בהר גדר איסור אבן משכית (2 צופים)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה (כו א)

כתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"ו ה"ו, בטעם איסור זה, "מפני שהיה דרך עובדי כוכבים להניח אבן לפניה להשתחות עליה, לפיכך אין עושין כן להשם", ע"כ. והקשה החינוך במצוה שמ"ט, מהא דאמרו במגילה כב: "בארצכם אי אתם משתחוים, אבל אתם משתחוים על אבנים המפוצלות שבמקדש", ואם כטעמו של הרמב"ם ז"ל שהוא להרחיק מן העבודה זרה שהיו עושין לה כן, כל שכן שהיה ראוי להרחיק כל הדומה לה ממקום המקודש, שלא לפגל מחשבת המשתחוה לשם בזוכרו אותם. וסיים שם "ואולם ידעתי כי יש לרבינו טעם נכון בכל אשר יפנה, ונעלם לפעמים מחסרון השומע", עכ"ל.

ובישוב דברי הרמב"ם יש לומר דאזיל לשיטתו, דהנה ידועים דברי הרמב"ם במורה הנבוכים ח"ג פל"ב [ומובא ברמב"ן ריש פרשת ויקרא] שביאר טעם מצות הקרבנות, שהיא משום שהיו רגילים לעבוד ולהקריב לעבודה זרה, והיות ואי אפשר לצאת מן ההרגל פתאום, לא ציוה ה' שיפסיקו לגמרי לעבוד בדרכים ההם, אלא שבמקום לעבוד לע"ז, יעבדו את הקב"ה בדרכים ההם. ונמצא דאמנם הרחיק מאיתנו הקב"ה שלא לעשות כדרך עובדי עבודה זרה, אבל מ"מ יש בזה דברים להיפך, שמה שהורגלו וראתה חכמתו יתברך שאי אפשר לפרוש ממנו, אלא רק להסב את העבודה להקב"ה, לא נאסרו לגמרי, כמו הקרבת הקרבנות. והנה עיקר העבודות לע"ז הם ד' עבודות שנאסרו גם בשלא כדרכה, דהיינו זיבוח קיטור וניסוך והשתחואה, נמצא שההשתחואה היא ג"כ מעיקר העבודה, וכמו הקרבנות עצמם, שלא נאסרו אע"פ שהיו מנהג ע"ז, אלא אדרבה נצטוו לעשות כן לה'.

ובאמת הדברים מבוארים במורה הנבוכים שם, שהזכיר בתוך דבריו שם גם את ההשתחואה, וכתב שמתחילה היתה העבודה שהיו רגילים בה וגדלו עליה להעמיד צלמים "ולהשתחוות להם ולהקטיר להם" וכו', ולכן ציוה ה' שיעשו עבודות אלו לפניו וציוה לבנות לו היכל, "ושישתחוו לו ויקטירו לפניו", הרי להדיא דההשתחואה היא ג"כ מהדברים שהיו דרך עבודת הע"ז, ואעפ"כ גזרה חכמתו יתברך להשאירם מחמת שהורגלו בזה, וכמו שנתבאר.

והנה במורה נבוכים שם ביאר דמאחר דאין עבודת הקרבנות רצויה מלכתחילה אלא רק מחמת שהורגלו לעשות כן לע"ז, מיעט הקב"ה בעבודות אלו, שאינן נעשות אלא בבית המקדש, ולכן נאסרו שחוטי חוץ. ומעתה הדבר מבואר כמין חומר, דגם ההשתחואה על האבנים כמו כן היא, שהותרה במקדש, ונאסרה בכל מקום, ממש כמו עבודת הקרבנות.
​

◆ ◆ ◆​

עד עתה ביארנו דעת הרמב"ם שהוא משום שלא להתדמות לעובדי ע"ז. והחינוך שם כתב דהטעם הוא כדי שלא יחשדו אותו שהוא עובד לאבן משכית עצמה. אמנם רש"י במגילה כב: פירש דהוא בכדי שלא לעשות בגבולין דוגמת המקדש.

ובמנ"ח שם כתב בשם ספר משנת חכמים, דאיכא נפק"מ לענין יהרג ואל יעבור, דלהרמב"ם דהוי משום לתא דע"ז יש לדון דהוי מאביזרייהו דע"ז ויהרג ואל יעבור, אך מסיים שם בצ"ע, ועי' במנ"ח מה שכתב בזה.

ויש לדון עוד איך הדין במשתחוה לעבודה זרה ע"ג אבן משכית, האם עובר מלבד איסור ע"ז, על איסור זה של השתחויה על אבן משכית, ולשון הרמב"ם ע"ז פ"ו ה"ו "אבן משכית האמורה בתורה אף על פי שהוא משתחוה עליה לשם לוקה", ואפשר דמ"מ כולל ג"כ במשתחוה לע"ז, ונפק"מ שאם לא התרו בו משום ע"ז, רק משום אבן משכית, לוקה על לאו זה. אך לרש"י דהאיסור דוגמת מקדש ואינו שייך לע"ז, פשוט דהוא רק במשתחוה לה'.

