כשידוע לכל: כשיש אנ"ס הוו דברים, ויש פעמים שצריך גילוי דעת, ויש פעמים שצריך דוקא תנאי כפול.[1] תוס' קידושין מט: ד"ה דברים, וע' בשא"ר שם. וע' קצה"ח יב א. וע' מרדכי כתובות פי"א סי' רנד שדיבור תמיד עדיף ממחשבה אף שידוע לכל, אלא דיש מקרים שהדיבור מתפרש לפי הכוונה. וכ"ה בהג"א שם סי' ט. והובא בב"ח חו"מ רז סק"ז. וע' ריטב"א קדושין נ. שכ' ג"כ שדברים שבלב כ"א ל"מ נגד דיבור מפורש, וע' שער"י (ז,ח) ד"ה ועפ"י. וע"ש שהק' מאסמכתא וע' נדרים כח. מח' בגדר נודר לאנסים, ונראה דתלוי בזה. וע' כתובות עח: ובתוס' שם ד"ה כתבתינהו, וצ"ע בריטב"א שם, ועוד צל"ע בריטב"א בנדרים כא. גבי נדרי זירוזין (תי' השער"י לא כ"כ משמע בלשון הריטב"א שם).
כשאינו סותר לדיבור: הרשב"א בקידושין נ. ד"ה ואסיקנא כ' דכי אמרי' דשלב"ל אינם דברים היינו לבטל מה שאמר בפיו. והר"ן בד' כא. מד' הרי"ף (וכן שם כג:) כ' דהיכא דאין סותר אלא מפרש[2] הוו דברים. [וע' ר"ן ריש פסחים (א. מד' הרי"ף ד"ה ומהו)[3] גבי ביטול חמץ, ובמחנ"א נדרים סי' ו, ובחי' הגרנ"ט נשים סי' מט. וע' מח' סמ"ע וש"ך ר"ס רסט בחו"מ אם מגביה מציאה לחבירו צריך לפרש שעושה לחבירו, ובקצה"ח סק"א כ' כהסמ"ע דדברים שבלב אינם דברים. והנתה"מ כ' כהש"ך משום דאינו סותר לדיבור. וע' נדרים יח:, כ. גבי סתם נדרים להחמיר ופרושם להקל. (וע' ברכ"א ב"מ ח.). וע' להלן גבי מחילה בלב. ובברכ"ש ריש קידושין כ' דמה דהוי דברים שבלב דברים כשאינם סותרים דיבורו – אינו לפעול חלות (וע' ברכ"א נדרים עט.)
מחילה בלב: ע' קצה"ח ונתה"מ (סי' יב) גבי מחילה בלב. וע"ע מהרי"ט (חו"מ מה) דל"מ מחילה בלב, וע"ע שער משפט (צח א) שתלה במח' רשב"א ור"ן. [וע"ע בערך מחילה.]
אם משום שאינו נאמן: ע' מל"מ שקלים פ"ד ה"ו שהוכיח מקדושין מט: דאינו משום כך. וע' קונטרסי שיעורים בקידושין. וע' ריטב"א נדרים יח: שאע"פ שאנו מאמינים אותו אין בדבריו כלום. וכ"כ הריטב"א בקדושין נ. ד"ה אלא. וע' חכם צבי קטו דס"ל דמשום שאין מאמינים. והגר"א יפהן במילואים לריטב"א נדרים סי' ו אות ה הוכיח כדבריו מתשובות הרי"ד.
וע' בפסחים לא: גבי בטול חמץ מבטלו בליבו – וד' הר"ן (ט: מד' הרי"ף) וריטב"א (פסחים ז. קדושין מב:) שצ"ל בפה דאל"כ הוי דברים שבלב, והמאירי (לא:) כ' שבין אדם למקום – רחמנא ליבא בעי. וייתכן דהמאירי כהח"צ[4], והר"ן והריטב"א – ס"ל דאינו כן. אך צ"ע מנדרים כח. דשייך 'דברים שבלב' בנדר, וזה סותר לכאו' גם למאירי וגם לח"צ, וע' בהע' לריטב"א שם (-נדרים כח.) הע' 583 בשם ראב"ן, ומש"כ שם שהראב"ן לא גרס בגמ' שם אונסא שאני. ולפי"ז יתכן דשאלה זו תלויה אם לגרוס כך בנדרים. שו"ר שאי"צ לזה דמדברי המאירי בנדרים כח. (ד"ה זה שבארנו במה) מבואר דשם זה דין דרבנן שאם כוונתו לומר באופן שיראה שבליבו לזה – הוי כעין מבטל מה שאמר בליבו, ולא מהני. ולפי"ז עיקר דין דברים שבלב ל"ש בנדרים.
במתנה: כ' בש"ג כתובות נו. מד' הרי"ף אות ח בשם ריא"ז דהוו דברים. (והובא ברמ"א חו"מ רז, ד. וע' ערוך לנר ר"ה ז.) וכ"כ בתוס' רי"ד ופסקי רי"ד קידושין מט-נ.
[1] מדוע כל תנאי שאינו כפול אינו כגילוי דעת - ע' רשב"א גיטין עה: ד"ה אתקין וד"ה הא.
[2] וכ"כ בקידושין נ. ד"ה אמאי דלפרש ל"א דשב"ל א"ד, וכ"כ ריטב"א נדרים יח: (וע"ש ברשב"א), והריטב"א כ"כ גם בקידושין נ. ד"ה ופשטוה. מד' הרמב"ן והריטב"א משמע שלא ס"ל מש"כ הרשב"א שאם אינו סותר הוו דברים אף כשאינו מפרש אלא עומד בפנ"ע, ע' בדבריהם בקדושין נ. שהק' מאהא נזיר ולא תי' כהרשב"א. שו"ר שכן משמע בריטב"א בנדרים עז: ד"ה לא יאמר, וע"ש בהערה 226, ומה שהביא מהדבר אברהם ח"ב יד, ב. וע"ע ריטב"א סוכה ג: (ד"ה היתה) דמשמע בפשטות דעשייה בלב ל"מ אף שאינו סותר לדיבורו.
[3] שכ' שהפקר בלב ל"מ משום דברים שבלב, ובשער משפט (צח א) הוכיח מזה דחולק על הרשב"א הנ"ל, וכ"כ בדברי יחזקאל נה, ד. וע"ש מש"כ על הר"ן בנדרים עט. וע' ברכ"ש קידושין א אות ג שכ' לתרץ ד' הר"ן עם ד' הרשב"א ע"ש.
[4] מסופקני אם זה מוכרח, די"ל דבדבר שפעולתו כלפי חבירו – הדין נקבע בעצם לפי חבירו, משא"כ כשפעולתו בין אדם לקונו.
כשאינו סותר לדיבור: הרשב"א בקידושין נ. ד"ה ואסיקנא כ' דכי אמרי' דשלב"ל אינם דברים היינו לבטל מה שאמר בפיו. והר"ן בד' כא. מד' הרי"ף (וכן שם כג:) כ' דהיכא דאין סותר אלא מפרש[2] הוו דברים. [וע' ר"ן ריש פסחים (א. מד' הרי"ף ד"ה ומהו)[3] גבי ביטול חמץ, ובמחנ"א נדרים סי' ו, ובחי' הגרנ"ט נשים סי' מט. וע' מח' סמ"ע וש"ך ר"ס רסט בחו"מ אם מגביה מציאה לחבירו צריך לפרש שעושה לחבירו, ובקצה"ח סק"א כ' כהסמ"ע דדברים שבלב אינם דברים. והנתה"מ כ' כהש"ך משום דאינו סותר לדיבור. וע' נדרים יח:, כ. גבי סתם נדרים להחמיר ופרושם להקל. (וע' ברכ"א ב"מ ח.). וע' להלן גבי מחילה בלב. ובברכ"ש ריש קידושין כ' דמה דהוי דברים שבלב דברים כשאינם סותרים דיבורו – אינו לפעול חלות (וע' ברכ"א נדרים עט.)
