מטות ביאורי הגר"ל מינצברג על פרשת השבוע - פרשת מטות

[אחד יחיד]

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'.

פירש רש"י: 'ראשי המטות - חלק כבוד לנשיאים, ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל וכו'. ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות' וכו'.

והוא דרך דרשת הכתובים, שלמדו מכאן אסמכתא להתרת נדר על ידי חכם. ועדיין צריך ביאור על פי פשוטו, מפני מה נקט הכתוב בפרשה
זו, אופן זה של ציווי, שמשה דיבר אל ראשי המטות.

[אמנם אף שבדרך כלל מקדים הכתוב שה' דיבר עם משה לאמור מצוה פלונית, וכאן פותח הכתוב במה שדיבר משה אל ראשי המטות, אולם נתפרש הדבר מהמשך דברי משה - "זה הדבר אשר צוה ה'", הרי שלא דיבר משה רבינו דבר מעצמו, אלא ציווי ה' היה. ועיין באבן עזרא ורשב"ם שדחקו לבאר הדבר באופנים שונים שנסמך דיבור זה לדיבורים קודמים].

וברמב"ן כתב: 'שאין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי עינוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים (ועיין נדרים כג:), אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט'.

וממשמעות לשונות הפסוקים נראה שדינים אלו שייכים בשרשם למנהיגי העם, שכך כתוב בסיום הפרשה להלן (ל, יז): "אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה". כלומר שעיקר הנדון בפרשה זו הוא עניין מערכת היחס והסמכות שהתורה מאצילה אותה לכל ראש משפחה, לאיש לגבי אשתו, ולאב לגבי בתו. על כן מן הנכון למסור פרטי דינים אלו אל בעלי הסמכות העליונה בעם, והם מנהיגי העם, שהם ילמדו את ראשי המשפחות על הסמכות האצולה להם, וכיצד ינהיגו את ביתם. ובפרט שהיה זה לקראת הסתלקותו של משה מהנהגת העם, ולכן שייך ציווי זה במיוחד לראשי המטות.

ועדיין צריך תלמוד, וה' יאיר עינינו.

 

[אחד יחיד]

נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. וידבר משה אל העם לאמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין. אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, שנים עשר אלף חלוצי צבא. וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא, וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו.

שונה היתה מלחמת מדין, משאר המלחמות שנלחמו ישראל הכתובות בתורה. שהרי בכל המלחמות לא מצינו שנקבע מלכתחילה מספר האנשים היוצאים למלחמה, אלא כל הראויים לצאת לצבא יצאו למלחמה, וכאן בחרו רק אלף למטה שהוא מספר מצומצם של אנשים ביחס לצרכי מלחמה על אומה שלימה, ויצאו למלחמה כמות סמלית בלבד של אנשי מלחמה, דהיינו אלף שהוא מספר עגול ושלם, ולא אקראי.

והנה נוסף על המלחמות שהיו לישראל במדבר בקשר להליכה לארץ ישראל, דהיינו מלחמת סיחון ועוג, וכן מלחמת הכנעני מלך ערד. היו עוד שתי מלחמות, האחת מלחמת עמלק שבה עמדו ישראל על נפשם ונלחמו עם האויבים אשר באו להרוג בהם. והשניה היתה כאן במלחמת מדין, שסיבתה היתה משום שהחטיאו את ישראל, והלכו לנקום בהם על שגרמו רעה זאת לישראל. וכמו שכתוב בציווי ה' על מלחמה זו בפרשת פינחס – "וידבר ה' אל משה לאמר. צרור את המדינים והכיתם אותם. כי צורריםהם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המוכה ביום המגפה על דבר פעור" (כה, טז-יח).

