סנהדרין משטה אני בך? - דברים שבלב אינם דברים

[דבר היושר]

ידוע הגמ' ביבמות קו, א שאם ברח מבית הכלא, ושכר ספינה עבור חציית הנהר, והבטיח לנהג סכום עצום - דפטור מלשלם משום שיכול לטעון "משטה אני בך" ובשלמא בכי האי - אפשר לומר שאין שם חיסרון לדברים שבלב וחשיב להו כאומדנא דמוכח שהיא בלבו ובלב כל אדם.

אבל בגמ' בסנהדרין כט, א שהודה לרעהו על שחייב לו מנה - דיכול לומר שמשטה הוא בו, והתם פשיט"ל דאין זה בלבו ובכל כל אדם, ולכ' תמוה אם כן - מה פשר המושג "משטה אני בך" הרי כוונתו כלל לא מעניינת אותנו, שס"ס חייב עצמו מבחינה משפטית?

וכך גם האמור שם בהמשך שאם הודה שחייב לראובן ושמעון, ולמחרת תבעוהו אזי פטרם ר"נ הואיל ואדם עשוי שלא להשביע עצמו, והדברים תמוהים גם שם, שהרי דברים שבלב אינן דברים, ומה לן למאי איכוון בהתחייבותו?

 

[דבר היושר]

האמת היא שעכשו אני אוחז - שבסגנון תמיהה זו אפשר להק' גם על המושג 'אסמכתא לא קניא', שכ' רש"י [בסנהדרין כד, ב בהדיא ובעו"ר מקומות] שהבעיה היא מצד שלא גמר בלבו להקנותו, ולכ' מאי אכפת לן מה גמירות הדעת שבלבו - הרי דברים שבלב לה"ד.

וכך המושג מקח טעות קצת מתרוקן מתוכן דמה אכפת לנו מה התכוון למכור [ולקנות] מלכתחילה, הרי כל כמה שאמר לך חזק וקני והלוקח ביצע מעשה קניין - אזי אין שום עילה וטעם לבטל את המו"מ בינהם.

וכך לכ' העניין בכתובות צה, א וב"ב נ, ב בלקח מהאיש קרקעו וחזר וקנה מאשה שיעבודא דאית ליה גביה האי קרקע - וחתמה דמ"מ מקחו בטל דיכולה לומר שנחת רוח עשיתי לבעלי, ולכ' מה אכפת לנו מה היא חשבה כשהיא ביצעה פעולה קניינית מוחלטת, הרי דברים שבלב לה"ד.

ולמותר לציין, שהמקרה שעליו נסוב היסוד של רבא ש"דברים שבלב לא הוי דברים" הוא במו"מ, שלכ' כל העניין תמוה שהרי אין אנו צריכים לדין ודברים לבטל המכירה באופן חיובי, אדרבה צריכים אנו לרצון כדי לקיים המכר, וכיון שאין רצונו של מוכר למכור - ראוי שתהא המכירה בטילה (וגם אם דברים שבלב הוי דברים).

ועל כרחך שמה שגמר בלבו וסמך דעתו בהמו"מ - אין זה מעניינינו כלל, וכל הנידון שלנו זה לבטל את המכירה בהעמדת תחולה משפטית נגדית, ועל זה איירי בגמ' וקאמרי ש"דברים שבלב לא הוי דברים" בעת שהם כנגד דברים שבפה ואכ"מ.

 

[אברך קלאסי]

מה שהקשה כת''ר בענין מקח טעות החילוק הוא שבמק''ט יש כאן חיסרון בעצם המעשה כגון שבא למשוך יין ונמצא חומץ אינו שיכא לדשב''ל כי הגדר הוא שלא היה כאן מעשה כלל בדבר הנקנה משא''כ במקום שבא להוסיף תנאי במעשה או לבטל המעשה ע''י דשב''ל אזי אינם דברים, וכמדו' שהביה''ל מרחיב בזה בגדרי דשב''ל ומק''ט ואיני זוכר כעת המיקום המדויק.
ואמנם כמדו' [וגם זה איני זוכר היכא בדיוק] שדעת רעק''א שכל מקח טעות הוא מדין תנאי ומה דמהני למרות דהווה דשב''ל הינו מצד דברים שבלבו ובלב כל אדם דמהני [כמבו' בתוס' קידושין מ''ט שבכה''ג מהני דשב''ל], אך אי''ז עיקר השיטה ברבותינו האחרונים.

ןמשה''ק מאסמכתא וממשטה הביאור הוא כך לכאורה- יש מקומות שבהם כבר חסר בעצם המעשה שאינו מגודר כמעשה קנין, והחילוק הוא כך- במקום שבעלמא יש כאן מכירה רגילה רק מ''מ בדעת המוכר היה לעלות לא''י וכדו' אז הווה דשב''ל, אך במקום שאצל כולי עלמא הווה אסמכתא או כונתם למשטה[או שיש צד שכונתם למשטה] א'''כ כבר חסר בעצם המעשה ואין מוגדר שיש כאן מעשה מוחלט כלל,
והינו שדבשב''ל יש כאן מעשה ברור רק רוצה לחדש ולבטל ולהוסיף בו מחמת הדשב''ל אך במקום שאצל כו''ע יש ספק בכונה וכו' אם כן הדשב''ל אינו בא לשנות במעשה אלא גוף המעשה אינו עומד באופן מוחלט ויש להאריך ולפלפל בזה.