ויש לעיין במשתחוה לאדם, דהנה בסנהדרין סא: מבואר דמותר להשתחוות לאדם דרך כבוד, והמקרא מלא מזה שיעקב השתחוה לעשו ומשה רבינו השתחוה ליתרו חותנו וכו', האם איכא איסור השתחואה על אבן משכית. ובפשוטו לשיטת רש"י דהאיסור דוגמת מקדש א"כ פשוט דהוי רק במשתחוה לה', ולשיטת הרמב"ם דהוי משום הרחקה מדרך ע"ז, י"ל דמ"מ היינו רק דאין "לעבוד" בזה אפילו את הקב"ה, אבל לחבירו דרך כבוד ולא דרך "עבודה" אין זה שייך. ואולי לדעת החינוך דהוי מטעם חשד שמשתחוה לאבן עצמה, א"כ כמו כשמשתחוה לה' על אבן משכית יחשדוהו שמשתחוה לאבן עצמה, ה"נ במשתחוה לאדם, ויש לחלק.
​

◆ ◆ ◆​

יש להסתפק האם השתחואה האסורה היא המעשה של כפיפת קומתו, דפעולת הכפיפה היא ההשתחואה, או כל רגע ורגע שהוא שוכב בפישוט ידים ורגלים הוי השתחואה ועובר באיסור כל רגע, ונפק"מ אם לא התרו בו קודם שהשתחוה, רק לאחר מכן. וכן יש לעיין לענין השתחואה לעבודה זרה שלא כדרכה, אך י"ל דשם גם תולדות אסורות, וי"ל דעכ"פ תולדה הוי. וכן יש לעיין לפו"ר לענין ביאת מקדש בטומאה, דקי"ל בשבועות טז: דמי שנטמא במקדש והשתחוה חייב, אע"פ שלא שהה. איך הדין אם תוך כדי שהשתחוה בפישוט ידים ורגלים נטמא, האם מה שנשאר בפישוט ידים ורגלים יחשב השתחואה ויתחייב גם בלא שיעור שהיה, או דכיון דלא עשה מעשה השתחואה אין זה השתחואה.​

 

[גרינפלד]

והקשה החינוך במצוה שמ"ט, מהא דאמרו במגילה כב: "בארצכם אי אתם משתחוים, אבל אתם משתחוים על אבנים המפוצלות שבמקדש",​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים':
החינוך שם כתב דאבן משכית היינו אבן מצויירת, וכן אבני גזית מגוררות במגירה בכלל איסור אבן משכית, עכ"ל. ובמנחת חינוך שם כתב, דברמב"ם ובפוסקים לא נזכר דוקא "אבן מצוירת", אלא שבכל רצפת אבנים עוברים בלאו זה. ובאמת זה תלוי במחלוקת הראשונים מה הביאור בתיבת "משכית", דרש"י כתב דזהו לשון כיסוי, שמכסים הקרקע באבנים, וכן כתב בבמדבר ל"ג נ"ב ובישעיהו ב' ט"ז, ולפי"ז כל אבן נאסרה. אמנם בדעת זקנים כאן כתב דזהו מלשון סכיה וראיה שהכל מסתכלין בה מפני שיש בה צורה.

אמנם באמת החינוך הוסיף דגם כל אבן גזית בכלל האיסור. ולפי"ז תמוה מש"כ המנחת חינוך דמסתימת הרמב"ם נראה דלא כהחינוך, דאדרבה הרמב"ם הזכיר בדבריו בה"ז ובה"ח אבנים "המפוצלות", והיינו גזית כמבואר בדבריו בהלכות בית הבחירה פ"א ה"ח "ואין מפצלין את אבני הבנין בהר הבית, אלא מפצלין אותן ומסתתין אותן מבחוץ ואח"כ מכניסין אותן לבנין". וכן מסתימת הפוסקים אין להוכיח, כיון דסתם רצפה של אבנים בודאי הם חתוכים ומגוררים, וכל הנפק"מ בין שיטות הראשונים היא רק באבנים כברייתן שלא נחתכו.

ובביאור הדבר שכל אבן גזית נאסרה יש לומר, דהנה הרמב"ן כתב בשם הרמב"ם בשמות כ' כ"ב בטעם האיסור של "לא תבנה אתהן גזית" באבני המזבח, שהיא הרחקה, שלא יבאו לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית, כי היה כן מנהג עובדי ע"ז, ע"כ. ומבואר דהרמב"ם ס"ל דאבן משכית היינו אבן שיש בה צורה וכנ"ל, ומ"מ נאסרה הגזית אטו אבן משכית. ומעתה יש ללמוד מזה כיון דאפילו במזבח שאין זו אבן להשתחואה, ומ"מ נאסרה גזית אטו אבן משכית, כל שכן בהשתחואה עצמה על אבן משכית שתיאסר כל גזית משום הרחקה.​

 

[גרינפלד]

ויש לדון עוד איך הדין במשתחוה לעבודה זרה ע"ג אבן משכית, האם עובר מלבד איסור ע"ז, על איסור זה של השתחויה על אבן משכית, ולשון הרמב"ם ע"ז פ"ו ה"ו "אבן משכית האמורה בתורה אף על פי שהוא משתחוה עליה לשם לוקה", ואפשר דמ"מ כולל ג"כ במשתחוה לע"ז, ונפק"מ שאם לא התרו בו משום ע"ז, רק משום אבן משכית, לוקה על לאו זה.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ויל"ע במשתחוה בבית המקדש לע"ז, כאותם שהוזכרו ביחזקאל ח' ט"ז, האם בזה ג"כ ליכא איסור אבן משכית.​

 

[אוהב ספר]

אך לרש"י דהאיסור דוגמת מקדש ואינו שייך לע"ז, פשוט דהוא רק במשתחוה לה'.

לחץ כדי לכווץ...

מהיכן פשיטא כן? הלא זהו מעשה שהתייחד לה' בביהמ''ק וכל אופן שעושה אחרת עובר עליה