ונראה ששתי מלחמות אלו, הן שני סוגי מלחמות, ונבארם על פי שנשווה אותם בהקבלה למלחמות 'פורים' ו'חנוכה', בבחינת 'מעשי אבות סימן לבנים'. והיינו, כי מלחמת עמלק היא כדוגמת המלחמה שהיתה בעת נס פורים, כאשר נקהלו לעמוד על נפשם, ונלחמו להציל את גופם, ואכן גם בפורים היתה המלחמה בזרע עמלק [וכידוע שחז"ל ראו בנס פורים ובמצוותיו עניין של מלחמת עמלק, וראה בזה בהרחבה ב'בן מלך - פורים' (שער ד)].

ואילו מלחמת מדין היא בחינת המלחמה שהיתה בימי החנוכה, שהיתה המלחמה כנגד הבאים להחטיא את ישראל. מלחמה על הרוחניות. ואכן מצינו כמה קווים משותפים למלחמת מדין עם מלחמת החשמונאים ביוונים. שכן במלחמת היוונים נלחמו החשמונאים הכהנים, והיינו מכיוןשהיתה זו מלחמת ה' על התורה והדת, שהרי מטרתם היתה להחטיא את ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, על כן היה זה תפקידם של הכהנים משרתי ה' הנאמנים לו, להילחם ולצאת למערכה בעד כבודו יתברך, שהם הממונים להיות שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא. וכיוצא בזה במלחמת מדין, הלך בראש הצבא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שכן במלחמה מסוג זה שבאה להילחם במחטיאי ישראל, הרי זה עניינם של הכהנים - אנשי הדת ונאמני האלוקים, לצאת למלחמה.

וברש"י – 'לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, לרבות שבט לוי' (ומקורו בספרי מטות פיסקא ה).

והיינו שאף שלעולם שבט לוי אינו יוצא למלחמה ואינו נמנה עם יוצאי הצבא, כמו שכתב הרמב"ם – 'ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו, מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו כו', לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין' (שמיטה ויובל יג, יב). וכן כתב הרשב"ם בפרשת במדבר (א, מז) עיי"ש. בכל זאת צבמלחמת מדין יצאו גם הלויים למלחמה. והטעם כאמור, משום שהיתה זו מלחמת ה', ובמלחמה כעין זו, אדרבה, מוטל החוב על שבט לוי יותר משאר המטות, וכמו שהיה בחטא העגל בשעה שהכריז משה 'מי לה' אלי', שנאספו אליו כל שבט לוי לעמוד כנגד החוטאים וליפרע מהם.

ומעתה זה גם הטעם לבחירת אנשי המלחמה במלחמה זו "אלף למטה" בלבד, כפי שקבע ה' מספרם הסמלי. וכך היה גם במלחמת החשמונאים שהיו 'רבים ביד מעטים' כמו שאומרים בנוסח על הניסים, כי בסוג זה של מלחמה - מלחמת ה', אנו רק צריכים לעשות פעולת מלחמה, וה' הוא זה שנלחם ומפיל את אויביו ומשנאיו לפנינו.

ועיין בספרי: 'וימסרו מאלפי בני ישראל - מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים, ומסרו נפשם על הדבר' (מטות פיסקא ה).

וזה ממש כפי שהיה במלחמת החשמונאים שבאו במסירות נפש להילחם למען ה', וכמו כן זו היתה צורת מלחמת ה' נגד מחטיאי ישראל, שהלכו להילחם רק אלו המוסרים את נפשם למען ה', ובאופן זה דייקא נלחם ה' עם אויביו, ומנחיל נצחון לישראל בנס למעלה מדרך הטבע רבים ביד מעטים. ולא זו בלבד אלא כפי שמציינת התורה ומדגישה שהיה כאן נס גדול ש"לא נפקד ממנו איש" (לא, מט).

 

[אחד יחיד]

ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה.
בספרי – 'ויצבאו על מדין, הקיפוה מארבע רוחותיה. רבי נתן אומר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו' (מטות פיסקא ה).

