תנינן בריפ"ק דשבת (דף ב ע"א): "יציאות השבת, שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. כיצד? העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים. פשט העני את ידו ונתן לתוך ידו של בעה"ב, או שנטל מתוכה והוציא – העני חייב ובעה"ב פטור; פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, או שנטל מתוכה והכניס – בעה"ב חייב והעני פטור"; וכו'.
ותמה ר"י (תוד"ה פשט): אמאי צריך למתני תרתי, דעני ודבעה"ב? ופירשו התוס', דאמנם צריך היה למתני תרתי כדי לפרש כיצד יציאות השבת שתים – אלא דהא גופא קשיא: מה שייך לקרותו שתים? מה לי עני, מה לי עשיר? וביתר ביאור כתב הרמב"ן ז"ל (שבת שם): "איכא דקשיא ליה, היכי מנו רבנן הוצאות בשתים? הא שם הוצאה חד הוא" כו', ע"ש.
ונראה לר"י: "דאיצטריך לאשמעי' משום דהוצאה מלאכה גרועה היא, דמה לי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מה לי מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד? ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה"ב ולא בעה"ב מעני" כו', עכ"ל. כלומר, כי רצה התנא לחדש החילוק בין מוציא מרה"י לרה"ר למוציא מרה"י לרה"י, ואם לא היה מונה הוצאות בשתים לא הוה גמרינן שחייב העני כשהוציא מבעה"ב ולא שחייב בעה"ב כשהוציא מעני. ולפי שחידוש הוא, נקראת ההוצאה: 'מלאכה גרועה'.
והרמב"ן שם האריך לפרש וכתב, ז"ל: "צריכי. סד"א הוצאה חידוש הוא, שברה"י מותר לישא משא גדול ואם הוציא לרה"י כגרוגרת חייב. משא"כ בשאר אבות מלאכות שאינן חלוקות ברשויות אלא איסורן מחמת עצמן. והואיל וחידוש הוא, אין לך בה אלא חידושה בלבד, והלכות עקרות הן ואין למדות זו מזו. לפיכך פירש הכתוב לשתיהן". עכ"ל (וע"ע רשב"א שם).
אמנם, מצאתי באור זרוע שפירש החידוש שבהוצאה באופ"א, וז"ל (ח"ב, שבת סימן פב): "דמלאכה שאינה חשובה היא, דמה מלאכה עשה שהוציאו מרשות? מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ", כו' עכ"ל. כלומר, דחידוש הוא להשית חיוב על מלאכה שלא נעשה בה שינוי בחפץ. אך דבריו צ"ב, דאמאי לא ייחשב שינוי מקומו של החפץ כשינוי בגופו לענין מלאכה? הא מעיקרא חפץ ברשות זו והשתא חפץ ברשות אחרת.
ושמא כוונתו, כי בהוצאת החפץ מרשות זו לאחרת – לא נעשתה המלאכה בגוף החפץ כלל, כ"א ברשויות המשתנות. דמעיקרא היה חפץ ברשות זו, והשתא, כשהוצא ממנה – השתנתה הרשות ונעשתה חלל ריק. ואילו הרשות האחרת היתה מעיקרא חלל ריק, והשתא, כשהוכנס אליה חפץ – השתנתה ונתמלא חללה. (ועי' מי טל, הוצאה לט)
אלא דאכתי אי"ז מחוור, דלפ"ז נמצא שהוצאה והכנסה ראויות היו להיחשב כשתי מלאכות. כי המוציא עשה מלאכה כששינה רשות זו ואילו המכניס עשה מלאכה כששינה הרשות האחרת. כך, שהיה לנו לחייב לפ"ז את המוציא על עקירתו ואת המכניס על הנחתו – ולא כן הוא. כי הנה תנינן להדיא (שבת שם): "פשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא – שניהם פטורין; פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס – שניהם פטורין". ופירש רש"י ז"ל (ד"ה שניהם פטורין): "שלא עשה האחד מלאכה שלימה", כו' עכ"ל. ואילו לפ"ד, ראוי היה כל אחד להיחשב כמי שעשה מלאכה שלימה, וצ"ע. [ואולי גם צ"ע לפ"ד, אמאי מותר לישא משא גדול ברה"י.]
אכן, לפירוש התוס' והרמב"ן לק"מ, דס"ל לכאו' שלא השינוי ברשות הוא שם המלאכה כ"א השינוי בחפץ הוא שמה. ומבואר, כי גם שינוי מקומו של החפץ חשוב כשינוי בגופו לענין מלאכה. והרי לפ"ז שפיר לא עשה האחד מלאכה שלימה כשרק הוציא ולא הכניס או הכניס ולא הוציא.
