כותב את מה שהעלתי בעניין, אך נשארתי לבסוף בצ"ע, זה קצת ארוך, אבל אם בכל זאת מישהו יודע פשט בזה אשמח מאד.(למי שאין כח לקרוא הכל, אפשר לקרוא את דברי הר"ח ואת הפסקה האחרונה ולפחות לבאר נק' זו).
שיטת הר"ח בכלב שנטל חררה (ב"ק כב.) .
בר"ח כ' וז"ל " ופריק ריש לקיש כגון דאדייה אדויי כלומר לא הגביה את החררה אלא בדרך דידוי הובאה אל הגדיש ולא יצתה הגחלת מחזקת בעליה ועל החררה משלם נזק שלם שזה דרכו לחטוף ולאכול ועל מקום הגחלת משלם חצי נזק שמעשה עשה בידים אבל משונה היא ומשונה בחצר הניזק חצי נזק כרבנן".
ודברי הר"ח סתומים וחתומים. דקשיא טובא בדבריו, דמשמע דס"ל שאם לא הובא בדרך דידוי אלא הגביה הכלב להחררה, ישנו חסרון במה שיצא הדבר מחזקת הבעלים ומעתה יתחייב על כל הגדיש נ"ש.
ובזה לא מובן כלל, מה אכפ"ל דיזכה הכלב בזה, ומה זה נוגע לדין החיוב של הבעלים.
ובאמת בנחל"ד כ' לבאר דאכן לעומת התוס' (ד"ה לאו ממונו) שכתבו דמשום איזו דרשה סובר הש"ס דאין לחייב על אש דבהמתו, ס"ל לרש"י והר"ח דגם בזה איכא לחיובי, ולכן אם תהי' זכייה דכלבא בדבר, יחייב הדבר את הבעלים נ"ש בתורת ממונו.[1] ודבר חידוש הוא ויש להבינו, דהא מה שייכת זכייה אצל הכלב כלל.
נוסף על כן, קשה בדברי הר"ח, דאם המסקנא היא דמיירי בגרר הכלב להחררה, וחייב ח"נ דהוי שינוי, א"כ מה היה לפי ההו"א. דממ"נ, אם מיירי בהגביהה לההו"א (בין אם הגביה וזרק ובין אם הניח), א"כ הי' חייב הבעלים נ"ש וזה כן מחייבו מדין ממונו לד' הנחל"ד עכ"פ, ומהו שהק' הגמ' דלאו ממונו הוא.
ונראה מהנחל"ד שלמד בד' הר"ח דלפי ההו"א מדובר אולי באופן שהניח בלא הגבהת הדבר, שכן ביאר בדברי הר"ח, דמה שכתב לפרש דברי הגמ' דלריו"ח מיירי אף באנחה אנוחי ומיירי עכ"פ שעקר הכלב את החררה, הוא לפי המסקנה ללישנא קמא ברש"י, דסובר ריו"ח דאין לחייב משום חציו אא"כ הוי ממונו (עיי' לעי' מה שהבאנו בזה מהיש"ש, ומביא פי' זה הנחל"ד כאן), ולכך כ' הר"ח דהכלב עקר. אך אם היינו אומרים דבאנחה אנוחי ע"כ מיירי שהגביה והניח אין שאלת הנחל"ד מתחילה בזה, דא"כ זו הסבה דפי' הר"ח דעקר, היות ולריו"ח אף בדאנחה אנוחי חייב על שאר הגדיש ח"נ וכו'.
וממילא אפשר דלשיטת הנחל"ד גם כלפי ההו"א, מה שסברה בזה הגמ' הוא דמיירי בדאנחה בלא הגבהה ולכן הקשתה דלר"ל בעי' למפטריה היות ול"ה ממונו.
וכתב בבית אהרן, דמה שנייד הר"ח מפירוש רש"י דאדי' הוא זריקה, הוא מפני שנתקשה דאי"ז תואם את המשנה שמשמע בה דעל כל הגדיש חייב ח"נ, ולרש"י יימצא שרק על מקום הגחלת חייב ח"נ מדינא דצרורות או משונה (ועל שאר הגדיש פטור), ולכן כ' הר"ח דאדיי' היינו שגרר זאת, ואז המשנה מדברת שגרר על כל הגדיש ולכך חייב על כולו ח"נ. ובגמ' מה דאמרינן שעל שאר הגדיש פטור הוא רק היכא דגרר הכלב שלא על כל הגדיש.
ויש להעיר דהוא קצת דוחק לו' שבגמ' מדובר בהית"מ אחת ואת פשט דין המשנה נעמיד בהית"מ אחרת.