פירוש, שממה שכתוב כאן "כאשר צוה ה' את משה", דרשינן שהיה כאן ציווי מיוחד באיזה אופן יצבאו ויקיפו אותם. ובזה פליגי ת"ק ורבי נתן מה היה ציווי ה' בזה, האם להחמיר ולהקפיד להקיף אותם מכל הרוחות, או אדרבה, להקל על האויבים, להניח להם רוח אחת שיוכלו להימלט.

והובאה הלכה זו ברמב"ם – 'כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה, אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה, מפי השמועה למדו שבכך צוהו' (מלכים ו, ז).

ועיין רמב"ן בהוספותיו על ספר המצוות (מצוות עשה ה) שכתב: 'שנצטווינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם, כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה, ובו עוד תיקון, שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו. שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה, ודרשו בספרי הקיפוה משלוש רוחותיה, רבי נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו, ואין זו מצות שעה במדין, אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמות הרשות'.

ובדברי הרמב"ן מבואר שהגירסא לפניו היתה גם בדעת תנא קמא שהקיפוה רק משלש רוחות, ולפי זה אין מחלוקת בספרי, ורבי נתן בא רק לבאר הדברים שהוא בכדי שיוכלו לברוח. אמנם לפי הגירסה שלפנינו נמצא שמה שפסק הרמב"ם שצריך להניח רוח רביעית להימלט, הוא לכאורה דלא כסתימת התנא קמא בספרי ש'הקיפוה מארבע רוחותיה'.

והנה איתא במדרש (במדב"ר כא, ו): 'צרור את המדינים - לפי שכתבתי כי תצור אל עיר ימים רבים להילחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה, לאלו לא תעשו כן, אלו חבלו אילנותיהן'.

מבואר בדברי המדרש שמלחמת מדין שונה היתה בהלכותיה משאר מלחמות. והטעם פשוט כפי שנתבאר לעיל, דמכיון שגדר מלחמת מדין היא מלחמת נקמה נגד המחטיאים את ישראל, לכן אינה כשאר מלחמות הבאות לכיבוש או להצלה, אלא חמורה היא מהם. וראה עוד במדרש שם, שמלחמת מדין חמורה גם בזה שלא נאמר בה הדין שתחילה צריך לקרוא לעיר לשלום כדכתיב בכל המלחמות - "וקראת אליה לשלום" (דברים כ, י).

ומעתה לכאורה יש לתמוה, כיצד באו הרמב"ם והרמב"ן ללמוד ממלחמה זו את ההלכה - שאין מקיפין אותה אלא משלוש רוחותיה, והרי מלחמת מדין שונה בגדרה ובהלכותיה משאר מלחמות, כאמור.

אכן הביאור בזה הוא פשוט, שאדרבה כל מה שמצינו שינוי במלחמת מדין משאר מלחמות הם שינויים לחומרא, שמלחמה זו חמורה היא משאר מלחמות, והיא באה ביתר תוקף מבלי הסייגים של 'בל תשחית' ו'קריאה לשלום'. וכמו שנתבאר שהטעם הוא משום שעניינה של מלחמה זו, היא מלחמת ה' לנקום ולצרור את העם מחטיאי ישראל. אולם ההלכה להניח אחת מן הרוחות, מכיון שהיא קולא בהלכות המלחמה, אזי את זה ניתן ללמוד ממלחמת מדין, ואדרבה הרי הדברים ק"ו שאפילו במלחמת מדין החמורה, נאמרה הלכה זו, וכל שכן בשאר מלחמות.

ולפי זה יש לומר שגם לפי גירסת הספרי שבידינו, ההלכה הנקוטה בידינו להניח רוח רביעית, תואמת גם לתנא קמא דסבירא ליה ש"כאשר ציוה ה'" היינו שהקיפוה מארבע רוחותיה, דזה מסתבר שלדעת הת"ק הלכה זו שציווה ה' להקיף מארבע רוחות, היינו דווקא במלחמה זו של מדין, שגדרה והלכותיה חמורים משאר מלחמות, ובפרט שהמטרה היתה לנקום ולצרור אותם, על כן דווקא כאן ציוה ה' שלא להניח רוח אחת כדי שלא יברחו ותהיה הנקמה שלימה להשמיד ולהרוג את כולם, ועל כן אין ללמוד מכאן לשאר מלחמות להקיף מארבע רוחות. ואדרבה ממה שנאמרה חומרא זו דווקא במלחמת מדין, ניתן ללמוד שבשאר מלחמות אין להקיפה מכל הצדדים.

