אלול דברי חיזוק לקראת חודש אלול (2 צופים)

[אחד יחיד]

אני רגיל לספר את מה ששמעתי ממרן הרב שך זצ"ל בהיותי אברך צעיר לימים.

היה זה בתאריך כ"ז באלול תשמ"ט, ימים ספורים לפני ראש השנה, וכך הוא אמר:

הנה קרב ובא יום ראש השנה, יום הדין, שבודאי זה מחייב אותנו, ביתר שאת וביתר עוז, להתעורר ולעשות תשובה.

"אבל איך עושים תשובה?" שאג הרב שך – "תשמעו ממני! תשמעו עצה מאדם זקן! לאדם זקן יש ניסיון!"

היינו בטוחים שהוא הולך להגיד משהו כמו: שכל אחד יקבל על עצמו שמשעה תשע בבוקר עד אחת בצהרים הוא לומד בלי לדבר דברים בטלים…

אבל הרב שך הפתיע: "נקבל על עצמנו לברך ברכת המזון בכוונה!"

ואיך נעשה את זה? הרי לפעמים, בעת הברכה, אנחנו עייפים, הראש לא מרוכז, המח לא צלול… מה נעשה?

"נברך ברכת המזון מתוך סידור!" אמר הרב שך, "זה יעזור מאוד לכוונה! לכו הביתה, תגידו לנשים ולילדים שלכם שמהיום והלאה מברכים ברכת המזון מתוך סידור! אני מבטיח לכם שאם נקבל זאת על עצמנו זה יעשה רעש גדול בשמים! יכריזו עלינו בשמים 'פלוני עשה תשובה'! 'פלונית עשתה תשובה'! אם נבוא ליום ראש השנה עם קבלה קטנה זו – זוהי 'תשובה!'"

"הנביא אומר: 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה" – סיים הרב שך את דבריו – "עלינו לקחת עמנו דבר אחד קטן וללכת אתו הביתה… וללכת אתו 'עד הסוף'… ולבוא אתו בראש השנה… תשמעו ממני עמה: 'קחו עמכם דברים' – קחו עמכם את הקבלה הזו, ואיתה תלכו הביתה"…

יש שהמליצו על כך את הפסוק במגילת אסתר (ט, כה): "אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה" – כאשר מתפללים "עם הספר", מתוך סדור, הדבר מועיל ל"ישוב מחשבתו הרעה" – לבטל את כל המחשבות הטורדות את הכוונה הראויה.

אברך אחד הגיע לרבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל ימים ספורים לפני יום כיפור, ואמר לו כי כבר שנים שהוא משתדל לקיים את הקבלה הזו שהמליץ הרב שך, והוא מעוניין להתחזק ולקבל על עצמו קבלה נוספת שראש הישיבה יציע לו.

רבי מיכל יהודה השיב לו: "האם שמת לב איך אנחנו מברכים ברכת 'אשר יצר'? הנה אני נמצא כאן בישיבה ורואה את הבחורים שנוטלים ידיים ביציאתם מהשירותים, ובעודם צועדים בחזרה לכיוון בית המדרש הם ממלמלים את הברכה… וכי ברכת 'אשר יצר' היא 'תפילת הדרך', שאומרים אותה באמצע הדרך? הרי בשעת ברכה אסור לעשות שום פעולה נוספת! אסור לנגב ידיים, גם לא ללכת. מדברים עם המלך!"

"כדאי שנקבל על עצמנו" – סיים רבי מיכל יהודה – "לפחות אחת ביום, לעמוד מתחילת הברכה עד סופה, ולומר גם את הברכה הזאת מתוך סידור, במתינות".

הבה נתחיל 'לעשות משהו'!

רבותי!

אי אפשר לבוא ליום הכיפורים עם ידיים ריקות! אי אפשר להגיע לתפילת נעילה, שעת החיתום, בלי שקבלנו על עצמינו קבלה אחת של תשובה. לא בשמים היא! לא מבקשים מאתנו לקבל דברים גדולים! אם נבוא עם "ברכת המזון מתוך סידור", או "אשר יצר מתוך סידור", נוכל להגיד: רבונו של עולם! התקדמנו במשהו! עשינו משהו "למענך אלוקים חיים".

המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל היה רגיל לספר שברוסיה היה חוק שכל בעל חייב לפנות את השלג ממדרכה שליד ביתו. מי שלא פינה היה צפוי לקבל קנס כבד. אבל אנשים זלזלו בחוק. לא היה להם כח אליו. מאידך גיסא, לא היה להם, כמובן, כל רצון לקבל קנס… מה עשו? כל אימת שראו את הפקח מתקרב, היו ממהרים ונוטלים את המטאטא ביד… שהפקח יראה אותם עם מטאטא ביד… כביכול עומדים הם לפנות עתה את השלג…

אבל היה שם בעל בית אחד שנשאר לעמוד ולקרא עיתון… והפקח רשם לו קנס.

