- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,457
- נקודות
- 1,280
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים (כב, ו).
כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור וגו'. ואם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו (כב, ט-יא).
ברש"י – 'כי יתן איש אל רעהו חמור או שור - פרשה ראשונה נאמרה בשומר חינם, לפיכך פטר בו את הגניבה, כמו שכתוב וגונב מבית האיש, אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית לשבועה, למדת שפוטר עצמו בשבועה זו, ופרשה זו אמורה בשומר שכר, לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכתוב ואם גנוב יגנב מעמו ישלם'.
ובגמרא (בבא מציעא צד:) מבואר שלמדו זאת משום שדיני הפרשה השניה יותר חמורים, על כן בהכרח שפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, ופרשה שניה בשומר שכר.
והנה כל זה תואם את לשונות התורה בפרשיות אלו, שמהם ניתן ללמוד את גדרי השמירה, כי יש להבחין ששני הבדלים ישנם בין הפרשיות, שבפרשה ראשונה דיבר הכתוב על 'כסף או כלים', ולשון הכתוב הוא 'וגונב מבית האיש', ובפרשה שניה מדובר על 'חמור או שור או שה וכו'', והלשון הוא 'גנוב יגנב מעמו'.
ובפשוטו הביאור הוא, שפרשה ראשונה שמדובר בכסף או כלים, שהדרך לשמרם בבית, כתיב 'מבית האיש', ובפרשה שניה שדיברה בבהמות, שהדרך להוליכם עמו למרעה, לכן כתיב 'יגנב מעמו'.
אמנם חז"ל העמיקו להבחין כי מידת החיוב תלויה בסוג השמירה שהשומר קיבל על עצמו, והנה בפרשה ראשונה דיברה תורה באופן שקיבל על עצמו לשמור על ידי שמחזיקו בביתו, כלומר שקיבל על עצמו שמירה פחותה להניחו בין חפצי ביתו, ותו לא. ודיבר הכתוב בהווה, שסוג שמירה כזה מקבל על עצמו אדם בהפקדת כסף או כלים, שאין צורך לטירחה יתירה.
[ופרשה זו דיברה להדיא גם על שמירת בהמות, שהרי בהמשך הפרשה הראשונה נאמר 'על כל דבר פשע על שור על חמור על שה'].
והנה הדרך ליטול על עצמו שמירה כזו, היא כאשר מקבל אותה בחינם, שאין הוא מתחייב לטרוח סביב הפקדון, אלא יניח אותו במקום מוצנע בביתו, ועל סוג שמירה כזו של 'שומר חינם', חייב רק על 'פשיעה', כלומר שהפר את התחייבותו להחזיקו בביתו, וכגון שלא נעל את דלת ביתו או שלא נעל כדרך שרגילים לנעול, והרי זה כאילו הוציאו מביתו.
ואילו בפרשה שניה דיברה תורה על אדם שקיבל על עצמו שמירה מעשית, שלא רק שנותן רשות שהפקדון יהיה נתון בביתו, אלא הוא מקבל על עצמו שיהיה מתלווה אליו, וכלשון הכתוב 'גנוב יגנב מעמו'. וכפי שרגיל הדבר בנתינת בהמות לשמירה, שצריך לדאוג למזונותיה ושאר צרכיה, ולהוציאה ולהוליכה למרעה, ולהעמידה במקום מיוחד שלא תטנף. וכיון שקיבל על עצמו להתלוות אל הפקדון, לכן חייב גם על 'גניבה ואבידה', כיון שזהו סוג השמירה שקיבל על עצמו.
והנה בדרכו של עולם, שמירה כזו אינה נעשית אלא בשכר, כיון שכרוך הדבר בטירחה רבה. וכאמור, שסוג שמירה זו הוא ב'שומר שכר'. שכאשר מקבלשכר על שמירתו, אז מקבל על עצמו שמירה יתירה, כלומר שיהא הוא מתלווה תמיד אל החפץ ויהיה 'עמו'.
אמנם אם נאנס הפקדון, פטור גם שומר שכר, כיון ששמר כראוי לו ובכל זאת ניזוק החפץ, הרי שהנזק לא נגרם מחסרון בשמירתו.
אולם ה'שואל', כלומר שקיבל את החפץ לתועלתו ולשימושו, חייב אפילו אם הוזק באונסין, כמו שכתוב 'וכי ישאל איש מאת רעהו ונשבר או מת - - שלם ישלם'. אף שאין כל תביעה עליו שהרי הוא אנוס, אולם מכיון שהפיקדון עומד לו לגמרי לשימושו, וכל הנאה שלו, אזי נחשב כאילו היה החפץ שלו, וכאשר נאנס, הרי אצלו אירע האונס, והוא הנושא בהפסדיו.