עוד כ', שהר"ח קאזיל בדבריו כלישנא הב' ברש"י דמה שחייב ח"נ הוא מפאת דהוי משונה ולא מדין צרורות, ופשוט הוא.
ובעצם מש"כ הר"ח בשי' ריו"ח דמיירי אף בדאנחה, ולא בדווקא, הוא משום דלדידי' א"א לו' כפי שתרצו התוס' (ד"ה ורבי יוחנן בדאנחה) דמה שלא העמיד הש"ס לריו"ח בדאדייה אדויי הוא מפני שאז יהא כח כחו, שהרי לר"ח האדייה אדויי הוא כלל לא בזריקה אלא בגרירה ואי"ז כח כחו (ובאמת בד"ה דאדייה, שקודם לדיבור זה, לומדים התוס' בזה שלא כהר"ח).
ועוד צ"ע גדול, במש"כ הר"ח בדברי ריו"ח דעל שאר הגדיש חייב רק ח"נ מפאת מה דהוי משונה, ולכאו' כלל ל"ה משונה בדאנחה אנוחי, ומלבד שאינו מובן מדוע לא סגי במה דהוי צרורות, גם מבחינה מציאותית יל"ע מדוע שיוגדר משונה, הרי זה כחצי בהמתו בעלמא ואמאי לא יהי' צרורות דאורחי'.
ואפשר דיש לבאר בזה כשם שביארנו לעי' בלישנ"ב דרש"י דל"ה צרורות כי אין כוונתו לזה או כי אי"ז דרך הילוכו, ולכך נקט הר"ח גם בדעת ר"י דמה שחייב אך ח"נ על שאר הגדיש הוא מדין מה דהוי משונה.
אלא דצ"ב מהו המשונה בזה.
וביותר, דתמה בזה הנחל"ד, דאם הוי משונה גבי שאר הגדיש, א"כ אמאי העמדנו אליבא דר"ל דווקא בדאדיי' אדויי, והא אפשר הי' לאוקמי ג"כ בדאנחה אנוחי ורק דהיות והוא משונה על שאר הגדיש אע"פ שהוי ממונו במה שהגביה זאת הכלב, מ"מ מחויב על שאר הגדיש רק ח"נ.
והנה, בעניין מה דהוי משונה רק על שאר הגדיש, כ' הגרמ"ש שפירא זצ"ל בקו' הביאורים סי' ס', דבאמת כלפי מקום הגחלת לקח הכלב את הגחלת לשם בצורה של מעשה אכילה רגיל ולכן זה ל"ה משונה וחייב ע"ז ח"נ, משא"כ כלפי שאר הגדיש שהודלק על ידו, זה כבר לא שייך לעצם מעשה האכילה, וכלפי מעשה השריפה שבכאן אין זה אורחיה של הכלב ליקח את הגחלת ולשים שם באופן שבעקבותיו תתפשט האש, ולכך גבי זה הוי משונה.
ומעתה נ"ל דקושי' הנחל"ד אמאי לא אוקמינן לפי"ז גם אליבא דר"ל בדאנחה, לק"מ. וזאת מפני דחילוק גדול איכא בין החיוב דאמ"ח לאמ"מ, והוא דדווקא כשמיירינן בחיובא דמשום חציו, אז אפשר לו' כהגדרת הגרמש"ש דבאמת על שאר הגדיש חייב אך ח"נ משום דהחצים בזה של הכלב, היו בצורה של שינוי (ול"ה צרורות כאמור), אך עד כמה שמדברים לר"ל, לא הי' שייך לאוקמי בדאנחה ולו' דעל שאר הגדיש חשיב משונה, שכן היות והחיוב בזה הוא מדין מה דחשיבא האש לממונו, אין בזה גדרי משונה כלל, וכל התפשטותה מחייבתו על מה שלא שמר בזה את ממונו (וכמובן שהתפשטות האש אינה משונה), ודו"ק.
ועיי' בכל זה במאמרו הנפלא של הרב יונתן רוזין (קובץ תורני מעליות כ"ו, עמ' 62 ואילך, "שיטת הר"ח בדין הכלב שאכל חררה" וכו'). ושם כ' לתרץ על קושיית הנחל"ד הנ"ל, דבאמת לר"ל דהחיוב הוא משום ממונו, לא סגי במה שאין זו דרכו הרגילה של הכלב, אלא דהיות והחיוב בזה הוא על הפשיעה באש שנחשבת ממונו בעי' למעשה משונה חיובי של הכלב, ולא רק שיפעל שלא כמתכונתו הרגילה במה שהביא לשם את הגחלת. ורק לריו"ח דאמ"ח סגי במה שלא עשה הכלב פעולה רגילה לו' דחייב ע"כ ח"נ על שאר הגדיש.