שאל אותו האיש: "האם אינך רואה שאצל כולם השלג נערם ואיננו מפונה? מדוע רשמת דוקא לי קנס?"

השיב לו הפקח: "כולם, לכל הפחות, נטלו את המטאטא ביד. זה מראה שיש להם נכונות לעבוד. אתה – אפילו את זה לא עשית!"

וכאן, זעק המשגיח "הבה, לכל הפחות, ניקח את המטאטא ביד! נתחיל 'לעשות משהו'! נגלה רצון לטאטא את 'ערימות השלג' שהצטברו לנו על הלב! הבה נקבל על עצמנו איזושהי קבלה קטנה שאיתה נוכל לבוא ליום הדין!"

רבותי!

שכל אחד ואחד יקבל על עצמו איזושהי קבלה. את הקבלה שהציע הרב שך. את הקבלה שהציע הרב לפקוביץ. ומי שכבר, ב"ה, שומר על קבלות אלו – יראה להוסיף להתחזק, ולקבל על עצמו קבלה נוספת. העיקר שנבוא עם "משהו ביד", שנוכל לבקש מהקב"ה: "כתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים".

(רבי ראובן קרלינשטיין)

 

[אחד יחיד]

באלו הימים – ימי ההכנה לקראת יום הדין הגדול – יום בו 'תחתוך קצבה לכל בריותך', מן היושר לכל 'בר דעת' לדעת כי תחת היגיעה והעבודה הקשה של הפרנסה – 'על המחיה ועל הכלכלה' במשך ימות השנה שכאמור ממילא איננה מועלת במאומה, עדיף לו להזיע ולהתייגע בזה החודש ב'ספר התהלים' ובתפילות, ובזה יקצור 'רווחים' נאים וגדולים למשך כל השנה הבעל"ט, ולא רק ב'פרנסה' הדברים אמורים, אלא בכל ענין וענין, פי כמה וכמה יפעל האדם אשר ישקיע כל מרצו כוחו ואונו בתפילות כראוי בימים אלו ויחסוך מעצמו טירחות ויגיעות יתירות במשך כל השנה הבעל"ט, וכלשונו של ה'טור' (סי' תקפא) 'וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו'.

ואין לו לאדם אלא לעזוב את 'השגותיו' הקטנות, ויגש לקראת השנה הבאה בהשגות גדולות ורחבות. שהרי אין מעצור כביכול בידי בורא עולם להפוך את החולה – לבריא אולם, את העני המרוד – לעשיר מופלג, את הבן ה'יורד' (נושר ל"ע) – לצדיק וחסיד, את ה'תם שאינו יודע לשאול' – לחכם ופיקח, את הראש המתקשה בלימודיו – לראש פתוח המבין ומשכיל את כל הנלמד, את הממתין לזיווגו – לבעל המשפחה, את הממתין לזש"ק – להיות אב ואם. אין נדרש מהאדם אלא לפתוח פיו בתפילה הבאה מעמקי הלב וימלאו כל משאלות לבבו, וכלשון הפסוק (תהלים פא יא) 'הרחב פיך ואמלאהו'.

כתב ה'בן איש חי' (אדרת אליהו לך לך) על הפסוק הפרד נא מעלי, וז"ל, רמז לנ"א יום שיש מר"ח אלול עד הו"ר שהם ימים נוראים וקדושים ימי סליחה וכפרה, והם סימן ועזר לכל ימי השנה, שאם האדם יזהר וישמר באלו הימים מכל חטא בטוח הוא שיתגבר על יצרו כל ימי השנה כולה ולא ילכד ברשת היצר הרע, ואם באלו הימים לא ישמר כראוי אזי ילכד ברשת היצה"ר וקרוב הוא לחטוא הרבה בכל השנה, כי אלו הימים דוגמת הלב והמוח שבאדם שאם נזוקו הוא היזק כל הגוף ואם הם בריאים אזי יהיה כל הגוף בריא. וזהו שאמר הפרד נ"א מעלי, שלפחות תפרד ממני נ"א ימים הנזכרים ולא תחטיאני, ומה שאנכי שואל על נ"א ימים דוקא יען שהימים אלו הם עיקרי ימי השנה, שאם 'הימין' ר"ל שאם אלך לצד הטוב שהוא בימין אזי 'ואשמאילה' אותך שאכניע אותך ואניחך כשמאל נכנע ולא שתהיה מיומן בימין. 'ואם אשמאילה' ח"ו לחטוא באלו הימים, אזי 'ואימינה' אותך שיש חשש פן תתגבר בימות השנה, כי נ"א ימים אלו הם המבחן.