והנה אין גדר חיובי השומרים נובע מזה שהתורה אמדה את דעתו של האדם שמן הסתם מקבל על עצמו על מנת כן, שבשומר חינם מקבל על עצמו רקחיובי פשיעה, ובשומר שכר חיובי גניבה ואבידה, וכו'. אלא עצם הדבר הוא מצד שורת הדין, וכשם שביארנו לגבי דין מזיק שגדר חיובו אינו משום עונש וקנס, אלא משום שהאחראי לנזק, ההפסד הוא שלו, כמו כן הם דיני השומרים. וכעניין שנתבאר כאן לגבי השואל, שהיות שהחפץ מסור לו לגמרי לשימושו, נחשב כאילוהחפץ שלו, וכל האונסים שאירעו אירעו אצלו, ואף שאין החפץ בבעלותו, הוא נושא בהפסדו.
ועל דרך זה הוא גדר הדברים גם בשומר חינם ושומר שכר, ששומר שכר נחשב כבעלים לגבי השמירה שנתחייב בה, שמכיון שקיבל שכר הרי השמירה היא שלו, וכאשר נגנב או אבד, הרי נפגעה השמירה שהוא בעליה, ואצלו אירע הדבר, ולכן הוא הנושא בהפסד. וכן שומר חינם שאין שמירתו אלא בגדר נתינת רשותו להנחת החפץ בתוכה, הוא אחראי על שמירת ביתו, אבל כאשר פשע, נמצא שניזוק הדבר בתוך תחום שמירתו, ואצלו ניזוק החפץ ולכן חייב עליו.
ואכן מבואר שם (משנה שם) שמתנה שומר שכר להיות כשומר חינם, כי יש באפשרותו לקבל על עצמו שמירה בדרגה אחרת, אבל כשלא קיבל עליו סוג שמירה מסויימת, אזי בכל דרגה שהוא שומר, שמירתו מגדירה אותו כבעלים על תחום שמירתו, והיא המחייבת אותו משורת הדין את האופן לשאת בהפסד. (הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)
כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור וגו'. ואם גנוב יגנב מעמו ישלם לבעליו (כב, ט-יא).
ברש"י – 'כי יתן איש אל רעהו חמור או שור - פרשה ראשונה נאמרה בשומר חינם, לפיכך פטר בו את הגניבה, כמו שכתוב וגונב מבית האיש, אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית לשבועה, למדת שפוטר עצמו בשבועה זו, ופרשה זו אמורה בשומר שכר, לפיכך אינו פטור אם נגנבה, כמו שכתוב ואם גנוב יגנב מעמו ישלם'.
ובגמרא (בבא מציעא צד:) מבואר שלמדו זאת משום שדיני הפרשה השניה יותר חמורים, על כן בהכרח שפרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, ופרשה שניה בשומר שכר.
והנה כל זה תואם את לשונות התורה בפרשיות אלו, שמהם ניתן ללמוד את גדרי השמירה, כי יש להבחין ששני הבדלים ישנם בין הפרשיות, שבפרשה ראשונה דיבר הכתוב על 'כסף או כלים', ולשון הכתוב הוא 'וגונב מבית האיש', ובפרשה שניה מדובר על 'חמור או שור או שה וכו'', והלשון הוא 'גנוב יגנב מעמו'.
ובפשוטו הביאור הוא, שפרשה ראשונה שמדובר בכסף או כלים, שהדרך לשמרם בבית, כתיב 'מבית האיש', ובפרשה שניה שדיברה בבהמות, שהדרך להוליכם עמו למרעה, לכן כתיב 'יגנב מעמו'.
אמנם חז"ל העמיקו להבחין כי מידת החיוב תלויה בסוג השמירה שהשומר קיבל על עצמו, והנה בפרשה ראשונה דיברה תורה באופן שקיבל על עצמו לשמור על ידי שמחזיקו בביתו, כלומר שקיבל על עצמו שמירה פחותה להניחו בין חפצי ביתו, ותו לא. ודיבר הכתוב בהווה, שסוג שמירה כזה מקבל על עצמו אדם בהפקדת כסף או כלים, שאין צורך לטירחה יתירה.
[ופרשה זו דיברה להדיא גם על שמירת בהמות, שהרי בהמשך הפרשה הראשונה נאמר 'על כל דבר פשע על שור על חמור על שה'].
