אב תשפ"ו ברכת המצוות חידוש הרוקח - בברכת המצוות (1 צופה)

[הכהן הגדול]

כתב הרוקח [סי' שכט ד"ה אין להפסיק] אם דיבר שאר דברים בין ברכת המוציא לאכילתו צריך לברך המוציא פעם שנית אבל אם אכל הבוצע מעט והסיחו הא נפקי כולהו כדמשמע בשילהי בכל מערבין [עירובין מ:] דאי יהבי לינוקא נפקו עד כאן, מבואר מד' דאע"פ שאם שח הבוצע חוזר ומברך מ"מ אם טעם כבר ואח"כ השיחו השומעים אע"פ שעדיין לא טעמו לא הוי הפסק כיון דכבר טעם הבוצע ובטעמו של הרוקח כתב המ"ב [סקמ"ג] הואיל וכבר חלה ברכת המברך.
והק' הט"ז דאטו אם אחד מוציא את חברו בברכת התפילין ושח השומע אחר הנחת הראשון קודם שהניח הוא בעצמו מי לא הוי הפסק.
והשיב ע"ז הפמ"ג דברכה על מצוה המחויבת שאני דבזה הוי הפסק לכו"ע משא"כ באכילת רשות שאחד משבח בשביל כולם, ועפ"ז כתב דהרוקח יודה בהמוציא דכזית ראשון של מצה, אמנם עי' דמשק אליעזר [על ביאור הגר"א] שכ' מסברא לחלק בין ברכת המצות לברכת הנהנין דבברכת המצוות דקי"ל יצא מוציא ויכול לברך עבור חברו הוי ברכתו בשביל חברו כאילו בירך בעצמו ממש ולכן מעכב הפסק, משא"כ ברכת הנהנין דאין יכול לברך בשביל חברו ורק כשמברך לעצמו המסובין יוצאין מקופיא דידיה בזה תלוי העיקר במברך ואם הוא טעם שוב לא הוי שיחתן הפסק עי"ש.
והנה המג"א בהל' ר"ה [תקצב' סק"ה] כתב ופשוט דאפילו השומע אם סח בין ברכה לתקיעה צרך לברך ועי' מ"ש בסי' קסז' ס"ו בהגה"ה עכ"ל, ובלבושי שרד [שם סק"ז] כתב ע"ז וז"ל: דשם בסקי"ט דאין השומע עדיף מהמברך עצמו ה"נ לא עדיף השומע מהתוקע עי"ש.

 

[ל.מ.]

חילוקו של הדמשק אליעזר תמוה, דבפשוטו דין ערבות הוא דין נוסף, אבל מלבד זה שייך בברכת המצוות דין שוכ"ע רגיל כמו בברכת הנהנין.
ולכאורה היה נראה לחלק באופן אחר, דבברכת הנהנין הא דהפסק בין הברכה לאכילה מעכב הוא משום דבלא"ה ל"ל שם ברכה כלל, דצורת הברכה היא שהיא סמוכה לאכילה, ולכן סגי במה שהמברך אוכל כדי שיחול ע"ז שם ברכה, משא"כ בברכת המצוות שמדיני הברכה הוא שיהיה עובר לעשייתן, והוא מדיני קיום חובת הברכה.