להלן סיכום קצר שערכתי פעם בענין:
השיטות שס"ל שהוי מדרבנן - הנה בגמ' בברכות טו. איתא גבי הקורא את שמע ולא השמיע לאוזנו ר' יוסי אומר לא יצא, והגמ' דנה בדבריו ומעמידה את הברייתא דחרש המדבר ואינו שומע לא יתרום כר' יוסי, ומבארת הגמ' עד כאן לא קאמר ר' יוסי לא יצא גבי ק"ש דהוי דאורייתא, אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן, ופירש"י [ד"ה ברכה דרבנן] "דאמור רבנן [פסחים ז:] כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן", וזה תקנ"ח לברך עובר לעשייתן רש"י מביא כמקור לברכה דרבנן א"כ כל המצוות הוי דרבנן לפי"ז, דאי נימא שהברכהמ"צ הוי מה"ת היה צריך לברך גם אחריה כמו ברכת המזון [וברכת התורה לשי' דהוי מה"ת], וכך מאריך הש"ך להוכיח [יו"ד יט' סק"ג] דכל הברכות הוי מדרבנן עי"ש.
ובד' רש"י לכאו' ק' דמנין להוכיח מהדין של עובר לעשייתן שהוי דרבנן הרי יכול להיות שהדין עצמו של הברכה הוא מדאוריי' ורק רבנן תקנו הדין של עובר לעשייתן כנספח לברכה, וכך הק' האחרונים, ועי' כתב סופר [או"ח כא'], רעק"א, זרע אמת ומילי דברכות [לר' צ"פ פראנק שו"ת הר צבי ח"ב בסופו].
והאמת שלולי ד' רש"י גם מצאנו בתוס' רא"ש בברכות שם שכתב להדיא שכל מה שהברכה על התרומה מעכבת זה משום שברכה דרבנן אבל אי נימא דברכות דאוריי' הרי היתה הברכה מעכבת את התרומה, וז"ל: "אבל אי הויא ברכת תרומה דאורייתא משמע דתרומתו אינה תרומה דהברכה מעכבת ההפרשה, אף על גב דברכות אינן מעכבות היינו משום דהויין מדרבנן אבל אי הויין דאורייתא מעכבות ולא הויא הפרשה", בד' הרא"ש אלו יש הרבה מה להתפלפל דמנין לומר שהברכה תעכב המצווה גם כשתהיה דאוריי', אבל מ"מ חזינן מד' שברכת המצוות מדרבנן.
וכ"נ החינוך [פ' עקב מצוה תל] ס"ל דהוי דרבנן, ומד' הרמב"ם [פ"א מברכות ה"ג, ועי' ברבנו מנוח, ועי' אמת ליעקב ברכות לה. ד"ה ובזה נבין, קרן לדוד או"ח סא' א, שו"ת הרמב"ם קכג', ועי' רמב"ם פ"ח הי"ב מברכות,] וכ"נ מד' השו"ע או"ח תרצ"ב א, שסו' טו', וביו"ד יט' א' ובש"ך ובגר"א שם שקיום המצווה בלי ברכה לא מעכב ואם קיים ללא ברכה יצא משום דס"ל שהוי דרבנן ודרבנן לקולא.
השיטות שס"ל דהוי מדאורייתא - והנה בתוספתא [ברכות פ"ו הי"ד] איתא ד"העושה מצוה צריך לברך לפניה", ובירושלמי ברכות [פ"ו ה"א] איתא להדיא דהוי מדאורייתא ומייתי ליה קרא וז"ל: "ומניין שכל המצות טעונות ברכה רבי תנחומא רבי אבא בר כהנא בשם רבי אלעזר [שמות כד יב] ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה הקיש תורה למצות מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכה", ובאמת לדעת הרבה ראשונים שס"ל שברכת התורה מה"ת ס"ל שדעת הירושלמי שברכת המצוות ג"כ מה"ת [עי' מע"ש פ"ה מי"א שהביא המלאכת שלמה בשם הר"ש שירלאו דברכת המצוות מה"ת, ועי' תוי"ט שם, וראה מזרחי דברים כג' יג', וברש"י מנחות מ:, ובמהרש"א שם, וראה צל"ח שם, כל אלו דנים לגבי הברכה על התרומה אם הוי מה"ת או דרבנן], ועי' פמ"ג בפתיחה להלכות ברכות [טו] שכתב שדעת הירושלמי שהוי מה"ת, ועי' בספר עינים למשפט על ברכות שם שפלפל בהנ"ל ומסק' שד' הירושלמי הם רק אסמכתא ובאמת כל הברכות דרבנן.