והנה הדרך ליטול על עצמו שמירה כזו, היא כאשר מקבל אותה בחינם, שאין הוא מתחייב לטרוח סביב הפקדון, אלא יניח אותו במקום מוצנע בביתו, ועל סוג שמירה כזו של 'שומר חינם', חייב רק על 'פשיעה', כלומר שהפר את התחייבותו להחזיקו בביתו, וכגון שלא נעל את דלת ביתו או שלא נעל כדרך שרגילים לנעול, והרי זה כאילו הוציאו מביתו.
ואילו בפרשה שניה דיברה תורה על אדם שקיבל על עצמו שמירה מעשית, שלא רק שנותן רשות שהפקדון יהיה נתון בביתו, אלא הוא מקבל על עצמו שיהיה מתלווה אליו, וכלשון הכתוב 'גנוב יגנב מעמו'. וכפי שרגיל הדבר בנתינת בהמות לשמירה, שצריך לדאוג למזונותיה ושאר צרכיה, ולהוציאה ולהוליכה למרעה, ולהעמידה במקום מיוחד שלא תטנף. וכיון שקיבל על עצמו להתלוות אל הפקדון, לכן חייב גם על 'גניבה ואבידה', כיון שזהו סוג השמירה שקיבל על עצמו.
והנה בדרכו של עולם, שמירה כזו אינה נעשית אלא בשכר, כיון שכרוך הדבר בטירחה רבה. וכאמור, שסוג שמירה זו הוא ב'שומר שכר'. שכאשר מקבלשכר על שמירתו, אז מקבל על עצמו שמירה יתירה, כלומר שיהא הוא מתלווה תמיד אל החפץ ויהיה 'עמו'.
אמנם אם נאנס הפקדון, פטור גם שומר שכר, כיון ששמר כראוי לו ובכל זאת ניזוק החפץ, הרי שהנזק לא נגרם מחסרון בשמירתו.
אולם ה'שואל', כלומר שקיבל את החפץ לתועלתו ולשימושו, חייב אפילו אם הוזק באונסין, כמו שכתוב 'וכי ישאל איש מאת רעהו ונשבר או מת - - שלם ישלם'. אף שאין כל תביעה עליו שהרי הוא אנוס, אולם מכיון שהפיקדון עומד לו לגמרי לשימושו, וכל הנאה שלו, אזי נחשב כאילו היה החפץ שלו, וכאשר נאנס, הרי אצלו אירע האונס, והוא הנושא בהפסדיו.
והנה אין גדר חיובי השומרים נובע מזה שהתורה אמדה את דעתו של האדם שמן הסתם מקבל על עצמו על מנת כן, שבשומר חינם מקבל על עצמו רקחיובי פשיעה, ובשומר שכר חיובי גניבה ואבידה, וכו'. אלא עצם הדבר הוא מצד שורת הדין, וכשם שביארנו לגבי דין מזיק שגדר חיובו אינו משום עונש וקנס, אלא משום שהאחראי לנזק, ההפסד הוא שלו, כמו כן הם דיני השומרים. וכעניין שנתבאר כאן לגבי השואל, שהיות שהחפץ מסור לו לגמרי לשימושו, נחשב כאילוהחפץ שלו, וכל האונסים שאירעו אירעו אצלו, ואף שאין החפץ בבעלותו, הוא נושא בהפסדו.
ועל דרך זה הוא גדר הדברים גם בשומר חינם ושומר שכר, ששומר שכר נחשב כבעלים לגבי השמירה שנתחייב בה, שמכיון שקיבל שכר הרי השמירה היא שלו, וכאשר נגנב או אבד, הרי נפגעה השמירה שהוא בעליה, ואצלו אירע הדבר, ולכן הוא הנושא בהפסד. וכן שומר חינם שאין שמירתו אלא בגדר נתינת רשותו להנחת החפץ בתוכה, הוא אחראי על שמירת ביתו, אבל כאשר פשע, נמצא שניזוק הדבר בתוך תחום שמירתו, ואצלו ניזוק החפץ ולכן חייב עליו.
ואכן מבואר שם (משנה שם) שמתנה שומר שכר להיות כשומר חינם, כי יש באפשרותו לקבל על עצמו שמירה בדרגה אחרת, אבל כשלא קיבל עליו סוג שמירה מסויימת, אזי בכל דרגה שהוא שומר, שמירתו מגדירה אותו כבעלים על תחום שמירתו, והיא המחייבת אותו משורת הדין את האופן לשאת בהפסד. (הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)