חוקת ביאורי הגר"ל מינצברג על פרשת השבוע - פרשת חוקת

[אחד יחיד]

פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול.

מצות התמימות האמורה בכל הקרבנות, עניינה משום כבוד הקרבן הקרב על המזבח, לבלתי היותו חסר ופגום, כמו שנאמר (מלאכי א, ח) "וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך".

והנה, רק מום פוסל בקרבנות,אך נתינת עול ע"ג בהמה אינה נחשבת לפגם וחסרון לענין הקרבה למזבח.

אולם בפרה אדומה, הקפידה תורה על מעלת שלימות מוחלטת: לא זו בלבד שלא יהיה בה מום, אלא עליה להיות גם תמימה בכוחה ובמלא גבורתה, ולכן העלאת העול פוסלת בה למרות שאינה פוסלת בשאר קרבנות, שמאחר וכבר נעשה בה שימוש כלשהו המכחיש את כוחה, שוב אינה נחשבת לשלמה.

כי התמימות האמורה במצוה זו, דורשת פרה תמימה בהחלט, כלומר שלא די בכך שאינה נחשבת לפגומה, אלא עליה להיות גם שלמה בתכלית השלמות.

 

[אחד יחיד]

אשר לא עלה עליה עול.

גם בעגלה ערופה מצאנו פסול העלאת עול, אלא ששינה בה הכתוב לשונו: "עגלת בקר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול" (דברים כא, ג), שם הדגישה תורה כי הפסול הוא בכך שנעשתה בה עבודה, כמו"כ נשיאת העול מוגדרת כ"משיכה". ואכן כך דינם, שהפרה נפסלת בנתינת העול, והעגלה אינה נפסלת אלא במשיכת העול (כשיעור מלוא עול - סוטה מ"ו ע"א).

ונראה לבאר הענין ע"פ מה שפירש רש"י בפרשת עגלה ערופה (דברים כ"א, ד. והוא מחז"ל):

"אמר הקב"ה תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות ותערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות".

כלומר, מצות עריפת העגלה, מאחר שהיא באה לשם כפרה על הריגת נפש שלא נודע מי הכהו, לשם כך צריכה עריפת העגלה להיות במקביל להריגת החלל, והיינו שתהא נערפת בעוד שלא הספיקה לעשות פירות, כלומר בטרם נעשה בה שימוש ועדיין לא הופק ממנה כל תועלת, להורות על כפרת זה שלא הניחוהו לעשות פירות, ובכך יתכפר דמו של החלל שהמוות מנע ממנו עשיית פירות וטרם זכה למצות את תועלת חייו.

לכן הדגיש הכתוב "אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול", כלומר שלא נעשה בה כל מלאכה, ואפילו במעשה מועט כמשיכת עול, שוב איננה נחשבת כבר כמי שלא עשתה פירות.

ובכדי שתתבטא כוונה זו כראוי, הצריכה תורה שתהא העגלה פחותה מבת שנתיים, דהיינו עגלה קטנה שמלבד אשר לא עשתה פירות - אף בחיים עדיין לא זכתה, וענין זה שהעגלה נערפת בדמי ימיה בעוד שלא הספיקה לחיות, מורה על כפרת דמו של אדם זה, שאף הוא נהרג בדמי ימיו ונגדע פתיל חייו לפני זמנו, ולא זכה להוסיף לחיות עוד.

ודינים אלו שבעגלה ערופה אינם באים משום "תמימות", שהרי אין המומין פוסלין בה כלל (מתני' סוטה מ"ו ע"א), אלא הטעם הוא כאמור לפי שבעבודות אלו נעשית בהמת מלאכה העושה פירות. ולכן גם פסול העול הוא במשיכה דווקא, שבנתינת העול גרידא אין כל ריעותא לגבה, כיון שמשא זה אין בו תועלת. ואך כאשר מושכת בעול יש תועלת ממנה, והרי היאעושה פירות, וכיון שכך שוב לא שייך בה ענין הכפרה המיוחדת על האדם שלא הניחוהו לעשות פירות, כמאמר חז"ל.

אבל בפרה אדומה, שהתכלית הנרצית בה היא מעלת התמימות המוחלטת, והטעם שהעול פוסל בה הוא משום נשיאת המשא המכחשת כוחה כנ"ל, לכן גם נתינת עול גרידא כבר פוסלתה משלמות זו.

ומעתה יבואר עוד הבדל שמצאנו בין פרה לעגלה, כי בעוד שעל העגלה הערופה להיות פחותה מבת שתים, הרי שפרה אדומה מצותה שתהיה בת שלש שנים או בת ארבע (מתני' ריש פרה). והנה כי כן - מצד מעלת השלמות הנדרשת בה - דווקא פרה גדולה היא הראויה למצוה, בהיותה בוגרת ועומדת במלוא קומתה. והוא מצד גדר התמימות האמורה בה - שלמות בתכלית.

