כי תצא ביאור דרשת חז"ל "והיה הבכור אשר תלד" - בהתאמה לפשט המקרא

[יצחק א]

בס"ד

​

חז"ל דרשו מה שנאמר "והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו", דלא קאי אבן שיוולד, אלא על האח, דמצוה בגדול ליבם, וזה קשה לכאורה בפשט, ועין רמב"ן, ובפירוש הכתב והקבלה שהאריך בזה.

וראשית נקדים ונאמר, שיש סמך לפירוש זה בפשט, כי "יקום על שם אחיו" לא משמע שמדובר בקריאת שם לוולד, וא"כ צריך להבין באיזו משמעות הוא "יקום על שם אחיו" יותר משאר אחים שיוולדו לו, וגם מי אמר שתלד זכר ולא נקבה.

אבל אם מפרשים על האח אתי שפיר, דמצוה בגדול, ועי"ז לא ימחה שו של האח מישראל.

אלא שקשה ע"ז הביטוי "הבכור אשר תלד" דלכאורה קאי איבמה.

והרמב"ן פירש דלעולם קאי איבמה והוא כעין הבטחה וייעוד שעי"ז יהיה לה בן בכור, שיקום על שם אביו.

אבל גם לפ"ז קשה מאן לימא שיוולד בכור, ומאי נפ"מ בזה.

והרמב"ם מפרש ד"אשר תלד" קאי על אם האחים, אם היבם והמת.

אך הקשו על זה, שהרי ייבום תלוי בהיותם אחים מאב ולא אחים מאם, כך הקשו הכתב והקבלה והמשך חכמה.

ולענ"ד הפשט פשוט, ד"אשר תלד" קאי על האב בלשון נוכח ופירושו "והיה הבכור אשר ילדת", ולשון זכר יחיד לנוכח הוא רגיל מאוד בספר דברים, גם קודם פרשייה זו ולאחריה, כגון:"ונקלה אחיך לעינך", וכן "וקצות את כפה לא תחוס עיניך".