אך הדברים עמומים מעט לענ"ד, שכן מהו הגדר הממוצע הזה שאין כאן רגילות אך שינוי חיובי גם לא. ולכן נראה כדאמרינן עתה.
אך טרם ברור הוא גדרו של עניין ההגבהה של הכלב את החררה אליבא דהר"ח, וכאמור לא מובן מה שייך בזה קניין של הכלב. ובגרמש"ש בשערי שמועות, ר"ל דזה מהני מפני מה שמועיל הקניין לחייב על נזיקין, אך באמת נשאר בצ"ע כיצד מועיל קניין בכלב. והרב רוזין שם רצה להגדיר, דאע"פ שאין זה קניין רגיל המועיל בגדרי הקניינים, שוב מאחר ולא נשאר לגמרי בחזקת הב' (לא מהצד הקנייני לכאו', אלא בשייכות האש היוצאת אל בעל הגחלת), ע"כ חשיבא זאת לפעולת היזק המשויכת לבעל הכלב ומשכך יש לחייבו (וכלשונו : "שאין הדיון נסוב על הבעלות על הגחלת אלא על חזקת הגחלת לענין האש הבאה ממנה"). אך כל עוד לא נימא דמיירי הר"ח בעניין קניני כשמדבר על הגבהת הכלב, אי"ז מיושב עם דברי הרשב"א שדייק מדבריו דס"ל כרש"י דבעי' שתהי' הגחלת שלו כדי שיתחייב לר"ל דאמ"מ. כמו"כ קשה לפרש את לשון הר"ח באומרנו שלא מדובר בו על גדרי קניין ממש. וצע"ג.
[1] ובבית אהרן ביאר דבריו ברמז, דכוונתו שהיות ולרש"י בעי' לכך שתהיה הגחלת שלו ממש כדי שיתחייב עלי' אליבא דר"ל, ממילא איננו צריכים לדרשא כדי להוציא את חיוב האש שהדליקה בהמתו מכך שיתחייב עליה, דהא בד"כ אינה שייכת אליו הגחלת שאותה הדליקה הבהמה, וממילא לא ס"ל לרש"י והר"ח (שסבור כמותו כפי שהוכיח הרשב"א) שישנה דרשא כזו, ומעתה היכא דכן תהי' הגחלת עמה הדליקה הבהמה דידי' הריהו יתחייב עליה.
שיטת הר"ח בכלב שנטל חררה (ב"ק כב.) .
בר"ח כ' וז"ל " ופריק ריש לקיש כגון דאדייה אדויי כלומר לא הגביה את החררה אלא בדרך דידוי הובאה אל הגדיש ולא יצתה הגחלת מחזקת בעליה ועל החררה משלם נזק שלם שזה דרכו לחטוף ולאכול ועל מקום הגחלת משלם חצי נזק שמעשה עשה בידים אבל משונה היא ומשונה בחצר הניזק חצי נזק כרבנן".
ודברי הר"ח סתומים וחתומים. דקשיא טובא בדבריו, דמשמע דס"ל שאם לא הובא בדרך דידוי אלא הגביה הכלב להחררה, ישנו חסרון במה שיצא הדבר מחזקת הבעלים ומעתה יתחייב על כל הגדיש נ"ש.
ובזה לא מובן כלל, מה אכפ"ל דיזכה הכלב בזה, ומה זה נוגע לדין החיוב של הבעלים.
ובאמת בנחל"ד כ' לבאר דאכן לעומת התוס' (ד"ה לאו ממונו) שכתבו דמשום איזו דרשה סובר הש"ס דאין לחייב על אש דבהמתו, ס"ל לרש"י והר"ח דגם בזה איכא לחיובי, ולכן אם תהי' זכייה דכלבא בדבר, יחייב הדבר את הבעלים נ"ש בתורת ממונו.[1] ודבר חידוש הוא ויש להבינו, דהא מה שייכת זכייה אצל הכלב כלל.
נוסף על כן, קשה בדברי הר"ח, דאם המסקנא היא דמיירי בגרר הכלב להחררה, וחייב ח"נ דהוי שינוי, א"כ מה היה לפי ההו"א. דממ"נ, אם מיירי בהגביהה לההו"א (בין אם הגביה וזרק ובין אם הניח), א"כ הי' חייב הבעלים נ"ש וזה כן מחייבו מדין ממונו לד' הנחל"ד עכ"פ, ומהו שהק' הגמ' דלאו ממונו הוא.
