באתי לעורר נקודה שיושבת לי על הלב כבר זמן רב, ובעקבות מקרה שנתקלתי בו לאחרונה, הרגשתי שאני צריך לדבר על זה, (בינתיים אסתפק בלכתוב..)
כידוע, ישנו הבדל שורשי בהשקפה בין הציבור הליטאי לחסידי (לפחות באופן היסטורי).
בציבור הליטאי, החינוך מושתת על כך שפסגת השאיפות, ולמעשה ה"לכתחילה" היחיד, הוא שהבעל - אבי המשפחה, ישב וילמד תורה כל היום. בית שבו הבעל עובד לפרנסתו, נתפס שם בדיעבד או כסוג ב'.
לעומת זאת, במקהלות החסידים, הדגש היה מאז ומעולם שונה.
"בית של תורה" או "חסידישע שטוב" לא נמדד רק בשעות הלימוד בכולל, אלא באווירה, ביראת שמיים, בהתנהגות על פי התורה והחסידות.
יהודי עמל לפרנסתו שקובע עיתים לתורה ומתנהג כחסיד – היה תמיד סמל למופת, ולא הרגיש "סוג ב'".
אממה? שלפתע פתאום נראה שיש איזו זליגה של ההשקפה לתוך הסמינרים והמוסדות, שמחדירים ש"רק אברך", ומי שלא לומד יום שלם – הוא סוג ב'.
מה קרה עכשיו שבאתי לכתוב את זה?
פגשתי לאחרונה מכר, אברך חסידי כבן 30 פלוס. בשיחה כנה בינינו סיפר לי את תולדותיו.
הוא סיפר לי שבערך חצי שנה לאחר החתונה, הוא הרגיש שהוא כבר לא מסוגל לשבת וללמוד יום שלם בכולל, זה פשוט לא היה לפי כוחות הנפש שלו. אבל בבית? אשתו לא הייתה מוכנה לשמוע על יציאה לעבודה, אפילו חלקית. כך היא חונכה, שזה הסטנדרט היחיד.
אבל בהתייעצות עם רבו, החליט שהוא יוצא לעבוד חצי יום.
ואשתו.. בכתה בבית על מר גורלה.
הוא תיאר לי את המצב שבו הוא היה נתון – הלחץ מבפנים, הלחץ מהבית, וחוסר היכולת לממש את עצמו. הוא התבטא בפניי במשפט שזעזע אותי:
"הייתי במצב שפשוט חיפשתי איפה לקפוץ".
כן כמובן מדובר במקרה חריג, אבל..
אני שואל האם זו שיטת החסידות?
(בשביל הדווקנים כן הכוונה למגזר החסידי, ולא לשיטה עצמה)
אין הכווה פה להתרסה ח"ו מול בני התורה הליטאים, אך כמדומני שלא זו היתה דרכה של החסידות.
אני טועה בניתוח הנתונים?
אשמח לשמוע חוו"ד הרבנים דפה.
כידוע, ישנו הבדל שורשי בהשקפה בין הציבור הליטאי לחסידי (לפחות באופן היסטורי).
בציבור הליטאי, החינוך מושתת על כך שפסגת השאיפות, ולמעשה ה"לכתחילה" היחיד, הוא שהבעל - אבי המשפחה, ישב וילמד תורה כל היום. בית שבו הבעל עובד לפרנסתו, נתפס שם בדיעבד או כסוג ב'.
לעומת זאת, במקהלות החסידים, הדגש היה מאז ומעולם שונה.
"בית של תורה" או "חסידישע שטוב" לא נמדד רק בשעות הלימוד בכולל, אלא באווירה, ביראת שמיים, בהתנהגות על פי התורה והחסידות.
יהודי עמל לפרנסתו שקובע עיתים לתורה ומתנהג כחסיד – היה תמיד סמל למופת, ולא הרגיש "סוג ב'".
אממה? שלפתע פתאום נראה שיש איזו זליגה של ההשקפה לתוך הסמינרים והמוסדות, שמחדירים ש"רק אברך", ומי שלא לומד יום שלם – הוא סוג ב'.
מה קרה עכשיו שבאתי לכתוב את זה?
פגשתי לאחרונה מכר, אברך חסידי כבן 30 פלוס. בשיחה כנה בינינו סיפר לי את תולדותיו.
הוא סיפר לי שבערך חצי שנה לאחר החתונה, הוא הרגיש שהוא כבר לא מסוגל לשבת וללמוד יום שלם בכולל, זה פשוט לא היה לפי כוחות הנפש שלו. אבל בבית? אשתו לא הייתה מוכנה לשמוע על יציאה לעבודה, אפילו חלקית. כך היא חונכה, שזה הסטנדרט היחיד.
אבל בהתייעצות עם רבו, החליט שהוא יוצא לעבוד חצי יום.
ואשתו.. בכתה בבית על מר גורלה.
הוא תיאר לי את המצב שבו הוא היה נתון – הלחץ מבפנים, הלחץ מהבית, וחוסר היכולת לממש את עצמו. הוא התבטא בפניי במשפט שזעזע אותי:
"הייתי במצב שפשוט חיפשתי איפה לקפוץ".
כן כמובן מדובר במקרה חריג, אבל..
אני שואל האם זו שיטת החסידות?
(בשביל הדווקנים כן הכוונה למגזר החסידי, ולא לשיטה עצמה)
אין הכווה פה להתרסה ח"ו מול בני התורה הליטאים, אך כמדומני שלא זו היתה דרכה של החסידות.
אני טועה בניתוח הנתונים?
אשמח לשמוע חוו"ד הרבנים דפה.