אעלה כאן מה שראיתי באיזהו מקומן (מחילה שאינני מזכיר את המקור ומביא בשם אומרו פשוט איני זוכר איפה ראיתי את זה, רק היה שמור אצלי),
כמה שאלות והנחות שיש לתת עליהם את הלב (אינני בא להצדיק את דברי הכותב כלל, אלא רק מביא את דבריו להעיר תשומת הלב):
"כמה בעיות יש בפסקי הלכה במדיות השונות בלי עומק והבנה.
1. ימי העומר ביסודם ומהותם הם ימי שמחה והוגדרו בחז"ל כחול המועד בין פסח לשבועות.
2.המנהג היחיד שהוזכר בגאונים היה לא להתחתן וזאת כדין חול המועד שאין נושאים נשים בו משום שלא מערבים שמחה בשמחה
3. מנהגי האבלות נוסדו באשכנז עם מאורעות ת"ח ות"ט ואח"כ נוספו עוד בעקבות פרעות
4.ימי חודש ניסן אסורים באבלות וכן ר"ח וכן פסח שני ושבתות שבינתיים ואז ימי הגבלה לפני שבועות.
5. עפ"י זה התפתחו מנהגים שונים עם האבלות, כדי לא להסתפר 33 יום. מה שמוכיח שזה לא בדיוק האבלות.
6. מה שמתו תלמידי רבי עקיבא, התלמוד לא הזכיר ולא גזר עליהם אבלות, ואפילו שם או קבר אין לנו, זו רק אסמכתא בעלמא שרצו לגרום להמון העם לקבל את האבלות בארצות שלא קיבלו.
7. גם לנוהגים לא להסתפר, זה רק שיער הראש, וכתב החיד'א שרק תלמידי חכמים מובהקים נהגו להחמיר לעצמם בזקן, שעיקר התיקון של לא נהגו כבוד זה בזה שייך לת"ח. והוסיף שמי שאינו ת"ח ומגדל זקן יש בזה יוהרא.
8. מה שנהוג עפ"י המקובלים עד שבועות לא קשור לאבלות , וגם לא קשור לזקן. שהרי האר"י לא נגע בזקנו כל השנה וא"כ מוכח כי כל העניין הוא בשיער הראש.
9. קהילות רבות לא קיבלו מנהגי אבלות אלו, והמון העם טועים ומחמירים בהם יותר מאשר בימי בין המיצרים החמורים.
10. ידוע חרם הקדמונים שאסרו על רווקים לגור בירושלים בין החומות. והנה סבו של החיד"א, הרב אבולעפיה והרב לניאדו, ישבו בדין והורו שמי שרווק ומעל גיל 20 וגר בין חומות העיר עליו לצאת את העיר העתיקה, והורו לתת זמן מה' באייר ועד ר"ח סיוון לשאת אשה (הנה מותר להתחתן), ומובא גם בילקוט יוסף בהערות בחלק שובע שמחות.
11. מה שכתב מרן שנהגו עד לד' זה מה שראה בצפת שהייתה שם השפעה אשכנזית ומנהג זה נתפשט בקרב הספרדים ורק חישבו זאת אחרת".
נ.ב. אינני בא להתייחס לגופן של הטענות, וניתן להשיב על רובן ככולן, רק לפתוח שאלות וכן לתת דגש על מש"כ שזקן לא קשור לתספורת - אם יוכלו להביא מקורות, דחיות, סתירות וכו'