אבל בעיקר הדברים צ"ע כמו שהתחלנו בספירת זבה שאינה מברכת, כך גם כאן ק' מדוע אי נימא דהברכה מה"ת תעכב הברכה את ההפרשה, אמנם עי' פנ"י [ברכות שם] שכתב שכל מה שהגמ' נקטה שהברכה דרבנן אי"ז רק לקושטא דמילתא אבל אליבא דאמת גם אם היתה הברכה דאורייתא לא היתה מעכבת התרומה דתרומה לאו בברכה תליא, ועי' ברעק"א שהוסיף לתמוה דאיך ס"ד שלא תועיל ההפרשה משום חסרון ברכה והרי שנינו אלם שתרם תרומתו תרומה עי"ש, מ"מ מבואר בפשטות לשון הגמ' ורש"י והתורא"ש דס"ל דאם היה חיוב ברכה מה"ת היתה הברכה מעכבת את המצווה, ובהר צבי [שם] תי' על זה שאה"נ ישנה מח' בבלי וירושלמי האם ברכת המצוות מה"ת או מדרבנן והירושלמי ס"ל דהוי מה"ת ולכן הברכות מעכבות ודוחה הראיה של הבבלי מהמשנה, והבבלי נשאר בשלו שברכות דרבנן ולכן הברכה לא מעכבת את המצווה.
ונראה להביא נפק"מ בהנ"ל דהנה השו"ע בסי' סז' כתב: "ספק אם קרא ק"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה", ובמ"ב סק"א: ובשאר מצות דאורייתא היכא שמחוייב לעשות אותה מספיקא פסק לעיל בסימן י"ז ס"ב לענין טומטום אף דחייב בציצית וביו"ד רס"ה ס"ג לענין מילה באנדרוגינוס וכן כל כי האי גווני דלא יברך על המצוה כי הברכות הם דרבנן וספיקא לקולא אך יש פוסקים שמחלקין בין היכא שהספק הוא אם מחוייב כלל בהמצוה כגון ההיא שכתבנו ובין היכא שמחוייב אלא שאינו יודע אם עשה המצוה דאז צריך לברך עליה ג"כ
<sup>[1]</sup> ולפ"ז לולב או שופר ביום א' היכא דמספקא ליה אם כבר עשה המצוה וכה"ג צריך לעשותה בברכה וכתב הפמ"ג דמכ"מ בשם הרשב"א וכן ממ"א בשם הריב"ש לקמן סימן תקפ"ה אות ג' מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. אלא תמיד בלי ברכה וגם מהגר"א בסי' זה מוכח דלא ס"ל לחילוק זה. ואם הביאו לו שופר או לולב ביום א' בין השמשות לכו"ע נוטל ובלי ברכה כי בזה הספק הוא אם חייב עתה כלל בהמצוה
<sup>[2]</sup>, עכ"ד. מבואר במ"ב דיש מחלוקת בראשונים מה קורה שיש לאדם ספק במצווה האם חוזר ומברך, דהרי ספק דאוריי' לחומרא א"כ על המצווה הוא צריך לחזור ולקיים מה קורה עם הברכה דיש שחילקו בין המקרים דתלוי מה הספק ואם מחוייב אלא שאינו יודע אם עשה שם ס"ל שמברכים, ויש שסברו שמ"מ לא מברך והמ"ב לא הכריע מה יעשה.
ולדברינו אפשר לומר שב' הדעות נח' האם ברכת המצוות מה"ת או מדרבנן דאי נימא מה"ת הוי ספק דאורייתא לחומרא והברכה מעכבת את המצווה וממילא יחזור ויברך, אבל אי נימא שהברכה דרבנן והברכה אינה חלק מהמצוה ממילא אין הברכה מעכבת ודו"ק.
[1] ובביאור החילוק עי' פמ"ג משב"ז סק"א ובראש יוסף ברכות כא. שאם ודאי מחויב במצוה ולא יודע אם עשאה יש קצת חזקה דמעיקרא שעדיין לא עשאה ונשאר חיובו עליו ואין ספק קיום המצוה מוציא מידי ודאי חיוב שהיה עליו משא"כ טומטום שספק אם מחוייב כלל, ועוד טעם שיש רגלים לדבר שלא קרא שלא זוכר זאת,
[2] וכך פסק המ"ב לגבי שופר בסי' ת''ר סק"ז, ולגבי מגילה בסי' תרפז' סק"ה,