 

[אחד יחיד]

את והב בסופה ואת הנחלים ארנון.

מעשה הנס במלחמה זו מתואר במדרשי חז"ל (במדבר רבה פרשה י"ט) ומה הם נסים של נחלי ארנון וכו'... ודרכן של ישראל לעבור בתוך הנחל, נתכנסו כל האומות לשם, אוכלוסין שאין להם סוף, ישבו מקצתן בתוך הנחל, והנחל מלמעלן עשוי מערות וכנגד המערות הר שכנגדו עשוי סלעים סלעים כגון שדים, שנא' ואשד הנחלים. נכנסו האוכלסין לתוך המערות ואמרו כשירדו ישראל לתוך הנחל, אלו עומדין לפניהם שבתוך הנחל ואלו למעלה מן המערות ונהרוג את כולם, כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום לא הצריכן לירד למטה מן הנחל, אלא רמז להרים ונכנסו שדים של הר זה לתוך המערות ומתו כולם, והקיפו ההרים ראשיהם זה לזה ונעשו דרך כבושה, ולא נודע אי זה הר נסמך לחבירו.

ובגמ' (קדושין ל' ע"ב) אמר רבי חייא בר אבא, אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר את והב בסופה, אל תקרי בסּופָה אלא בסֹופָּה.

והנה בכל מקום שמצאנו שדרשו חז"ל מקרא על דרך הרמז, אף כשאינו מענין פשוטו של מקרא, מכל מקום אם ראתה תורה לרמזו בפרשה זו, הרי בודאי דומה הוא בתוכנו לענין שבו עוסקת הפרשה.

ויש לעיין ברמז זה, מהו אכן המקשר בין שני ת"ח העוסקים בתורה לענינו של מעשה הנס בנחל ארנון.

ונראה לבאר, כי הדמיון בין מעשה זה של התקרבות שני ההרים המקבילים לבין מימרא דר' חייא בקדושין, הוא על דרך המשל:

בשעה ששני תלמידי חכמים חולקים זה עם זה בדברי תורה, דעותיהם מפולגות, שיטותיהם מנוגדות והפוכות, ודומה להם כאילו שבכל מקום שיש לזה "בליטות" - יש לזה "שקיעות". אז, נעשים אויבים זה את זה. ברם, אינם זזים ממשאם ומתנם בדברי תורה, עד שמתקרבים שני הצדדים ודעותיהם זה לזה, ונוכח כל אחד מהם לראות שדווקא "בליטותיו" של זה משלימות וממלאות את "שקיעותיו" של זה. ומעתה, לא זו בלבד שהושלמו ההדורים וכבר אין איבה ביניהם, אלא אדרבא, נמצאו למדים שע"י ניגוד הדעות חדדו זה את זה בהלכה, ודווקא מכוח זה מתקבלת עליהם מסקנא מכוונת לאמיתה של תורה.

ונעשו אוהבים זה את זה.

 

[אחד יחיד]

ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור, והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה חטאת הוא. וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו וטמא עד הערב והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת עולם.

כאן קראו הכתוב 'אפר הפרה', אולם להלן (פסוק יז) כשמדובר על קידוש המים להזאה, נקרא 'עפר שריפת החטאת'.

ונראה כי כאן הכתוב עוסק בטומאת האוסף, שהטומאה בו משום שהוא מתעסק ב'אפר הפרה', שעדיין אין בו ביטוי לדיני הטהרה, ואינו אלא אפר ושריד מהפרה. אבל שם הכתוב מבאר את כח הטהרה שבו כאשר נותנים עליו מים, שזה משום שהוא 'עפר שריפת החטאת', וכח החטאת נמצא במי ההזאה.

כלומר כי האפר יש בו שני צדדים, מצד אחד האפר מזכיר את הכילוי והשריפה שנעשה לפרה האדומה, ומבטא את כילוי האודם וחרון האף, ומצד המבט הזה הוא טעם טהרת אפר הפרה, כאשר האדם מתמקד בכיליון של כוחות המוות והרע, ומצד חלק זה בא הלשון 'עפר שריפת החטאת'.

אולם מצד שני, האפר הרי הוא שריד ומה שנותר מן הפרה האדומה, ואם כן הרי הוא עצמו יש בו מזכרת עוון, ועל כן כל העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף נטמאים ומטמאים בגדים. השוחט והשורף והמשליך את עץ הארז, ומצד חלק זה תואם הלשון 'אפר הפרה'. אמנם טמא המת אשר דעתו מכוונת רק לצד הטהרה שבו, לגביו המים הם מטהרים.

