- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,484
- נקודות
- 1,280
ותמת שם מרים (כ, א)
ידועים דברי רש"י כאן, "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך, מה קורבנות מכפרים, אף מיתת צדיקים מכפרת".
כלומר, סמיכות פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, באה לרמז שמיתת צדיקים (מרים) מכפרת, כשם שהקורבנות (פרה אדומה) מכפרים.
ודברים אלה לכאורה אינם מובנים – מה הכוונה "מה קרבנות מכפרים"? הרי כששוחטים פרה אדומה ומזים מאפרה על האדם, אין זה כדי לכפר עליו (כמו חטאת, אשם וכו'), אלא לטהרו מטומאת מת! אין כאן שום עוון שעשה האדם, אלא כל העניין הוא לטהרו מטומאתו.
אלא שההסבר לזה הוא כך:
הנה, כבר הקשו רבים, שישנה סתירה: מצד אחד, מצוות פרה אדומה נחשבת תמיד למצווה חסרת טעם (וכפי שכותב רש"י בפרק יט פסוק ב – "גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה"), ומצד שני, רש"י מביא בסוף פרק יט בשם "רבי משה הדרשן", שמצוות פרה עניינה לכפר על חטא העגל (ומוסיף שם רש"י לבאר כיצד משום כך, כל פרט בדיני פרה אדומה מכוון כנגד חטא העגל); ואם עניינה של המצווה הוא לכפר על חטא העגל, אם כן נמצא שיש למצווה טעם?
אלא שהתשובה לזה היא – באמת, למצוות פרה אדומה אין טעם, אך דווקא משום כך (משום שמקיימים אותה ללא טעם), בזה בדיוק היא מכפרת על חטא העגל; כאשר מקיימים מצווה כראוי גם ללא ידיעת טעמה, מתוך אמונה וידיעה שכך קבע הקב"ה ואין להרהר אחר הדברים, זה גופא מה שמכפר על חטא העגל, שכל השורש שלו היה מלכתחילה חסרון אמונה בקב"ה ועשיית חשבונות מוטעים. עם ישראל מכפר על חוסר האמונה שבחטא העגל, בכך שהוא מקיים מצווה גם ללא טעם שכלי נגלה, ואף כשיש בה לכאורה סתירות פנימיות. ואם כך, נמצא שאין הדברים סותרים: מצד אחד, אכן אין למצווה טעם ידוע שאנו יכולים להבינו; ומצד שני, זה גופא (קיומה ללא טעם כזה) מכפר על חטא העגל.
ואם כן, זו גם התשובה לשאלה שפתחנו בה, מדוע פרה אדומה נחשבת ל"מכפרת": אכן נכון, שמטרת מצוות פרה אדומה היא לטהר מטומאת מת; אך כאשר עם ישראל מקיים מצווה זו למרות שטעמה אינו ידוע, הרי שעצם קיום המצווה בדרך זו, מתוך אמונה וללא ידיעת הטעם, מתקן ומכפר על עם ישראל מחטא העגל, כמבואר לעיל; ובדרך זו נמצא שפרה אדומה לא רק מטהרת את טמא המת, אלא גם "מכפרת" על עם ישראל, על ידי עצם קיומה ללא ידיעת הטעם.
ומכאן גם מובנת ההשוואה למיתת צדיקים ("אף מיתת צדיקים מכפרת" וכו', כמובא לעיל): שהרי חלק מהכפרה במיתתם של צדיקים, היא בכך שהנותרים בחיים אינם מהרהרים על הגזירה ונשארים איתנים באמונתם על אף מיתת הצדיק לכאורה ללא טעם.
ידועים דברי רש"י כאן, "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? לומר לך, מה קורבנות מכפרים, אף מיתת צדיקים מכפרת".
כלומר, סמיכות פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, באה לרמז שמיתת צדיקים (מרים) מכפרת, כשם שהקורבנות (פרה אדומה) מכפרים.
ודברים אלה לכאורה אינם מובנים – מה הכוונה "מה קרבנות מכפרים"? הרי כששוחטים פרה אדומה ומזים מאפרה על האדם, אין זה כדי לכפר עליו (כמו חטאת, אשם וכו'), אלא לטהרו מטומאת מת! אין כאן שום עוון שעשה האדם, אלא כל העניין הוא לטהרו מטומאתו.
אלא שההסבר לזה הוא כך:
הנה, כבר הקשו רבים, שישנה סתירה: מצד אחד, מצוות פרה אדומה נחשבת תמיד למצווה חסרת טעם (וכפי שכותב רש"י בפרק יט פסוק ב – "גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה"), ומצד שני, רש"י מביא בסוף פרק יט בשם "רבי משה הדרשן", שמצוות פרה עניינה לכפר על חטא העגל (ומוסיף שם רש"י לבאר כיצד משום כך, כל פרט בדיני פרה אדומה מכוון כנגד חטא העגל); ואם עניינה של המצווה הוא לכפר על חטא העגל, אם כן נמצא שיש למצווה טעם?
אלא שהתשובה לזה היא – באמת, למצוות פרה אדומה אין טעם, אך דווקא משום כך (משום שמקיימים אותה ללא טעם), בזה בדיוק היא מכפרת על חטא העגל; כאשר מקיימים מצווה כראוי גם ללא ידיעת טעמה, מתוך אמונה וידיעה שכך קבע הקב"ה ואין להרהר אחר הדברים, זה גופא מה שמכפר על חטא העגל, שכל השורש שלו היה מלכתחילה חסרון אמונה בקב"ה ועשיית חשבונות מוטעים. עם ישראל מכפר על חוסר האמונה שבחטא העגל, בכך שהוא מקיים מצווה גם ללא טעם שכלי נגלה, ואף כשיש בה לכאורה סתירות פנימיות. ואם כך, נמצא שאין הדברים סותרים: מצד אחד, אכן אין למצווה טעם ידוע שאנו יכולים להבינו; ומצד שני, זה גופא (קיומה ללא טעם כזה) מכפר על חטא העגל.
ואם כן, זו גם התשובה לשאלה שפתחנו בה, מדוע פרה אדומה נחשבת ל"מכפרת": אכן נכון, שמטרת מצוות פרה אדומה היא לטהר מטומאת מת; אך כאשר עם ישראל מקיים מצווה זו למרות שטעמה אינו ידוע, הרי שעצם קיום המצווה בדרך זו, מתוך אמונה וללא ידיעת הטעם, מתקן ומכפר על עם ישראל מחטא העגל, כמבואר לעיל; ובדרך זו נמצא שפרה אדומה לא רק מטהרת את טמא המת, אלא גם "מכפרת" על עם ישראל, על ידי עצם קיומה ללא ידיעת הטעם.
ומכאן גם מובנת ההשוואה למיתת צדיקים ("אף מיתת צדיקים מכפרת" וכו', כמובא לעיל): שהרי חלק מהכפרה במיתתם של צדיקים, היא בכך שהנותרים בחיים אינם מהרהרים על הגזירה ונשארים איתנים באמונתם על אף מיתת הצדיק לכאורה ללא טעם.
