"וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" (יט, כ)
"אמר רב יוסף: לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל ההרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני" (סוטה ה, א)
מסופר במדרש, שבשעה שרצה הקב"ה לתת את התורה לישראל, התכנסו ההרים, וכל אחד מהם ביקש שעליו תינתן התורה בגלל מעלתו וגובהו; אך הקב"ה בחר לתת את התורה דוקא על הר סיני, ההר הנמוך והעניו שלא ראה את עצמו ראוי שהתורה תינתן עליו.
ולכאורה יש להקשות (הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות ח"א ע' 276 ואילך; תורת מנחם חכ"ג ע' 12 ואילך): אם המעלה המכשירה לקבלת התורה היא ענווה ושפלות, מדוע ניתנה התורה על הר – נמוך ככל שיהיה – ולא בעמק או במישור, שמעצם טבעם הם נמוכים מכל הר שהוא?
ויש לומר, שאכן המעלה הראויה ביותר היא שילוב של שתי התכונות המנוגדות – גבהות-לב מצד אחד, וענווה ושפלות מאידך:
מצד אחד – על האדם להכיר את מעלותיו ולא להתכחש אליהן; אך מצד שני – אל לו להניח למעלות אלה להביא אותו לידי גאווה. עליו לדעת שהמעלות שבו ניתנו לו על-ידי הקב"ה, ואילו ניתנו מעלות אלו לאדם אחר – ייתכן שהיה מגיע לדרגה גבוהה אף יותר. כך יכול אדם לנהוג בגבהות-לב ובתוקף של קדושה, ובה-בעת לחוש בתוך לבו ענווה והתבטלות, ביודעו שהתוקף שבו אינו נובע מכוחו שלו אלא מכוחו של הקב"ה.
ולכן ניתנה התורה דוקא על הר – כדי ללמדנו שעבודת ה' דורשת מידה של תוקף וגבהות-לב; אך בה בעת היה זה הר נמוך, כדי ללמדנו שגבהות-לב זו צריכה להתקיים בכפיפה אחת עם ענווה ושפלות פנימיים.
ויש לומר, שהסבר זה נרמז בכך שמאמר זה נאמר על-ידי רב יוסף: שנינו במשנה: "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא". ועל כך מובאים בגמרא דבריו של רב יוסף לתנא ששנה לפניו משנה זו: "לא תיתני ענווה, דאיכא אנא" ("שאני ענוותן").
ולכאורה התמיהה בולטת: האם העובדה שרב יוסף אומר על עצמו שהוא עניו אינה סותרת את מידת הענווה וההתבטלות?
התשובה לכך היא שאכן אין כאן כל סתירה: רב יוסף הכיר את מעלותיו שלו, ובהן מידת הענווה שהצטיין בה; ויחד עם זאת היה עניו, מתוך הכרה שמעלות אלו אינן משלו אלא מכוחו של הקב"ה. ומידה זו למד רב יוסף "מדעת קונו" – מכך שהקב"ה השרה את שכינתו דוקא על הר סיני, שהוא הר מצד אחד, ונמוך מאידך.
ולכן מצינו שרב יוסף כונה בשם "סיני", מאחר שהוא עצמו היה בדומה להר סיני: היו בו גבהות-לב והכרת מעלותיו מצד אחד, וענווה ושפלות מאידך.
"אמר רב יוסף: לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל ההרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני" (סוטה ה, א)
מסופר במדרש, שבשעה שרצה הקב"ה לתת את התורה לישראל, התכנסו ההרים, וכל אחד מהם ביקש שעליו תינתן התורה בגלל מעלתו וגובהו; אך הקב"ה בחר לתת את התורה דוקא על הר סיני, ההר הנמוך והעניו שלא ראה את עצמו ראוי שהתורה תינתן עליו.
ולכאורה יש להקשות (הרבי מליובאוויטש, לקוטי שיחות ח"א ע' 276 ואילך; תורת מנחם חכ"ג ע' 12 ואילך): אם המעלה המכשירה לקבלת התורה היא ענווה ושפלות, מדוע ניתנה התורה על הר – נמוך ככל שיהיה – ולא בעמק או במישור, שמעצם טבעם הם נמוכים מכל הר שהוא?
ויש לומר, שאכן המעלה הראויה ביותר היא שילוב של שתי התכונות המנוגדות – גבהות-לב מצד אחד, וענווה ושפלות מאידך:
מצד אחד – על האדם להכיר את מעלותיו ולא להתכחש אליהן; אך מצד שני – אל לו להניח למעלות אלה להביא אותו לידי גאווה. עליו לדעת שהמעלות שבו ניתנו לו על-ידי הקב"ה, ואילו ניתנו מעלות אלו לאדם אחר – ייתכן שהיה מגיע לדרגה גבוהה אף יותר. כך יכול אדם לנהוג בגבהות-לב ובתוקף של קדושה, ובה-בעת לחוש בתוך לבו ענווה והתבטלות, ביודעו שהתוקף שבו אינו נובע מכוחו שלו אלא מכוחו של הקב"ה.
ולכן ניתנה התורה דוקא על הר – כדי ללמדנו שעבודת ה' דורשת מידה של תוקף וגבהות-לב; אך בה בעת היה זה הר נמוך, כדי ללמדנו שגבהות-לב זו צריכה להתקיים בכפיפה אחת עם ענווה ושפלות פנימיים.
ויש לומר, שהסבר זה נרמז בכך שמאמר זה נאמר על-ידי רב יוסף: שנינו במשנה: "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא". ועל כך מובאים בגמרא דבריו של רב יוסף לתנא ששנה לפניו משנה זו: "לא תיתני ענווה, דאיכא אנא" ("שאני ענוותן").
ולכאורה התמיהה בולטת: האם העובדה שרב יוסף אומר על עצמו שהוא עניו אינה סותרת את מידת הענווה וההתבטלות?
התשובה לכך היא שאכן אין כאן כל סתירה: רב יוסף הכיר את מעלותיו שלו, ובהן מידת הענווה שהצטיין בה; ויחד עם זאת היה עניו, מתוך הכרה שמעלות אלו אינן משלו אלא מכוחו של הקב"ה. ומידה זו למד רב יוסף "מדעת קונו" – מכך שהקב"ה השרה את שכינתו דוקא על הר סיני, שהוא הר מצד אחד, ונמוך מאידך.
ולכן מצינו שרב יוסף כונה בשם "סיני", מאחר שהוא עצמו היה בדומה להר סיני: היו בו גבהות-לב והכרת מעלותיו מצד אחד, וענווה ושפלות מאידך.