 

[אחד יחיד]

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו. ולקח אלעזרהכהן מדמה באצבעו והזה אל נוכח פני אוהל מועד מדמה שבע פעמים.

דין עשיית הפרה אדומה דווקא על ידי כהן, ודין ההזאה 'נוכח פני אוהל מועד', הם דינים מעין קרבן.

ועוד למדו בדרכי הדרש שגם שחיטתה ושריפתה יהיו דווקא נוכח פני אוהל מועד, וכן מצות שריפתה דווקא בכהן, ובבגדי כהונה ובקידוש ידים ורגליים, שכל זה מורה על צביון של 'קרבן' שיש במעשה פרה.

ויש לבאר, שמצד התוכן המתבקש במצוה זו היה באמת נדרש קרבן ציבור גדול, ופרה זו אכן מיועדת לקרבן מצד תוכן עניינה, אלא שמן הנמנע להביא קרבן על כך, כיון שהוא בא על החטאים הכלליים שיש בציבור, וכפי שמסמלת אדמומיתה, ואין ראוי להביא לפני ה' קרבן המבטא זוהמת חטא במידה רבה כל כך.

ועל כן המצוה באה באופן זה, שכל מעשיה של פרה נעשים בחוץ, אולם יש בהם מעין עבודת קרבן.[וכאילו חפצים להביא קרבן, ואינם רשאים
להביאו אל המקדש].

ובמיוחד ניכר הדבר בדין ההזאה, שדומה ביותר למצות הזאה בקרבנות החטאת, שמזה הכהן באצבעו, ודינו להיות נוכח פני אוהל מועד, ושורפים אותה שם בדומה למעשי הקרבנות.

כלומר שסוף דינו להיות בחוץ, אבל יש בו דינים שמבטאים ככל הניתן את יסוד מצוותו, שמתבקש כאן קרבן לכפרת הכלל.

 

[אחד יחיד]

ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת, ונתן עליו מים חיים אל כלי.

אף שלכאורה משמעות פשט המקרא היא לשים תחילה את האפר בכלי ולתת עליו מים, פירשו חכמים (סוטה טז: ועיין ספרי כאן) כי סדר הדברים הוא להיפך, לתת מים אל הכלי, ועל המים לשים את האפר, וזה נקרא 'קידוש המים'. והנותן את האפר תחילה, המים פסולין.

ועיין ברמב"ן כאן שביאר שכן למדו מלשון הכתוב, ששינה ולא אמר שיתנו את העפר אל כלי, אלא את המים אל כלי. ולפי פשוטו יש לומר ש'ונתן עליו' האמור כאן היינו 'עבורו' עבור האפר, ולא על גביו. [ועיין ב'העמק דבר' שפירש עבור הטמא]. וחז"ל דרשו מלשון 'ונתן עליו' שצריך שיערב האפר במים שבכלי עד שיהיו המים צפין עליו. והוא מדרכי הדרש, שסוף סוף יש גם משמעות בלשון הכתוב שהמים יהיו על גבי האפר.

ונראה לבאר, שקים להו מכח הסברא שכל מה שנצרך כלי הוא עבור המים, כי העפר אינו זקוק מצד עצמו לכלי בכדי לצוברו, וכל מטרת המים לעשות את האפר בר הזאה, וצריך שהאפר ישתלב ויתאחד עם המים, ופתח הכתוב בלקיחת 'עפר שריפת החטאת' כי הוא העיקר הנושא בעצמו את כח הטהרה, ועבורו
ממלא את המים בכלי, ונעשים יחדיו 'מי נדה'. ובגמרא שם למדו כן ממה שנאמר בעפר סוטה לתת מהעפר שבקרקע המשכן אל המים, וכלשון הגמרא 'מצינו בכל מקום מכשיר למעלה'. ומבואר בזה שסברת חכמים שהאפר דווקא מלמעלה, הוא משום שעיקר כח הטהרה יסודו בעפר שהוא משריפת החטאת, והוא הנותן את כח הטהרה במים, ולכן נכון שהוא יינתן אל המים.

ועיין בעל הטורים שכתב 'אל כלי - ב' במסורה. ונתן עליו מים חיים אל כלי. ואידך לא הורק מכלי אל כלי (ירמיה מח, יא). שצריך שתהא חיותן בכלי, ולא שיריקם מכלי אל כלי'.

אולם בגמרא שם משמע שדרשא זו נאמרה זה רק לפי ההו"א של הקושיא שם, ולא למסקנה. ובמנחת חינוך (מצוה שצט אות ו) הביא בזה שנחלקו בזה הראשונים להלכה.