אי נימא דיובל הוא אפקעתא דמלכא, ובעצם מצד הקנין זה קנין לעולם, ורק אח''כ נתחדש דין היובל וזה מפקיע הקנין א''כ למה נחשב שאיו אדם מקדיש דבר שאינו שלו, הלא בשעה שהקדישו היה שלו לגמרי בקנין עולם גם על לאחר יובל, רק כשיגיע יובל זה מפקיע הקנין?
[יש בר' חיים בפ''א מתרומות שכתב שההפקעה של יובל הוא כבר דין בגוף המכירה ולא ירדתי לגמרי לסוף דעתו, אבל לכאורה לדבריו שפיר מובן

 

[פנחס ע]

זה נידון עמוק!
אבל בפשטות זה כמו חפץ שמחוברת אליו פצצה.
אנו יודעים שמצד החפץ אילו היה אפשר להפרידו מהפצצה הוא בר קיימא, אבל מאידך א"א לנטרל אותו מהפצצה וממילא זה כביכול מונח בחפץ

אך זה קשה שהרי יובל אין נוהג בזמה"ז וממילא מצאנו אמצעי לבטל את הפצצה?