 

[אחד יחיד]

ויגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו. וגו'. ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה וגו'. בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם וגו'.

וברש"י – 'נבנה למקננו פה - חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה, לא כן, עשו העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם.

אולם בהמשך הפרשה כתוב - ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה. טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד (לב,כה-כו). כאן כבר הקדימו בני השבטים את טפם למקניהם ובהמתם. וצריך להבין משום מה כאן שינו בלשונם. ואפשר שאחר שהוכיחם משה על כך סברווקיבלו, וכבר נזהרו בלשונם. אכן נראה דוודאי גם מלכתחילה לא עלתה על דעתם דבר משונה כזה המנוגד לכל רגש אנושי, שיעדיפו את צאנם ומקניהם על טפם.

אלא מה שבכל זאת הקדימו את בניית גדרות הצאן הוא משום שכן הדרך לדבר באופן של 'לא זו אף זו' דהיינו מן הקל אל הכבד ומן הפשוט אל המחודש. ומאחר שגדרות צאן נקל לבנותם ובזמן מועט ניתן להקימם, על כן אמרו תחילה גדרות צאן נבנה למקננו שהוא הדבר הנקל, ואחר כך לא זו אלא אף זו, גם נבנה ערי מבצר לטפנו. אולם כאשר דברו אחר כך בסדר הדברים, פשיטא שהקדימו את הטף והנשים למקנה ובהמות כראוי לפי חשיבותם.

אמנם בכל זאת טען משה כלפיהם שהיה טעם לפגם בסגנון דיבורם, משום שאם היו מעריכים כראוי את גודל הערך של הטף ועד כמה אין הממון עומד בשום יחס כלפיהם, היו מקדימים בדיבורם את בניית ערים לטף לפני בניית גדרות הצאן, ואין זאת אלא שהלהיטות אחר ממונם הביא אותם לעיוות בסגנון לשונם.

 

[אחד יחיד]

איש כי ידור נדר לה׳ או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה.

אמרו חז״ל (חגיגה י.) 'היתר נדרים פורחים באויר, ואין להם על מה שיסמכו'. ופירש רש״י 'התרת נדרים שאמרו חכמים, שהחכם מתיר את הנדר, מעט רמז יש במקרא, ואין על מה לסמוך, אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה'.

והרמב״ן כתב בטעם שנאמרה פרשה זו לראשי המטות בלבד – 'כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי עינוי נפש, ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט'.

ופירש, שמאותו הטעם הסתיר הכתוב את ענין היתר הנדרים, ולא פירשו במקרא מלא – 'אלא שרמז לו הכתוב ׳לא יחל דברו', כלומר שלא אמר 'לא יעבור על דברו', אבל צוה שלא יחלל דברו, שלא יעשה הנדר חלול, כי בבואו לב״ד וימצאו לו פתח ונחם עליו והם ימחלו לו איננו מחלל אותו. והטעם בזה כאשר אמרתי,

שעשה היתר הנדר והשבועה בסתרי התורה, שלא יאמרו אלא לראויים להם, ויכתבו ברמיזה'. ויש לעיין בדבריו ז״ל, שהרי סוף סוף לאחר שדרשו חכמים את הכתובים ולמדו מתוכם התרת הנדרים, שוב חזרה הלכה זו להיות גלויה לעין כל, ולא מצאנו שנמנעו חז״ל מללמדה את ישראל על כל פרטיה ודקדוקיה. מלבד זאת יש לעיין במה שכתב שכל פרשת הנדרים שלפנינו - לרבות הפרת האב והבעל – היא פרשה הראויה להיאמר רק לראשי המטות וחכמי העם, והלא הפרת האב והבעל נתפרשה יפה בכתובים, בלא כל הסתר והעלמה.

