הלכות תערובת איסור והיתר בנידון דפליטת ציר אי מעכבת בליעה

[י הירשזאהן]

שו"ע יו"ד סי' ע: "מולחין הרבה חתיכות זו ע״ג זו". והטעם דאין חתיכה נאסרת מדם חבירתה הביאו התוס' ד' טעמים בב' אופנים, א. שנפלט הדם.
ב. שאין הדם נבלע כלל. (שהרי "דם משרק שריק", או) משום שהחתיכה טרודה לפלוט ציר. ובשו"ע (שם) פסק כהטעם האחרון: "לפי שהוא שוהה הרבה לפלוט ציר וכל זמן שפולטת צירה אינה בולעת".
ובהמשך הסימן (ס"ג): "בְּשַׂר שְׁחוּטָה שֶׁמְּלָחוֹ עִם בְּשַׂר טְרֵפָה . . אָסוּר כְּדֵי קְלִפָּה. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בּוֹלֵעַ מִדַּם הַטְּרֵפָה, בּוֹלַעַת מִצִּירָהּ".
וביאר הש"ך (סקי"ח): "שאע״פ שאינו בולע מדם הטרפה – כיון שהוא טרוד לפלוט דם דידי' מ״מ בולע מציר שהיא נוח ליבלע דדוקא גבי דם אמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע אבל לא בשאר איסורים".

ונתקשיתי, מניין לש"ך חידוש זה שהחתיכה אינה בולעת כיוון שטרודה לפלוט דם, שהרי התוס' ברור מיללו: "דכל זמן שהבשר טרוד לפלוט ציר אין בולע דם".
ונפקא מינה שלאחר שיעור מיל ותוך י"ב שעות - שפסקה פליטת הדם אך פליטת הציר נמשכת - תבלע החתיכה גם דם!​

ובאמת שהט"ז (סק"ב, סקט"ז) ביאר דעת הרמ"א שדווקא בשעת פליטת דם אין החתיכה בולעת דם חבירתה, אך בשעת פליטת הציר בולעת החתיכה מדם חבירתה אלא שפולטת אותו ע"י מליחה שנית.

אך הש"ך (סק"ג, סקל"ב) חלק על ביאור זה. ולשיטתו אף לדעת הרמ"א אין החתיכה בולעת דם חבירתה כשפולטת צירה ואפילו שפסקה פליטת הדם. והדרא קושיא לדוכתא.