ונראה מהנחל"ד שלמד בד' הר"ח דלפי ההו"א מדובר אולי באופן שהניח בלא הגבהת הדבר, שכן ביאר בדברי הר"ח, דמה שכתב לפרש דברי הגמ' דלריו"ח מיירי אף באנחה אנוחי ומיירי עכ"פ שעקר הכלב את החררה, הוא לפי המסקנה ללישנא קמא ברש"י, דסובר ריו"ח דאין לחייב משום חציו אא"כ הוי ממונו (עיי' לעי' מה שהבאנו בזה מהיש"ש, ומביא פי' זה הנחל"ד כאן), ולכך כ' הר"ח דהכלב עקר. אך אם היינו אומרים דבאנחה אנוחי ע"כ מיירי שהגביה והניח אין שאלת הנחל"ד מתחילה בזה, דא"כ זו הסבה דפי' הר"ח דעקר, היות ולריו"ח אף בדאנחה אנוחי חייב על שאר הגדיש ח"נ וכו'.
וממילא אפשר דלשיטת הנחל"ד גם כלפי ההו"א, מה שסברה בזה הגמ' הוא דמיירי בדאנחה בלא הגבהה ולכן הקשתה דלר"ל בעי' למפטריה היות ול"ה ממונו.
וכתב בבית אהרן, דמה שנייד הר"ח מפירוש רש"י דאדי' הוא זריקה, הוא מפני שנתקשה דאי"ז תואם את המשנה שמשמע בה דעל כל הגדיש חייב ח"נ, ולרש"י יימצא שרק על מקום הגחלת חייב ח"נ מדינא דצרורות או משונה (ועל שאר הגדיש פטור), ולכן כ' הר"ח דאדיי' היינו שגרר זאת, ואז המשנה מדברת שגרר על כל הגדיש ולכך חייב על כולו ח"נ. ובגמ' מה דאמרינן שעל שאר הגדיש פטור הוא רק היכא דגרר הכלב שלא על כל הגדיש.
ויש להעיר דהוא קצת דוחק לו' שבגמ' מדובר בהית"מ אחת ואת פשט דין המשנה נעמיד בהית"מ אחרת.
עוד כ', שהר"ח קאזיל בדבריו כלישנא הב' ברש"י דמה שחייב ח"נ הוא מפאת דהוי משונה ולא מדין צרורות, ופשוט הוא.
ובעצם מש"כ הר"ח בשי' ריו"ח דמיירי אף בדאנחה, ולא בדווקא, הוא משום דלדידי' א"א לו' כפי שתרצו התוס' (ד"ה ורבי יוחנן בדאנחה) דמה שלא העמיד הש"ס לריו"ח בדאדייה אדויי הוא מפני שאז יהא כח כחו, שהרי לר"ח האדייה אדויי הוא כלל לא בזריקה אלא בגרירה ואי"ז כח כחו (ובאמת בד"ה דאדייה, שקודם לדיבור זה, לומדים התוס' בזה שלא כהר"ח).
ועוד צ"ע גדול, במש"כ הר"ח בדברי ריו"ח דעל שאר הגדיש חייב רק ח"נ מפאת מה דהוי משונה, ולכאו' כלל ל"ה משונה בדאנחה אנוחי, ומלבד שאינו מובן מדוע לא סגי במה דהוי צרורות, גם מבחינה מציאותית יל"ע מדוע שיוגדר משונה, הרי זה כחצי בהמתו בעלמא ואמאי לא יהי' צרורות דאורחי'.
ואפשר דיש לבאר בזה כשם שביארנו לעי' בלישנ"ב דרש"י דל"ה צרורות כי אין כוונתו לזה או כי אי"ז דרך הילוכו, ולכך נקט הר"ח גם בדעת ר"י דמה שחייב אך ח"נ על שאר הגדיש הוא מדין מה דהוי משונה.
אלא דצ"ב מהו המשונה בזה.
וביותר, דתמה בזה הנחל"ד, דאם הוי משונה גבי שאר הגדיש, א"כ אמאי העמדנו אליבא דר"ל דווקא בדאדיי' אדויי, והא אפשר הי' לאוקמי ג"כ בדאנחה אנוחי ורק דהיות והוא משונה על שאר הגדיש אע"פ שהוי ממונו במה שהגביה זאת הכלב, מ"מ מחויב על שאר הגדיש רק ח"נ.
