אלול דברי חיזוק לקראת חודש אלול (6 צופים)

[אחד יחיד]

אני רגיל לספר את מה ששמעתי ממרן הרב שך זצ"ל בהיותי אברך צעיר לימים.

היה זה בתאריך כ"ז באלול תשמ"ט, ימים ספורים לפני ראש השנה, וכך הוא אמר:

הנה קרב ובא יום ראש השנה, יום הדין, שבודאי זה מחייב אותנו, ביתר שאת וביתר עוז, להתעורר ולעשות תשובה.

"אבל איך עושים תשובה?" שאג הרב שך – "תשמעו ממני! תשמעו עצה מאדם זקן! לאדם זקן יש ניסיון!"

היינו בטוחים שהוא הולך להגיד משהו כמו: שכל אחד יקבל על עצמו שמשעה תשע בבוקר עד אחת בצהרים הוא לומד בלי לדבר דברים בטלים…

אבל הרב שך הפתיע: "נקבל על עצמנו לברך ברכת המזון בכוונה!"

ואיך נעשה את זה? הרי לפעמים, בעת הברכה, אנחנו עייפים, הראש לא מרוכז, המח לא צלול… מה נעשה?

"נברך ברכת המזון מתוך סידור!" אמר הרב שך, "זה יעזור מאוד לכוונה! לכו הביתה, תגידו לנשים ולילדים שלכם שמהיום והלאה מברכים ברכת המזון מתוך סידור! אני מבטיח לכם שאם נקבל זאת על עצמנו זה יעשה רעש גדול בשמים! יכריזו עלינו בשמים 'פלוני עשה תשובה'! 'פלונית עשתה תשובה'! אם נבוא ליום ראש השנה עם קבלה קטנה זו – זוהי 'תשובה!'"

"הנביא אומר: 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה" – סיים הרב שך את דבריו – "עלינו לקחת עמנו דבר אחד קטן וללכת אתו הביתה… וללכת אתו 'עד הסוף'… ולבוא אתו בראש השנה… תשמעו ממני עמה: 'קחו עמכם דברים' – קחו עמכם את הקבלה הזו, ואיתה תלכו הביתה"…

יש שהמליצו על כך את הפסוק במגילת אסתר (ט, כה): "אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה" – כאשר מתפללים "עם הספר", מתוך סדור, הדבר מועיל ל"ישוב מחשבתו הרעה" – לבטל את כל המחשבות הטורדות את הכוונה הראויה.

אברך אחד הגיע לרבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל ימים ספורים לפני יום כיפור, ואמר לו כי כבר שנים שהוא משתדל לקיים את הקבלה הזו שהמליץ הרב שך, והוא מעוניין להתחזק ולקבל על עצמו קבלה נוספת שראש הישיבה יציע לו.

רבי מיכל יהודה השיב לו: "האם שמת לב איך אנחנו מברכים ברכת 'אשר יצר'? הנה אני נמצא כאן בישיבה ורואה את הבחורים שנוטלים ידיים ביציאתם מהשירותים, ובעודם צועדים בחזרה לכיוון בית המדרש הם ממלמלים את הברכה… וכי ברכת 'אשר יצר' היא 'תפילת הדרך', שאומרים אותה באמצע הדרך? הרי בשעת ברכה אסור לעשות שום פעולה נוספת! אסור לנגב ידיים, גם לא ללכת. מדברים עם המלך!"

"כדאי שנקבל על עצמנו" – סיים רבי מיכל יהודה – "לפחות אחת ביום, לעמוד מתחילת הברכה עד סופה, ולומר גם את הברכה הזאת מתוך סידור, במתינות".

הבה נתחיל 'לעשות משהו'!

רבותי!

אי אפשר לבוא ליום הכיפורים עם ידיים ריקות! אי אפשר להגיע לתפילת נעילה, שעת החיתום, בלי שקבלנו על עצמינו קבלה אחת של תשובה. לא בשמים היא! לא מבקשים מאתנו לקבל דברים גדולים! אם נבוא עם "ברכת המזון מתוך סידור", או "אשר יצר מתוך סידור", נוכל להגיד: רבונו של עולם! התקדמנו במשהו! עשינו משהו "למענך אלוקים חיים".

המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל היה רגיל לספר שברוסיה היה חוק שכל בעל חייב לפנות את השלג ממדרכה שליד ביתו. מי שלא פינה היה צפוי לקבל קנס כבד. אבל אנשים זלזלו בחוק. לא היה להם כח אליו. מאידך גיסא, לא היה להם, כמובן, כל רצון לקבל קנס… מה עשו? כל אימת שראו את הפקח מתקרב, היו ממהרים ונוטלים את המטאטא ביד… שהפקח יראה אותם עם מטאטא ביד… כביכול עומדים הם לפנות עתה את השלג…

אבל היה שם בעל בית אחד שנשאר לעמוד ולקרא עיתון… והפקח רשם לו קנס.

שאל אותו האיש: "האם אינך רואה שאצל כולם השלג נערם ואיננו מפונה? מדוע רשמת דוקא לי קנס?"

השיב לו הפקח: "כולם, לכל הפחות, נטלו את המטאטא ביד. זה מראה שיש להם נכונות לעבוד. אתה – אפילו את זה לא עשית!"

וכאן, זעק המשגיח "הבה, לכל הפחות, ניקח את המטאטא ביד! נתחיל 'לעשות משהו'! נגלה רצון לטאטא את 'ערימות השלג' שהצטברו לנו על הלב! הבה נקבל על עצמנו איזושהי קבלה קטנה שאיתה נוכל לבוא ליום הדין!"

רבותי!

שכל אחד ואחד יקבל על עצמו איזושהי קבלה. את הקבלה שהציע הרב שך. את הקבלה שהציע הרב לפקוביץ. ומי שכבר, ב"ה, שומר על קבלות אלו – יראה להוסיף להתחזק, ולקבל על עצמו קבלה נוספת. העיקר שנבוא עם "משהו ביד", שנוכל לבקש מהקב"ה: "כתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים".

(רבי ראובן קרלינשטיין)

 

[אחד יחיד]

באלו הימים – ימי ההכנה לקראת יום הדין הגדול – יום בו 'תחתוך קצבה לכל בריותך', מן היושר לכל 'בר דעת' לדעת כי תחת היגיעה והעבודה הקשה של הפרנסה – 'על המחיה ועל הכלכלה' במשך ימות השנה שכאמור ממילא איננה מועלת במאומה, עדיף לו להזיע ולהתייגע בזה החודש ב'ספר התהלים' ובתפילות, ובזה יקצור 'רווחים' נאים וגדולים למשך כל השנה הבעל"ט, ולא רק ב'פרנסה' הדברים אמורים, אלא בכל ענין וענין, פי כמה וכמה יפעל האדם אשר ישקיע כל מרצו כוחו ואונו בתפילות כראוי בימים אלו ויחסוך מעצמו טירחות ויגיעות יתירות במשך כל השנה הבעל"ט, וכלשונו של ה'טור' (סי' תקפא) 'וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו'.

ואין לו לאדם אלא לעזוב את 'השגותיו' הקטנות, ויגש לקראת השנה הבאה בהשגות גדולות ורחבות. שהרי אין מעצור כביכול בידי בורא עולם להפוך את החולה – לבריא אולם, את העני המרוד – לעשיר מופלג, את הבן ה'יורד' (נושר ל"ע) – לצדיק וחסיד, את ה'תם שאינו יודע לשאול' – לחכם ופיקח, את הראש המתקשה בלימודיו – לראש פתוח המבין ומשכיל את כל הנלמד, את הממתין לזיווגו – לבעל המשפחה, את הממתין לזש"ק – להיות אב ואם. אין נדרש מהאדם אלא לפתוח פיו בתפילה הבאה מעמקי הלב וימלאו כל משאלות לבבו, וכלשון הפסוק (תהלים פא יא) 'הרחב פיך ואמלאהו'.

