דמצווה הכוונה חיוב
לא משהו ערטלאי
ואם לא שייך לומר אתה חייב [דלא הוי מצווה קיומית]
לא שייך לומר מצווה
ולא שייך לאדם לומר אתה חייב לשלם לפני גמר הפעולה
וודאי שלא שייך איסור לעכב כל עוד שלא נקרא מעכב כיון שלא חייב
זה לא משהו ערטילאי, הוא חייב לשלם שכר שכיר כמו שהוא חייב ליטול לולב,
וגם אם נאמר שהמצוה היא רק כשחייב לשלם בדיני ממון, מ"מ כשמשלם קודם הזמן לא נתן לו מתנה, אלא שילם את תמורתה של הפעולה שמחויב לו, קודם הזמן שנתחייב לשלמה בפועל (נכון שחלוק קצת מתשלום הלוואה קודם זמן הפירעון שמחויב בפועל רק ניתנה לו הרווחת הזמן, אבל עדיין לא נחשב שמשלם לו לחינם דא"כ היה השכיר יכול לחזור ולתובעו).
 
מי שלמד דיני בל תלין יבין שאין כאן סתם הלכה. זה הרי אפילו כשבעל הבית מסכים וזה אפילו אם רק סיים דקה לפני השקיעה חייב עד השקיעה לשלם לו.
וזה לא דברים שנלמדים מאליהם והראיה שאם שכרו אדם אחר וכדו' לא חייב לתת לו באותו היום.
 
מ"מ כשמשלם קודם הזמן לא נתן לו מתנה, אלא שילם את תמורתה של הפעולה שמחויב לו, קודם הזמן שנתחייב לשלמה בפועל
שיתחייב לו ...

כמש"כ המצווה היא לא לעכב או לשלם ולא לעכב
וכל עוד ואין חיוב בדיני הממון אף שמשלם לו את שכר הפעולה אין כאן עיכוב
 
שיתחייב לו ...

כמש"כ המצווה היא לא לעכב או לשלם ולא לעכב
וכל עוד ואין חיוב בדיני הממון אף שמשלם לו את שכר הפעולה אין כאן עיכוב
כשהשכיר סיים את פעולתו וכעת בעה"ב מתחייב בשכרו הוא מעכב אותו?

בעיקרון די מיצינו את הויכוח אבל עשיתי השתדלות אחרונה...
 
כשהשכיר סיים את פעולתו וכעת בעה"ב מתחייב בשכרו הוא מעכב אותו?
כן
כשסיים את הפעולה ולא משלם הוא מעכב את התשלום
והתורה צוותה שלא לעכב את התשלום מעבר ליום אחד כמו שחייבה את הגזלן להחזיר את הממון
אבל קודם גמר הפעולה אין כאן עיכוב התשלום שהרי עדין לא חייב וע"כ לא בכלל ציווי התורה
אולם אין ענין להכלל בצווי התורה כמו שלא צריכים לגנוב או לאכול לחם כדי להתחייב בברכהמ"ז
 
כן
כשסיים את הפעולה ולא משלם הוא מעכב את התשלום
והתורה צוותה שלא לעכב את התשלום מעבר ליום אחד כמו שחייבה את הגזלן להחזיר את הממון
אבל קודם גמר הפעולה אין כאן עיכוב התשלום שהרי עדין לא חייב וע"כ לא בכלל ציווי התורה
אולם אין ענין להכלל בצווי התורה כמו שלא צריכים לגנוב או לאכול לחם כדי להתחייב בברכהמ"ז
טעות בניסוח, התכוונתי במקרה שהבעה"ב כבר שילם קודם גמר הפעולה, האם כעת בגמר הפעולה הוא מעכב את שכרו?
 
וגם אם נאמר שהמצוה היא רק כשחייב לשלם בדיני ממון, מ"מ כשמשלם קודם הזמן לא נתן לו מתנה, אלא שילם את תמורתה של הפעולה שמחויב לו, קודם הזמן שנתחייב לשלמה בפועל (נכון שחלוק קצת מתשלום הלוואה קודם זמן הפירעון שמחויב בפועל רק ניתנה לו הרווחת הזמן, אבל עדיין לא נחשב שמשלם לו לחינם דא"כ היה השכיר יכול לחזור ולתובעו).
בוודאי ששילם לו את תמורת הפעולה, אך שילם קודם שנתחייב בה.
הסיבה שהשכיר אינו יכול לחזור ולתובעו, הוא מחמת שהכסף הגיע לידו כשכר פעולה. ושמא נידון כהלווהו לשכיר מעות.
 
בוודאי ששילם לו את תמורת הפעולה, אך שילם קודם שנתחייב בה.
הסיבה שהשכיר אינו יכול לחזור ולתובעו, הוא מחמת שהכסף הגיע לידו כשכר פעולה. ושמא נידון כהלווהו לשכיר מעות.
ומנין לך שכששילם קודם שנתחייב בה לא קיים ביומו תתן שכרו?

אולי ההנחה שלכם נכונה אבל צריך ראיה כדי לחדש אותה.
 
ומנין לך שכששילם קודם שנתחייב בה לא קיים ביומו תתן שכרו?

אולי ההנחה שלכם נכונה אבל צריך ראיה כדי לחדש אותה.
ע"ז טען הרב @עוזי ומגני מן הסברא, שכל זמן שלא נתחייב בתשלום השכר, לא שייך מצות ביומו תתן שכרו.
ובלא עיון בספרים נראים דבריו.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון