אב תשפ"ו ברכת המצוות ברכה על החפצא או על המין (1 צופה)

[ימה של תורה]

הנצי"ב בהעמק דבר (בראשית ב' ה') כתב: "וכן כל ברכות הנהנין באים לברך שפע אותו מין. וכדאיתא בברכות ריש פרק כיצד מברכין ל"ה ב' כל הנהנה בעוה"ז בלא ברכה הרי זה גוזל הקב"ה וכנסת ישראל, וכו', בזה דבברכות הנהנין נותן שפע ברכה במין הנאכל, והמונע מזה הרי זה גוזל את הקב"ה הרוצה להשפיע ואת כנסת ישראל הצריכים לכך וחבר הוא לירבעם בן נבט שמנע קרבנות מישראל שמביאים ברכה".ומבואר מדבריו שהברכה על מין מסוים נותנת שפע של ריבוי וברכה במין הזה שמברך עליו עצמו.

וכן כתב בחידושי ר' אריה לייב (ח"א ס"ג) להקשות מה נידון הראשונים והאחרונים בפתח בדחמרא וסיים בשיכרא אם מצוות צריכות כונה, הא לכאורה אין לחלק בין הכונה הנצרכת בברכה אחמרא או אשיכרא, דשניהם עניין אחד והוא כונה לשם קיום רצון ה' שציוה שנברך קודם האוכל. וכתב לחדש יסוד בדיני ברכות, דכל ברכה חלה על החפצא של מצוה שעליה מברכים, ומעתה א"ש היטב, דכיון שהברכה צריכה לחול על המאכל איכא נפקותא טובא אי מכוין אחמרא או אשיכרא, ולכן היכא דאינו מכוין לשם החפצא הזה אינו יוצא יד"ח והוא משום דחסר בכונה. והוכיח כן מהיכן שנפל מידו הפרי שברך עליו, צריך לברך שוב ולא מהני מה שיש לו עוד פירות, דכיון דליכא לחפצא שתחול עליו הברכה, שוב לא חלה על שום דבר עיין שם.

אמנם החזו"א (קובץ אגרות אגרת כ"ז) חולק על כך וסובר דכל ברכה הינה על כל המין, אלא שהזמן שתיקנו להודות להשי"ת על המין הינו דוקא בשעת אכילת הפרי וכדומה וכך כתב וז"ל: אני אומר שמושג פרי מצד השפה והלשון אין לו שום הגדרה לענין ברכה, שאינו מודה לד' על החתיכה שהוא אוכל, אלא על המין שברא בעולמו, וכל מה שהוא אוכל הוא תולדת המין שפיר מברך. מה שמגדיר את הברכה הוא מהות החשיבות של אכילתו אם זה שהוא אוכל הוא בתכנית זיעה, אין זו השעה שהוא ראוי להודות על המין ע"כ.