כתב ה'בן איש חי' (אדרת אליהו לך לך) על הפסוק הפרד נא מעלי, וז"ל, רמז לנ"א יום שיש מר"ח אלול עד הו"ר שהם ימים נוראים וקדושים ימי סליחה וכפרה, והם סימן ועזר לכל ימי השנה, שאם האדם יזהר וישמר באלו הימים מכל חטא בטוח הוא שיתגבר על יצרו כל ימי השנה כולה ולא ילכד ברשת היצר הרע, ואם באלו הימים לא ישמר כראוי אזי ילכד ברשת היצה"ר וקרוב הוא לחטוא הרבה בכל השנה, כי אלו הימים דוגמת הלב והמוח שבאדם שאם נזוקו הוא היזק כל הגוף ואם הם בריאים אזי יהיה כל הגוף בריא. וזהו שאמר הפרד נ"א מעלי, שלפחות תפרד ממני נ"א ימים הנזכרים ולא תחטיאני, ומה שאנכי שואל על נ"א ימים דוקא יען שהימים אלו הם עיקרי ימי השנה, שאם 'הימין' ר"ל שאם אלך לצד הטוב שהוא בימין אזי 'ואשמאילה' אותך שאכניע אותך ואניחך כשמאל נכנע ולא שתהיה מיומן בימין. 'ואם אשמאילה' ח"ו לחטוא באלו הימים, אזי 'ואימינה' אותך שיש חשש פן תתגבר בימות השנה, כי נ"א ימים אלו הם המבחן.

כתב הגה"ק רבי חיים פלאג'י זי"ע (הובא באבות הראש מבנו של הגר"ח פלאג'י, חלק נפש יתירה אות קפג) שג' זמנים מסוגלים ללמוד בספר תהלים – ואלו הם, בשבת קודש, ובימים טובים, בראשי חדשים, ולמעלה מהם בימי חודש אלול. והוא היה נותן בהם סימנים, כי פתח בפרק ראשון באשרי שהוא ר"ת אלול שבת ראש חודש יום טוב, ולכן אמרו בגמרא (ברכות י.) כל פרשה שהייתה חביבה על דוד פתח בה באשרי וסיים בה באשרי'.

המהר"ם שפירא מלובלין זצוק"ל שלח פעם בחודש אלול מכתב אל הרה"ג ר' דוד הלחמי זצ"ל (שהיה הגבאי בישיבת חכמי לובלין), שיורה לכל בני הישיבה, שמלבד עשרת פרקי תהלים שאומרים בחודש אלול בכל יום כמובא בפוסקים, יוסיפו לומר בכל יום ויום בחודש אלול את פרק קי"ט אשר כולו בקשות על רוחניות, תורה וקרבת ה', וזהו כוונת הזמן של חודש אלול להתקרב אל ה', ועלינו להשתדל לומר לכל הפחות פעם אחת בשבוע פרק זה.

וכן נמי תקנו לומר בכל יום את המזמור 'לדוד ה' אורי וישעי', וכתב ב'סידור האר"י – סידור ר' שבתי' (סדר כוונת ר"ח אלול) וז"ל. כל האומר מזמור כ"ז 'לדוד ה' אורי וישעי' וכו' מר"ח אלול עד אחר שמחת תורה ערב ובוקר דבר יום ביומו אזי הוא מובטח שמוציא שנותיו בטוב ויערב לו, ואפילו גזירה רעה כתובה על האדם מן השמים יכול לבטל, ומעביר מעליו כל המקטרגים ושטנים ומארי תריסין ומבטל מעליו כל גזרות קשות ורעות ויוצא בדימוס זכאין בדין, ועי"ז יכניע כל המקטרגים. כי מר"ח נפתחו י"ג מקורות מי"ג מכילין דרחמי והם מתגלין ומאירין למטה… וע"י אמירה זו אנו פועלין ומבטלין מעלינו הבי"ד של מעלה ומארי תריסין ומקטרגין – שאין להם רשות לקרב כלל לדון אותנו, אלא 'מלפניך' משפטינו יצא ואז יוצאין אנחנו זכאין בדין.