ותמה ר"י (תוד"ה פשט): אמאי צריך למתני תרתי, דעני ודבעה"ב? ופירשו התוס', דאמנם צריך היה למתני תרתי כדי לפרש כיצד יציאות השבת שתים – אלא דהא גופא קשיא: מה שייך לקרותו שתים? מה לי עני, מה לי עשיר? וביתר ביאור כתב הרמב"ן ז"ל (שבת שם): "איכא דקשיא ליה, היכי מנו רבנן הוצאות בשתים? הא שם הוצאה חד הוא" כו', ע"ש.
ונראה לר"י: "דאיצטריך לאשמעי' משום דהוצאה מלאכה גרועה היא, דמה לי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מה לי מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד? ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה"ב ולא בעה"ב מעני" כו', עכ"ל. כלומר, כי רצה התנא לחדש החילוק בין מוציא מרה"י לרה"ר למוציא מרה"י לרה"י, ואם לא היה מונה הוצאות בשתים לא הוה גמרינן שחייב העני כשהוציא מבעה"ב ולא שחייב בעה"ב כשהוציא מעני. ולפי שחידוש הוא, נקראת ההוצאה: 'מלאכה גרועה'.
והרמב"ן שם האריך לפרש וכתב, ז"ל: "צריכי. סד"א הוצאה חידוש הוא, שברה"י מותר לישא משא גדול ואם הוציא לרה"י כגרוגרת חייב. משא"כ בשאר אבות מלאכות שאינן חלוקות ברשויות אלא איסורן מחמת עצמן. והואיל וחידוש הוא, אין לך בה אלא חידושה בלבד, והלכות עקרות הן ואין למדות זו מזו. לפיכך פירש הכתוב לשתיהן". עכ"ל (וע"ע רשב"א שם).
אמנם, מצאתי באור זרוע שפירש החידוש שבהוצאה באופ"א, וז"ל (ח"ב, שבת סימן פב): "דמלאכה שאינה חשובה היא, דמה מלאכה עשה שהוציאו מרשות? מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ", כו' עכ"ל. כלומר, דחידוש הוא להשית חיוב על מלאכה שלא נעשה בה שינוי בחפץ. אך דבריו צ"ב, דאמאי לא ייחשב שינוי מקומו של החפץ כשינוי בגופו לענין מלאכה? הא מעיקרא חפץ ברשות זו והשתא חפץ ברשות אחרת.
ושמא כוונתו, כי בהוצאת החפץ מרשות זו לאחרת – לא נעשתה המלאכה בגוף החפץ כלל, כ"א ברשויות המשתנות. דמעיקרא היה חפץ ברשות זו, והשתא, כשהוצא ממנה – השתנתה הרשות ונעשתה חלל ריק. ואילו הרשות האחרת היתה מעיקרא חלל ריק, והשתא, כשהוכנס אליה חפץ – השתנתה ונתמלא חללה. (ועי' מי טל, הוצאה לט)
אלא דאכתי אי"ז מחוור, דלפ"ז נמצא שהוצאה והכנסה ראויות היו להיחשב כשתי מלאכות. כי המוציא עשה מלאכה כששינה רשות זו ואילו המכניס עשה מלאכה כששינה הרשות האחרת. כך, שהיה לנו לחייב לפ"ז את המוציא על עקירתו ואת המכניס על הנחתו – ולא כן הוא. כי הנה תנינן להדיא (שבת שם): "פשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכה, או שנתן לתוכה והוציא – שניהם פטורין; פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה, או שנתן לתוכה והכניס – שניהם פטורין". ופירש רש"י ז"ל (ד"ה שניהם פטורין): "שלא עשה האחד מלאכה שלימה", כו' עכ"ל. ואילו לפ"ד, ראוי היה כל אחד להיחשב כמי שעשה מלאכה שלימה, וצ"ע. [ואולי גם צ"ע לפ"ד, אמאי מותר לישא משא גדול ברה"י.]
אכן, לפירוש התוס' והרמב"ן לק"מ, דס"ל לכאו' שלא השינוי ברשות הוא שם המלאכה כ"א השינוי בחפץ הוא שמה. ומבואר, כי גם שינוי מקומו של החפץ חשוב כשינוי בגופו לענין מלאכה. והרי לפ"ז שפיר לא עשה האחד מלאכה שלימה כשרק הוציא ולא הכניס או הכניס ולא הוציא.