והנה הרמב"ן כתב בתוך דבריו שעיקר דין התרת חכם 'הוא הלכה למשה מסיני', ומה שנלמד מהכתוב "ראשי המטות" אינו אלא רמז. והדבר צריך ביאור מפני מה דין מחודש ויסודי כל כך של התרת חכם, לא נתפרש בתורה.

ונראה לפרש שהיתר נדרים ע״י החכם, אינו דין חדש ביסודו, אלא דבר המתחייב מעיקר ענין הנדרים, ולפי זה יתכן שמה שלא נכתב הדבר בתורה, היינו מתוך שדבר פשוט הוא בסברא, אכן דקדק הכתוב להותירו 'פורח באויר', לפי שבאמת כמעט ואין צורך לפרשו, אלא די ברמז קל כדי ללמדנו על כך. וכאשר יתבאר.

כי הנה יסוד גדרו של נדר, הוא שהאדם יכול לחדש על עצמו איסור הגבלה ומעשה מדעתו, והדבר נתון כולו ברשות האדם, שברצונו נודר וברצונו אינו נודר. ואף כשנדר - כל חובת קיומו היא אך משום ״לא יחל דברו״, כמו שכתב הרמב״ן, שבעברו על נדרו הרי הוא מחלל את דיבורו, והופך את מוצא שפתיו לחסר תוכן וערך. וכל תוקף חובת קיום הנדר, יסודו בדיבורו הראשון של האדם בשעת הנדר, שבכל רגע ורגע הוא קיים ועומד ותובע את קיומו.

ומאחר שכל תוקפו של הנדר מתחייב מתוך גמירות דעת האדם, הרי שהדין נותן כי באופן שימצא הנודר סיבה ופתח לחרטה, והריהו מגלה דעתו שקביעת נדרו היתה כרוכה בחוסר ידיעה, ועל דעת כן לא היה נודר כלל, הרי זה כנדר בטעות, והרשות בידו להתירו, שכן אינו נחשב כמי שמחלל את מוצא שפתיו. והן אמת שאם נתברר הנדר כטעות מוכחת מיסודה, טעות של ממש, אינו צריך כלל התרה אלא נדרו בטל מאליו כדין 'נדרי טעות', אך ענין התרת חכם לא נאמר אלא במקום שאין הנדר נחשב לטעות מוחלטת, אלא כנדר שיש בו 'פתח' להחשיבו כטעות הניתנת לחזרה, ועל פי הכרעת החכם הריהו מתיר את נדרו ועוקרו מתחילתו.

אמנם דרגת טעות כגון זו, הטעונה הכרעת חכם, אין כוחה כטעות גמורה שעל פיה בטל הנדר מעצמו, אלא נדר זה זקוק להתרת חכם דווקא, ובשונה מנדרי טעות שאינם צריכים התרה כלל. הרי שדרגת טעות כזו שאינה ניתרת אלא ע״י חכם, אלמלא מצינו לה הלכה מקובלת, לא היינו מדמין כן מכח הסברא בלבד. אולם מתוך שהיתר הנדרים אינו דין חדש, כאמור, אלא הלכה המתחייבת מענין הנדר ומתוך גדרו היסודי, לא הוצרך הכתוב על כל פנים לפרשו במקרא מלא, אלא דיינו שהשמיענו את גדרו הנכון של הנדר - ״לא יחל דברו״, ללמד שעל חילול הדברים הקפידה תורה, ודי לחכימא ברמז קל זה - אף על פי שאינה דרשה גמורה אלא בגדר 'פורח באויר' - להורות שכאשר נמצא בנדר סיבה ופתח לחרטה, אשר לפי הכרעת החכם יש בכך כדי לעקור את הנדר, שוב אין בזה משום ״לא יחל דברו״.