כתב הגה"ק רבי חיים פלאג'י זי"ע (הובא באבות הראש מבנו של הגר"ח פלאג'י, חלק נפש יתירה אות קפג) שג' זמנים מסוגלים ללמוד בספר תהלים – ואלו הם, בשבת קודש, ובימים טובים, בראשי חדשים, ולמעלה מהם בימי חודש אלול. והוא היה נותן בהם סימנים, כי פתח בפרק ראשון באשרי שהוא ר"ת אלול שבת ראש חודש יום טוב, ולכן אמרו בגמרא (ברכות י.) כל פרשה שהייתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי'.

המהר"ם שפירא מלובלין זצוק"ל שלח פעם בחודש אלול מכתב אל הרה"ג ר' דוד הלחמי זצ"ל (שהיה הגבאי בישיבת חכמי לובלין), שיורה לכל בני הישיבה, שמלבד עשרת פרקי תהלים שאומרים בחודש אלול בכל יום כמובא בפוסקים, יוסיפו לומר בכל יום ויום בחודש אלול את פרק קי"ט אשר כולו בקשות על רוחניות, תורה וקרבת ה', וזהו כוונת הזמן של חודש אלול להתקרב אל ה', ועלינו להשתדל לומר לכל הפחות פעם אחת בשבוע פרק זה.

וכן נמי תקנו לומר בכל יום את המזמור 'לדוד ה' אורי וישעי', וכתב ב'סידור האר"י – סידור ר' שבתי' (סדר כוונת ר"ח אלול) וז"ל. כל האומר מזמור כ"ז 'לדוד ה' אורי וישעי' וכו' מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה ערב ובוקר דבר יום ביומו אזי הוא מובטח שמוציא שנותיו בטוב ויערב לו, ואפילו גזירה רעה כתובה על האדם מן השמים יכול לבטל, ומעביר מעליו כל המקטרגים ושטנים ומארי תריסין ומבטל מעליו כל גזרות קשות ורעות ויוצא בדימוס זכאין בדין, ועי"ז יכניע כל המקטרגים. כי מר"ח נפתחו י"ג מקורות מי"ג מכילין דרחמי והם מתגלין ומאירין למטה… וע"י אמירה זו אנו פועלין ומבטלין מעלינו הבי"ד של מעלה ומארי תריסין ומקטרגין – שאין להם רשות לקרב כלל לדון אותנו, אלא 'מלפניך' משפטינו יצא ואז יוצאין אנחנו זכאין בדין.

ובכמה קהילות נהגו לומר בכל יום בחודש אלול את פרק קמ"ג לפי שכתוב שם 'אל תבא במשפט את עבדך', וכמו כן יש אומרים פרק נ"א שהוא 'מזמור התשובה' (כלשונו של רבינו יונה בספר שערי תשובה שער הראשון אות לג). ובכלל, ישי קהילות הנוהגים לומר כל ספר התהלים בכל שבת קודש מימי אלול, ונהרא נהרא ופשטיה, זה הכלל חלילה לו לאדם לבטל את הזמן בשינה ותרדימה, אדרבא, יקום נא, ויזעק אל ה' אלוקיו – כל חד וחד לפי מנהגו וירווח לו.

מאמר נורא היה שגור בפי הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל בכוחה הגדול של תפילה, כי הנה מצינו שחז"ל (ברכות לא.) למדו כמה וכמה הלכות ב'הלכות תפילה' מתפילתה של חנה, ולכשנתבונן נראה כי חנה ניגשה לתפילתה בכל העוז והתעצומות, כי היא הייתה אשה עקרה שאינה בת בנים, ובבואה לבקש על הבן, החלה לבקש שיהא בנה הנולד לה 'שקול כמשה ואהרן', ומן הנראה היה לנו לומר על כך, וכי כן היא הדרך הראויה – דייך אם תוושעי בבן, מנין העוז לבקש 'כמשה ואהרן', ואינו דומה אלא לעני מרוד המתדפק על דלתי בית העשיר הגדול ומבקש ממנו 'נדבת ידו' כמה מליוני דולר… אלא כאן למדנו פרק נכבד ב'הלכות תפילה' כי אכן, כך היא דרכה של תפילה- ביד המתפלל להפוך ע"י את מצבו מבירא עמיקתא עמיקתא לאיגרא רמא רמא. אף לדידן ייאמר, אל תאמר, עברה עלי שנה בה היה מצב פרנסתי קשה, וכיו"ב בבריאות, בנחת וכו' כיצד אבוא עתה לבקש בהשגות גדולות – דיי אם ישתנה מצבי לטוב, לא כן, אלא יגש בתפילתו לקראת שנה טובה ומתוקה, שנה של מהפיכות לטובה וברכה, אם אך יפתח פיו בתפילה כראוי יגיע לידי כך.

(באר הפרשה – כי תצא תשע"ט)

 

[אחד יחיד]

אחת התובנות המשמעותיות יותר מבחינתי בחודש אלול, הכתה בי דווקא בחדר ההמתנה לרופא השיניים. בעולם הישיבות מפורסמת האמרה 'באלול – אפילו הדגים שבים רועדים'.

ניסיתי למצוא את המקור למשפט היפה הזה, לא מצאתי. יש שמייחסים אותו לרבי ישראל סלנטר, יש המייחסים אותו לבעל-שם-טוב, כך או כך, המשפט הזה מלווה את העם היהודי הרבה שנים.

למה דווקא דגים? יש לכך הסברים רבים. יש המציינים לעובדה שהעיניים של הדגים פקוחות תמיד, לעולם לא עוצמים עיניים ומוכנים לכל תרחיש. יש המזכירים כי הדגים שרדו את המבול, ולכן יכולים להעיד על מה שקורה כאשר מידת הדין נטויה על העולם.

אבל. לפני מספר שנים היה לי תור לרופא שיניים בדיוק בחודש אלול. אני עומד בחדר ההמתנה וכמו אצל כל רופא שיניים טוב יש אקווריום בחדר. זו הייתה הזדמנות יוצאת דופן עבורי. עכשיו אוכל לבדוק, אחת ולתמיד, האם מה שסיפרו לנו בישיבה אכן עומד במבחן המציאות. האם הדגים באמת רועדים?

התקרבתי קצת יותר לאקווריום. ו…שוק מוחלט. הדגים שטים בדיוק כמו כל השנה. אני מנסה להתקרב, לדפוק על הזכוכית, אולי איזה דג יתחיל לרעוד לכבודי, אבל – נאדה. כלום. הדגים ממשיכים לשוט כמו בכל יום רגיל.

הדגים לא רועדים באלול. עובדה.

אז מה? עבדו עלינו?

השתתפתי פעם בחופה שהתקיימה בעונת החורף. כל המשתתפים עמדו עטויי מעילים ומצונפים בצעיפים. הגשם היכה בעוז על מטריותיהם, וכולם הביטו אל החתן והכלה הנרגשים. מאחור, לחששה סבתא כבודה: הביטו, אפילו השמים מזילים דמעות התרגשות ושמחה!

להבדיל, ימים ספורים לאחר מכן השתתפתי, לצערי, בהלוויה. גם במעמד הזה מזג האוויר היה סגרירי וגשום. וגם שם היה מי שקישר בין גשם הזלעפות לבין האירוע: שמתם לב שאפילו השמיים בוכים על הנפטר הדגול?

מזג האויר זהה. מה שהשתנה זה המבט שלנו.

אמת, הדגים אינם משנים את תפקודם בחודש הרחמים והסליחות. הם ממשיכים לשחות בחדגוניות, כפי ששחו כל ימיהם. הם לא רועדים יותר. הם בכלל לא מראים מה קורה בלוח השנה.

אבל היהודים שהרגישו רעד פנימי בחודש אלול, החלו לראות רעידות בכל מקום. כשהם יצאו אל הנהר, לפתע שחייתם של הדגים נדמתה להם כרעד ופחד מקול הקורא קדוש אלול. באלול – אפילו הדגים רועדים, כי הכל רועד כשרועדים!

לדעתי, התובנה הזו מלמדת לא רק על הדרך בה יהודים חיו פעם, בדורות שלא זכינו להכיר. התובנה הזו מגדירה לנו את החוויה הפנימית של אלול.

הדרך לחוות את חודש אלול אינה בחזרה על סיסמאות או בקריאה של טקסטים ארוכים. חודש אלול קורא לנו למסע אל תוך עצמנו. לחוות את מי שאנחנו ואת מה שאנחנו מצפים מעצמנו. כמו היהודים שראו דגים רועדים, עלינו לראות את העולם מתוך הרגשות הפנימיים שלנו ומתוך החוויות האישיות שלנו.

(הרב משה שמעון אופן, מנחה ב'אחים לנפש', מתוך עלון 'חלקי בקהילתי')

 

[אחד יחיד]

מה המעלה של המקדימים לחזור בתשובה בחודש אלול? למה חשוב להזדרז ולהתכונן ליום הדין דווקא בחודש אלול?

משל יפה מובא בענין זה בשמו של מרן פוסק הדור הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א:

אדם אחד עמד לערוך חתונה לבנו. כולנו יודעים שחתונה היא ענין יקר מאד מאד. צריך לשלם על אולם ועל קייטרינג, על תזמורת וצלם, ויש עוד ועוד הוצאות נלוות. אותו אדם תיאם מראש עם בעל האולם, שהשולחנות יהיו ערוכים בטוב טעם, האוכל יהיה טרי ומשובח, ויוגש בשפע וביד רחבה.

בשעה טובה מגיע היום הגדול, ובעלי השמחה הנרגשים כבר פוסעים אל האולם. אין ספק, מראה האולם משובב נפש. השולחנות באמת ערוכים באופן נפלא, הבר עמוס מעדנים, הצלם והתזמורת כבר ניצבים על משמרתם, אבל – – – אין כמעט אורחים. הזמן חולף, החופה מתקרבת, ואין אפילו מנין. איזה ביזיונות. כל אורח שמגיע עכשיו מתקבל בכבוד מלכים ובאהבה גדולה. בעל השמחה תופס אותו ומנשק אותו, ומצהיר מעומק לבו: 'תודה רבה שבאת! אתה משמח אותנו כל כך!'

לאחר החופה, בעל השמחה מושיב את האורחים הללו, שהקדימו לבוא, במקום מכובד. הוא דואג שיגישו להם מכל טוב האולם, וישרתו אותם כראוי.

לעומת זאת, האורחים שהצטרפו בהמשך, כשהאולם היה מלא וצפוף, כבר לא זכו לקבלת הפנים הנלהבת הזאת. ודאי ששמחו בבואם והם התקבלו בסבר פנים יפות, אבל ההתייחסות היתה שונה לחלוטין.

למה?

כי האורח הראשון בא כשהאולם היה ריק. כמעט שלא היה שם איש מלבדו.

בחודש אלול הקב"ה מתכונן ליום החתונה הגדולה. ומהו יום החתונה הגדולה? זהו ראש השנה, שאז ממליכים את הקב"ה על כל העולם כולו. מי שמגיע 'לפני החופה' – בחודש אלול, מתקבל בשמחה גדולה ובאהבה כפולה ומכופלת.

תשובתו של האדם שמקדים וחוזר בתשובה בחודש אלול, חשובה ביותר אצל הקב"ה, וימי אלול הם עבורו ימי רצון ורחמים.

על כן, האדם הפיקח, שרוצה לזכות לרחמים מרובים מאת ה' יתברך, ידע שהדרך הטובה ביותר לזכות לחסד ולרחמים היא להקדים ולבוא בתחילת חודש אלול.

(רבי גואל אלקריף שליט"א, מתוך הספר 'שש באמרתך' ימים נוראים)

 

[אחד יחיד]

א. לעקור את מניעי העבירה מהלב. אין זו עבודה קלה

בימים אלו מוטלת על שכמנו עבודה רבה. עלינו לייחד לעצמנו פרק זמן לעשיית חשבון נפש. לא די לזאת במחצית השעה של לימוד מוסר. כל אחד ואחד צריך להועיד זמן קבוע ביום על מנת לטכס עצות ותחבולות, מה לתקן, איך לתקן וכיצד לפעול למען לא ישוב לכסלה עוד. ישנם מצבים שונים, ועל כל אחד ואחד מוטל לאמוד את מצבו הוא. אם נקל לו לעזוב את החטא, יכול הוא לקבל כבר על הבאות. ואם עדיין הוא דבוק חלילה בחטא, עליו לפשפש בחדרי לבו ולמצוא את המניע שמביאו לידי עבירה. על זאת עלינו לתת את הדעת, לעקור את מניעי העבירה מהלב. אין זו עבודה קלה, אבל שומה עלינו לעשות!!


ב. מה עשה הוא עם התורה שלו

כשעושים חשבון נפש, עלינו לחקור את עצמנו, כיצד חיינו במשך השנה שעברה. במה השקענו כוחותינו ובפרט את כח המחשבה. הבורא יתברך נתן לנו תורה קדושה ויקרה – מה עשינו עמה? כל אחד ואחד נדרש לעשות חשבון נפש, מה עשה הוא עם התורה שלו.


ג. אלו דברי כפירה!

פעמים שנכנסת בראשו של אדם מחשבה מוטעית, שישנם חטאים שאין בכוחו לשוב מהם. ואף אם יתוודה עליהם ביום הכיפורים לא יעלה בידו לעמוד בתשובתו. אולם אלו דברי כפירה!

צריך לדעת כי המחשבה שישנו בנמצא חטא כלשהו, שהאדם אינו מסוגל להיפטר ממנו, היא מחשבה פסולה שאסור לאדם להעלותה על דעתו. לאדם ישנה בחירה, ואם הוא רוצה לשוב, הקב"ה עוזרו כמאמרם: "בא ליטהר מסייעין אותו" (שבת קד ע"א). לאדם שבא להיטהר ישנה סייעתא דשמיא מיוחדת. ויכול הוא להאמין בבירור כי הקב"ה יעזור לו למגר את החטא ולעקרו מלבו.


ד. חייבים לדעת את מה שמעתי ממורי ורבי, הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל

חייבים לדעת את מה שמעתי ממורי ורבי, הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שבכל דור ודור חלה כידוע ירידת הדורות. בדורנו מתבטאת ירידת הדורות בכפירה בכח הבחירה של האדם. כנראה שחלק מכפירה זו מגיע מהפסיכולוגיה החדשה.


ה. "שנתקלקלו הצינורות ונתהפכו הסדרים"

הריקאנטי מבאר, כי שני השעירים הבאים ביום הכיפורים, נועדו לתקן את הקלקול הגדול שאירע בעת "שנתקלקלו הצינורות ונתהפכו הסדרים", שאז כלשונו "נכנסו החיצוניים בפנים ויצאו הפנימיים לחוץ" (ויקרא טז ח).

והנה בודאי כל דבריו הם דברי קבלה, אבל אף על פי כן יכולים אנו להבין מעט מזעיר מהדברים. אנו שומעים כאן הגדרה נפלאה, מהו הקלקול אשר אירע בעולם. קלקול נורא שמתחולל כאשר הכוחות החיצוניים נכנסים פנימה, הכוחות הפנימיים יוצאים החוצה. קלקול זה אינו מתרחש רק בשמי מרומים, אלא גם כאן בארץ.

על זאת באה כפרת שני שעירי יום הכיפורים, המעמידה את הכוחות הפנימיים והחיצוניים על מתכונתם. כאשר ישראל ראו ששעיר אחד השתלח החוצה לעזאזל, ואילו השעיר השני הוקדש לה' ונותר בבית המקדש פנימה, הם התבוננו והבינו שעליהם ליטול את הכוחות הפנימיים שיצאו לחוץ, ולהחזירם פנימה וכן להיפך.

והנה בעקבתא דמשיחא התגבר ענין זה ביתר שאת. זהו בדיוק מה שקורה איתנו כיום. לא רק איתנו אלא עם כל העולם. "החיצוניים נכנסו פנימה" – אדם של היום, מה בפנימיותו? אוסף תאוות לממון, למעמד חברתי, לכוח פוליטי ולשאר תענוגים. "והפנימיים נהיו חיצוניים" – מדברים גבוהה גבוהה על אידיאלים נעלים, כגון אהבת הבריות ונדיבות לב, צדק ויושר, מוסר ומידות מתוקנות. על כל הערכים הללו יכולים לדבר ולכתוב רבות, אבל בפנים הלב לצערנו הם כבר לא נמצאים!


ו. מאז ומתמיד לא הבנתי כיאות את איגרתו הראשונה של רבי ישראל סלנטר זצ"ל

מאז ומתמיד לא הבנתי כיאות את איגרתו הראשונה של רבי ישראל סלנטר זצ"ל, אשר כתב לתלמידיו בחריפות נוקבת, על שאין נותנים לב לעניני יראה ומוסר, והולכים אחר התאוה החופשית כמעשה בהמה. והנה ידוע לנו כי תלמידיו היו בעלי מדרגה. אם כן, הוקשה לי כיצד יתכן שרבי ישראל כתב להם דברי כיבושין נוקבים כגון אלו?

אך על פי דברי הריקאנטי, האירה בי הבנה מחודשת בתוכחת רבי ישראל סלנטר לתלמידיו. על זאת באה כל העבודה שנעשתה בבית המקדש ביום הכיפורים, שמה שאמור להיות ב'חוץ' ישאר בחוץ, ומה שאמור להיות ב'פנים' ישאר בפנים. שעיר לעזאזל בחוץ, שעיר לה' בפנים! אם כן עולה, כי מי שלא נותן לב לעניני יראה ומוסר, הרי כל הפנימיות שלו מלאה חיצוניות של "תאוות החופשית כמעשה הבהמה".

על זאת הוכיח רבי ישראל את תלמידיו. זהו עיקר הכפרה ביום הכיפורים. על כך צריך לבוא עיקר תשובתנו.

(לקט מתוך הספר 'הארות' - הרב וולבה)

 

[אחד יחיד]

פעם אחת באתי לארצות הברית זמן קצר לפני ראש השנה, וביקשו ממני לדרוש ברבים. פתחתי ואמרתי להם: "אתם מאמינים – בעומק הלב, באמת ובתמים – שראש השנה קובע משהו, או אתם לא מאמינים? אם אתם מאמינים, אני אומר לכם ככה: יושבים כאן יהודים נחמדים מאד, שעוסקים בצורכי ציבור באמונה, ומפורסמים בעזרתם לזולת. אבל אולי, יכול להיות, שיש ביניכם כאלה שהתרשלו קצת בקביעות עיתים לתורה בזמן האחרון. לא שאטמו עיניהם ולבם מדברי תורה, חס ושלום. דווקא היו באים לפעמים לדרשה, שומעים אפילו קצת משניות, אבל לא קבעו עיתים כל יום לתורה.

אם יש כאן כאלה, אני פונה אליהם – תארו לעצמכם, שאתם מחליטים לקבוע עיתים לתורה מערב זה ועד ראש השנה. מחר בבוקר מיד אחרי תפילת שחרית, אתם מחפשים חברותא, וגם שיעור כל לילה! ואתם מקבלים על עצמכם להיות קבועים, זאת אומרת, לא להעדר במשך שבוע שלם מהשיעורים, כל לילה בתירוץ אחר – חתונה, בר מצווה או פגישה עסקית שאסור להחמיץ….

אם, באמת, תתחילו ללמוד בשיעור ברצינות, ותקבלו עליכם להתמיד בזה מבלי לוותר ובלי להפסיד, אתם תראו במו עיניכם מה יתרחש אחרי ראש השנה. הקב"ה יפסוק, שתהיה לכל אחד מכם סייעתא דשמיא גדולה בקביעות עיתים לתורה, ובהשתלמות בתורה ובמצוות ומעשים טובים. ומאחר שכך, כל אחד יראה בחוש את הסייעתא דשמיא שתהיה לו בכך.

אנחנו לא יודעים איך בדיוק זה יתרחש, אבל אנחנו יודעים שזה יתרחש. יתכן שימים ספורים לאחר חג הסוכות יגש אליך תלמיד חכם גדול ויציע: "אולי אתה רוצה להיות חברותא שלי בערב?"

אתה תשתומם – "אתה רוצה ללמוד איתי?! הרי אתה למדן גדול, ואני רק עכשיו התחלתי ללמוד באופן מסודר… איך זה?!"

והוא יגיד – "כן, דווקא איתך אני חפץ ללמוד", והוא יקבע איתך לימוד קבוע, שירומם אותך בתורה וגם באמונה. תוך כדי כך, אשתו תחזק את אשתך, והבנים והבנות יחזקו את צאצאיך,. בסוף השנה תעמוד נדהם ונפעם, כשתקלוט איזה עליה גדולה ברוחניות היתה לך במשך השנה שחלפה!"

את כל זה אמרתי בדרשה בחודש אלול, בארצות הברית.

כשלוש שנים לאחר מכן, הגעתי שוב לארצות הברית. אדם אחד בא לפגוש אותי, איש ציבור ידוע, נחמד ונעים.

"הייתי נוכח בשיעור שלך לפני כמה שנים", הוא אמר לי. "הדברים נכנסו ללבי, ומיד למחרת בבוקר רצתי אל הרב. ביקשתי שיעזור לי למצוא חברותא מתאים, ושאלתי אותו מתי הוא מוסר שיעור בדף היומי. התחלתי בזה תיכף ומיד, וקיבלתי על עצמי להקפיד בלי פשרות ובלי ויתורים.

בשמחת תורה ניגש אלי אדם אחד, שהוא מפורסם בכל ארצות הברית כלמדן וכמחנך דגול. הוא התגורר במשך עשרים שנה בשכונה אחרת, ורק זמן קצר לפני כן עבר לגור בשכונתינו. לתדהמתי הרבה, פנה אלי אותו אדם, ושאל אותי: 'אולי אתה רוצה לקבוע איתי ללמוד כל ערב, וגם בשבת בבוקר שעה לפני התפילה?'

בקושי הצלחתי לענות לו. 'איתי?? והרי אני יודע שסיימת את הש"ס כבר כמה פעמים… מי אני, שאהיה ראוי ללמוד איתך?!'

באמת אינני יודע, מדוע הוא בחר בי כחברותא, אבל הוא אמר: "כן איתך, דווקא איתך!"

אי אפשר להאמין איזה שינוי נפלא התרחש בחיים הרוחניים שלי, בכל השטחים. אתה צדקת אז במה שאמרת בדרשה שלך. צדקת לחלוטין!"

אמרתי לו בשמחה גדולה: "ברוך ה' שאני זוכה לשמוע ממך דברים כאלו".

האמת היא, שמן הסתם התרחשויות מסוג זה ארעו אצל עוד כמה ממתפללי בית הכנסת, אלא שאין להם את אומץ הלב לספר על כך.

בראש השנה נקבע – על פי מעשה האדם, זכויותיו וחובותיו – עד כמה תהיה לו סייעתא דשמיא מבחינה רוחנית.

עלינו לפשפש היטב במעשינו ובפנימיותנו. כמובן, עלינו לתקן את הטעון תיקון, ולשפר את הטעון שיפור, אך נוסף לזאת, עלינו לבדוק את עצמינו – האם אנו משתוקקים לרוחניות, ומוכנים למאמץ ולוויתורים לשם כך, או שמא אנחנו שקועים בגשמיות, וממנה כל הנאתנו.

בימים אלה, יש לנו עבודה קשה במיוחד. כל אחד צריך להחשיב את עצמו כבינוני. ומאחר שאנחנו בינוניים, אנחנו עכשיו ממש תלויים ועומדים בין עולם הזה לבין עולם הבא!

אנחנו צריכים להבין ולקלוט, כמה הרבה מונח על כף המאזנים בשעה הרת גורל זו!

(מתוך הספר דורש טוב – ראש השנה - רבי שלמה ברעוודה)

 

[אחד יחיד]

הגה"צ רבי דב יפה זצוק"ל שלח את בנו לשאול את הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל באיזה ענין עליו להתחזק בימי אלול, והשיב לו הגרשז"א 'איני יודע מה עליו להתחזק, אך אני כשלעצמי מתחזק בחודש אלול בעניין מאה ברכות בכוונה, כיון שאמרו חז"ל עה"פ (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' שואל מעימך כי אם ליראה, אל תקרי מה אלה מאה, הרי שהדרך לזכות ליראת ה', שתהא אצלי מילתא זוטרתא, הוא ע"י מאה ברכות'.

והראה לו באחד מספרי החסידות ע"פ מה שאמרו חז"ל 'אמרו לפני מלכויות שתמליכוני עליכם', ונודע שאמר האריז"ל שאין לומר וידוי בראש השנה שלא לעורר קטרוג ביום הדין, על אחת כמה וכמה אם יאמר 'מלכויות מן השפה ולחוץ, והרי אמירת מלכויות הוא שאדם ממליך את הקב"ה על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ולכן צריך שתהא האמירה בלב אמת.

ואיך יזכה האדם לומר מלכויות בלב אמת, לזאת עלינו להכין את נפשינו חודש לפני כן, והוא ע"י שמקבל על עצמו מר"ח אלול לומר מאה ברכות בכוונה בכל יום, להמליך את הקב"ה עליו מאה פעמים ביום, ושם לבו על מה שמוציא מפיו 'מלך העולם', כך אנו מקווים שיזכה לבוא לפני הקב"ה ביום ר"ה לומר מלכויות באמת. לאחר שכבר המליכו עליו שלושת אלפים פעמים החודש אלול.

בדורות הקודמים היו הרבה מתענים בימי אלול, בדורות אחרונים נחלשנו ואין מרבים בתעניות, והרי כתוב במ"ב שביום התענית צריך להשלים מאה ברכות, אם אין אנו מתענים, לכל הפחות נאמר מאה ברכות בכוונת הלב. שיהיה לנו איזה רווח ממה שאין מתענים. כי הברכות בכוונת לב, מביא את האדם לדביקות בהשי"ת.

אות ק' ד'הדבקים' כנגד מאה ברכות שעל ידם אנו מתדבקים בהשי"ת

וראיתי בדברי בעל הטורים בפרשת ואתחנן עה"פ 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום', ונודע שבספרי תורה הישנים היו הרבה תגים על האות ק' של 'הדבקים'. וכתב שזה רמז לאמירת ק' ברכות בכל יום בכוונה, שעי"ז אנו זוכים להתדבק בהשי"ת. כשגוי אוכל הוא דבוק באוכל, כשיהודי אוכל, הוא דבוק בהשי"ת. וכמ"ש בזמירות שבת 'סועדים בו לברך שלוש פעמים' הסיבה שאנו סועדים בו, כדי שנזכה לברך.

(רבי מנשה ישראל רייזמן, מתוך העלון ממשקה ישראל' ראה תש"פ)

 

[נדיב לב]

התקרבתי קצת יותר לאקווריום. ו…שוק מוחלט. הדגים שטים בדיוק כמו כל השנה. אני מנסה להתקרב, לדפוק על הזכוכית, אולי איזה דג יתחיל לרעוד לכבודי, אבל – נאדה. כלום. הדגים ממשיכים לשוט כמו בכל יום רגיל.

לחץ כדי לכווץ...

בחודש אלול 'אפילו דגים שבים רועדים'?

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il