מחילה בלב: ע' קצה"ח ונתה"מ (סי' יב) גבי מחילה בלב. וע"ע מהרי"ט (חו"מ מה) דל"מ מחילה בלב, וע"ע שער משפט (צח א) שתלה במח' רשב"א ור"ן. [וע"ע בערך מחילה.]
אם משום שאינו נאמן: ע' מל"מ שקלים פ"ד ה"ו שהוכיח מקדושין מט: דאינו משום כך. וע' קונטרסי שיעורים בקידושין. וע' ריטב"א נדרים יח: שאע"פ שאנו מאמינים אותו אין בדבריו כלום. וכ"כ הריטב"א בקדושין נ. ד"ה אלא. וע' חכם צבי קטו דס"ל דמשום שאין מאמינים. והגר"א יפהן במילואים לריטב"א נדרים סי' ו אות ה הוכיח כדבריו מתשובות הרי"ד.
וע' בפסחים לא: גבי בטול חמץ מבטלו בליבו – וד' הר"ן (ט: מד' הרי"ף) וריטב"א (פסחים ז. קדושין מב:) שצ"ל בפה דאל"כ הוי דברים שבלב, והמאירי (לא:) כ' שבין אדם למקום – רחמנא ליבא בעי. וייתכן דהמאירי כהח"צ[4], והר"ן והריטב"א – ס"ל דאינו כן. אך צ"ע מנדרים כח. דשייך 'דברים שבלב' בנדר, וזה סותר לכאו' גם למאירי וגם לח"צ, וע' בהע' לריטב"א שם (-נדרים כח.) הע' 583 בשם ראב"ן, ומש"כ שם שהראב"ן לא גרס בגמ' שם אונסא שאני. ולפי"ז יתכן דשאלה זו תלויה אם לגרוס כך בנדרים. שו"ר שאי"צ לזה דמדברי המאירי בנדרים כח. (ד"ה זה שבארנו במה) מבואר דשם זה דין דרבנן שאם כוונתו לומר באופן שיראה שבליבו לזה – הוי כעין מבטל מה שאמר בליבו, ולא מהני. ולפי"ז עיקר דין דברים שבלב ל"ש בנדרים.
במתנה: כ' בש"ג כתובות נו. מד' הרי"ף אות ח בשם ריא"ז דהוו דברים. (והובא ברמ"א חו"מ רז, ד. וע' ערוך לנר ר"ה ז.) וכ"כ בתוס' רי"ד ופסקי רי"ד קידושין מט-נ.
[1] מדוע כל תנאי שאינו כפול אינו כגילוי דעת - ע' רשב"א גיטין עה: ד"ה אתקין וד"ה הא.
[2] וכ"כ בקידושין נ. ד"ה אמאי דלפרש ל"א דשב"ל א"ד, וכ"כ ריטב"א נדרים יח: (וע"ש ברשב"א), והריטב"א כ"כ גם בקידושין נ. ד"ה ופשטוה. מד' הרמב"ן והריטב"א משמע שלא ס"ל מש"כ הרשב"א שאם אינו סותר הוו דברים אף כשאינו מפרש אלא עומד בפנ"ע, ע' בדבריהם בקדושין נ. שהק' מאהא נזיר ולא תי' כהרשב"א. שו"ר שכן משמע בריטב"א בנדרים עז: ד"ה לא יאמר, וע"ש בהערה 226, ומה שהביא מהדבר אברהם ח"ב יד, ב. וע"ע ריטב"א סוכה ג: (ד"ה היתה) דמשמע בפשטות דעשייה בלב ל"מ אף שאינו סותר לדיבורו.
[3] שכ' שהפקר בלב ל"מ משום דברים שבלב, ובשער משפט (צח א) הוכיח מזה דחולק על הרשב"א הנ"ל, וכ"כ בדברי יחזקאל נה, ד. וע"ש מש"כ על הר"ן בנדרים עט. וע' ברכ"ש קידושין א אות ג שכ' לתרץ ד' הר"ן עם ד' הרשב"א ע"ש.
[4] מסופקני אם זה מוכרח, די"ל דבדבר שפעולתו כלפי חבירו – הדין נקבע בעצם לפי חבירו, משא"כ כשפעולתו בין אדם לקונו.