ובזה יבואר ההבדל בין התרת החכם שמועילה לבטל את הנדר רק בעוד שלא עבר זמן קיומו, אך משעה שעבר זמן נדרו ועבר עליו, איכא מ"ד דס"ל ששוב אין לו התרה (שבועות כז: עיי״ש שנחלקו אמוראים בגדרו), והיינו דכיון שאינו כטעות מעיקרא, הרי סוף סוף עבר על נדרו. מה שאין כן כשנתברר הנדר כטעות מיסודו, שאז בטלים הדברים ומבוטלים בכל זמן, שהרי הוא כמי שלא נדר מעולם.

 

[אחד יחיד]

והרמות מכס לה' מאת אנשי המלחמה היוצאים לצבא, אחד נפש מחמש המאות מן האדם ומן הבקר ומן החמורים ומן הצאן.

לא מצינו הלכה בשלל מלחמה, שצריך לתת ממנה תרומה לה', רק בתבואת ארץ ישראל נצטוו על חובת הרמה קבועה לה' מחלקם. והטעם, מכיון שהארץ היא ארץ ה', והוא שנתנה לישראל לנחלה, על כן חייבים אנו להרים מיבולה חלק לגבוה, תרומה ומעשרות. אבל בשאר רווחים שהאדם מרוויח מהונו ומסחרו, אף שבוודאי ה' הוא הנותן כח לעשות חיל, אולם אין הדבר ניכר בעצם הרווח שיש בו נתינה ומתנה מאת ה'.

ונראה שהטעם שבמלחמה זו נצטוו להרים חלק לה' מן השלל, היינו מכיון שמלחמה זו היתה בכל מהותה 'מלחמת ה'', הן במטרת המלחמה שהיתה מלחמת קודש, מערכת אש דת בכדי לנקום את נקמת ה'. והן בכלל המערכה שהיה גלוי לכל שה' נלחם להם, שיצאו רק י"ב אלף איש למלחמה נגד עם שלם, וכל מהלך המלחמה היה באופן ניסי אלוקי, שלא נפקד מהם איש, הרי השלל יוגדר כנתינה מאת ה', ועל כן חלה כאן חובה מיוחדת לתת מכס תרומת ה'.

וכעין שמצינו ביריחו שהיה כל שללה חרם לה', וכדכתיב – "ויאמר יהושע אל העם הריעו כי נתן ה' לכם את העיר. והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה'" (יהושע ו, יז). והיינו דמכיון שישראל לא נלחמו כלל, רק הקיפו את העיר בשופרות, והקב"ה הפיל את חומותיה בנס, על כן היה הכל חרם לה'. והן אמנם כי מלחמת מדין אינה כמו ביריחו, ששם הרי לא נלחמו כלל, ואילו כאן נשלחו שנים עשר אלף איש להילחם, אכן מפני כן לא החרימו לגמרי את כל השלל כדהתם, אולם לפי שכל פעולותיהם במלחמה היה רק כנתינת יד, שהרי ניצחון מופלא כזה הוא נס אלוקי גלוי, ועל כן נתחייבו לתת תרומת מכס לה'.

ומצינו שמנהג זה של נתינת הרמה לה' מהשלל, קדם בהרבה למלחמת מדין, והיינו במלחמת המלכים, שאברהם אבינו נתן מעשר משלל המלחמה לכהן, ככתוב (בראשית יד, כ) "ויתן לו מעשר מכל". וביארנו שם על דרך המבואר כאן, שהממון אשר ממנו הפריש אברהם מעשר, היה ממון של נס, שלל שהגיע לידיו אחרי הכותו את ארבעת המלכים בדרך על טבעית. ומאחר שהנס היה גלוי וברור, על כן הפריש ממנו אברהם חלק מעשר לידי מלכי צדק שהיה כהן לה', כמתנה לגבוה. והוא ממש דוגמת מלחמת מדין.