והנה, בעניין מה דהוי משונה רק על שאר הגדיש, כ' הגרמ"ש שפירא זצ"ל בקו' הביאורים סי' ס', דבאמת כלפי מקום הגחלת לקח הכלב את הגחלת לשם בצורה של מעשה אכילה רגיל ולכן זה ל"ה משונה וחייב ע"ז ח"נ, משא"כ כלפי שאר הגדיש שהודלק על ידו, זה כבר לא שייך לעצם מעשה האכילה, וכלפי מעשה השריפה שבכאן אין זה אורחיה של הכלב ליקח את הגחלת ולשים שם באופן שבעקבותיו תתפשט האש, ולכך גבי זה הוי משונה.
ומעתה נ"ל דקושי' הנחל"ד אמאי לא אוקמינן לפי"ז גם אליבא דר"ל בדאנחה, לק"מ. וזאת מפני דחילוק גדול איכא בין החיוב דאמ"ח לאמ"מ, והוא דדווקא כשמיירינן בחיובא דמשום חציו, אז אפשר לו' כהגדרת הגרמש"ש דבאמת על שאר הגדיש חייב אך ח"נ משום דהחצים בזה של הכלב, היו בצורה של שינוי (ול"ה צרורות כאמור), אך עד כמה שמדברים לר"ל, לא הי' שייך לאוקמי בדאנחה ולו' דעל שאר הגדיש חשיב משונה, שכן היות והחיוב בזה הוא מדין מה דחשיבא האש לממונו, אין בזה גדרי משונה כלל, וכל התפשטותה מחייבתו על מה שלא שמר בזה את ממונו (וכמובן שהתפשטות האש אינה משונה), ודו"ק.
ועיי' בכל זה במאמרו הנפלא של הרב יונתן רוזין (קובץ תורני מעליות כ"ו, עמ' 62 ואילך, "שיטת הר"ח בדין הכלב שאכל חררה" וכו'). ושם כ' לתרץ על קושיית הנחל"ד הנ"ל, דבאמת לר"ל דהחיוב הוא משום ממונו, לא סגי במה שאין זו דרכו הרגילה של הכלב, אלא דהיות והחיוב בזה הוא על הפשיעה באש שנחשבת ממונו בעי' למעשה משונה חיובי של הכלב, ולא רק שיפעל שלא כמתכונתו הרגילה במה שהביא לשם את הגחלת. ורק לריו"ח דאמ"ח סגי במה שלא עשה הכלב פעולה רגילה לו' דחייב ע"כ ח"נ על שאר הגדיש.
אך הדברים עמומים מעט לענ"ד, שכן מהו הגדר הממוצע הזה שאין כאן רגילות אך שינוי חיובי גם לא. ולכן נראה כדאמרינן עתה.
אך טרם ברור הוא גדרו של עניין ההגבהה של הכלב את החררה אליבא דהר"ח, וכאמור לא מובן מה שייך בזה קניין של הכלב. ובגרמש"ש בשערי שמועות, ר"ל דזה מהני מפני מה שמועיל הקניין לחייב על נזיקין, אך באמת נשאר בצ"ע כיצד מועיל קניין בכלב. והרב רוזין שם רצה להגדיר, דאע"פ שאין זה קניין רגיל המועיל בגדרי הקניינים, שוב מאחר ולא נשאר לגמרי בחזקת הב' (לא מהצד הקנייני לכאו', אלא בשייכות האש היוצאת אל בעל הגחלת), ע"כ חשיבא זאת לפעולת היזק המשויכת לבעל הכלב ומשכך יש לחייבו (וכלשונו : "שאין הדיון נסוב על הבעלות על הגחלת אלא על חזקת הגחלת לענין האש הבאה ממנה"). אך כל עוד לא נימא דמיירי הר"ח בעניין קניני כשמדבר על הגבהת הכלב, אי"ז מיושב עם דברי הרשב"א שדייק מדבריו דס"ל כרש"י דבעי' שתהי' הגחלת שלו כדי שיתחייב לר"ל דאמ"מ. כמו"כ קשה לפרש את לשון הר"ח באומרנו שלא מדובר בו על גדרי קניין ממש. וצע"ג.
[1] ובבית אהרן ביאר דבריו ברמז, דכוונתו שהיות ולרש"י בעי' לכך שתהיה הגחלת שלו ממש כדי שיתחייב עלי' אליבא דר"ל, ממילא איננו צריכים לדרשא כדי להוציא את חיוב האש שהדליקה בהמתו מכך שיתחייב עליה, דהא בד"כ אינה שייכת אליו הגחלת שאותה הדליקה הבהמה, וממילא לא ס"ל לרש"י והר"ח (שסבור כמותו כפי שהוכיח הרשב"א) שישנה דרשא כזו, ומעתה היכא דכן תהי' הגחלת עמה הדליקה הבהמה דידי' הריהו יתחייב עליה.