 

[אחד יחיד]

עטרות ודיבון ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובעון. הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה. ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה אל תעבירנו את הירדן וגו'. ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה' למלחמה.

בקשתם של בני גד ובני ראובן לכאורה היתה בקשה מופרכת, שהקב"ה מבקש להנחילם יחד עם כל אחיהם את ארץ ישראל שהיא ממערב לירדן, בגבולות הארץ שנתן ה' לישראל, כפי שהם באו מפורשים בפרשת מסעי. וכיצד הרהיבו עוז להידחות מנחלת ה', ולבקש לעצמם את נחלתם בחוצה לארץ, ולא היו חפצים לעבור את הירדן ולשבת בארץ המקודשת, באופן שהם מוציאים את עצמם מן הכלל, ואף נראים חלילה ככופרים בטובתו ובהבטחתו של מקום, לתת לנו ארץ טובה ורחבה.

ולכאורה זה מה שחשד אותם משה, באמרו (פסוק ז) "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ אשר נתן להם ה'". כלומר שלא זו בלבד שהם מבקשים לפרוש מן הכלל, אלא גם גורמים להרפות ידיהם של כל העם ממלחמת הכיבוש, אשר על ידיה ינחלו אתהארץ הניתנת להם מאת ה'. ובאמת ייפלא כיצד עלתה על דעתם מחשבת פיגול כזאת.

וכן צריך להבין במה נתיישבה דעתו של משה כאשר הבטיחו בני גד ובני ראובן לעבור להילחם חלוצים בכיבוש הארץ, וכי משום כך הותר להם לדור בחוצה לארץ בנפרד מכל שבטי ישראל, ובמה התנאי הזה הכשיר את האפשרות שתינתן להם נחלה מעבר לירדן.

אמנם הביאור הנכון הוא, שלא עלתה על דעתם חלילה לדור בחוצה לארץ, אלא בקשתם היתה שאף הארץ הזאת תתקדש בקדושת ארץ ישראל, ותהפוך אף היא לארץ שהנחיל ה' לישראל. וכמו שמצינו בהלכה שכאשר כובשים ארצות על ידי כיבוש רבים, אף מקומות שאינם בגבולות המפורשים, מתקדשים וחלה עליהם קדושת ארץ ישראל. כמו שכתב הרמב"ם (הלכות תרומות פ"א ה"ב) 'ארץ ישראל האמורה בכל מקום, הוא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל, והוא הנקרא כיבוש רבים'. ומקורו בספרי (עקב יא, כד).

ויש לומר שזה מה שהדגישו שהיא "הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל", כלומר שלפיכך הרי היא כיבוש רבים של כל ישראל, ועליה להתקדש כדין ארץ ישראל. אלא שתחילה לא ביארו היטב כוונתם, וחשד אותם משה שמבקשים שלא להיכלל בין יושבי הארץ, ולאחר שהבהירו כוונתם שאינם מבקשים לזכות בה רק לאחר שינחלו ישראל את נחלתם בארץ כנען, הוכח שכוונתם היא שהארץ הזאת תסתפח לעיקר הארץ. ונמצא שאדרבה, הם חיבבו את הארץ ביותר, וביקשו להרחיב את גבולה ולספח אליה את כל הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל, ומיד שרק ניתנה האפשרות ביקשו להיאחז בה ולנחול אותה.

ובזה יבואר שעל כן היה עמהם התנאי שישתתפו בכיבוש ארץ ישראל, כלומר שבזה אינם נפרדים מן הכלל, כיון שעדיין לא נתקדשה ארצם ועדיין הארץ נצרכת לכיבוש וחילוק, ורק לאחר שנכבשה הארץ, אז יתקדש גם חלקם כהוספה על העיקר. ואכן לאחר שנענתה בקשתם בחיוב, ונטלו חלק במלחמה, נתקדש כל עבר הירדן וחל עליו קדושת ארץ ישראל לכל דבר, מלבד אי אלו דברים, כמבואר בפשיטות בש"ס בכמה מקומות.