ובכמה קהילות נהגו לומר בכל יום בחודש אלול את פרק קמ"ג לפי שכתוב שם 'אל תבא במשפט את עבדך', וכמו כן יש אומרים פרק נ"א שהוא 'מזמור התשובה' (כלשונו של רבינו יונה בספר שערי תשובה שער הראשון אות לג). ובכלל, ישי קהילות הנוהגים לומר כל ספר התהלים בכל שבת קודש מימי אלול, ונהרא נהרא ופשטיה, זה הכלל חלילה לו לאדם לבטל את הזמן בשינה ותרדימה, אדרבא, יקום נא, ויזעק אל ה' אלוקיו – כל חד וחד לפי מנהגו וירווח לו.

מאמר נורא היה שגור בפי הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל בכוחה הגדול של תפילה, כי הנה מצינו שחז"ל (ברכות לא.) למדו כמה וכמה הלכות ב'הלכות תפילה' מתפילתה של חנה, ולכשנתבונן נראה כי חנה ניגשה לתפילתה בכל העוז והתעצומות, כי היא הייתה אשה עקרה שאינה בת בנים, ובבואה לבקש על הבן, החלה לבקש שיהא בנה הנולד לה 'שקול כמשה ואהרן', ומן הנראה היה לנו לומר על כך, וכי כן היא הדרך הראויה – דייך אם תוושעי בבן, מנין העוז לבקש 'כמשה ואהרן', ואינו דומה אלא לעני מרוד המתדפק על דלתי בית העשיר הגדול ומבקש ממנו 'נדבת ידו' כמה מליוני דולר… אלא כאן למדנו פרק נכבד ב'הלכות תפילה' כי אכן, כך היא דרכה של תפילה- ביד המתפלל להפוך ע"י את מצבו מבירא עמיקתא עמיקתא לאיגרא רמא רמא. אף לדידן ייאמר, אל תאמר, עברה עלי שנה בה היה מצב פרנסתי קשה, וכיו"ב בבריאות, בנחת וכו' כיצד אבוא עתה לבקש בהשגות גדולות – דיי אם ישתנה מצבי לטוב, לא כן, אלא יגש בתפילתו לקראת שנה טובה ומתוקה, שנה של מהפיכות לטובה וברכה, אם אך יפתח פיו בתפילה כראוי יגיע לידי כך.

(באר הפרשה – כי תצא תשע"ט)

 

[אחד יחיד]

אחת התובנות המשמעותיות יותר מבחינתי בחודש אלול, הכתה בי דווקא בחדר ההמתנה לרופא השיניים. בעולם הישיבות מפורסמת האמרה 'באלול – אפילו הדגים שבים רועדים'.

ניסיתי למצוא את המקור למשפט היפה הזה, לא מצאתי. יש שמייחסים אותו לרבי ישראל סלנטר, יש המייחסים אותו לבעל-שם-טוב, כך או כך, המשפט הזה מלווה את העם היהודי הרבה שנים.

למה דווקא דגים? יש לכך הסברים רבים. יש המציינים לעובדה שהעיניים של הדגים פקוחות תמיד, לעולם לא עוצמים עיניים ומוכנים לכל תרחיש. יש המזכירים כי הדגים שרדו את המבול, ולכן יכולים להעיד על מה שקורה כאשר מידת הדין נטויה על העולם.

אבל. לפני מספר שנים היה לי תור לרופא שיניים בדיוק בחודש אלול. אני עומד בחדר ההמתנה וכמו אצל כל רופא שיניים טוב יש אקווריום בחדר. זו הייתה הזדמנות יוצאת דופן עבורי. עכשיו אוכל לבדוק, אחת ולתמיד, האם מה שסיפרו לנו בישיבה אכן עומד במבחן המציאות. האם הדגים באמת רועדים?

התקרבתי קצת יותר לאקווריום. ו…שוק מוחלט. הדגים שטים בדיוק כמו כל השנה. אני מנסה להתקרב, לדפוק על הזכוכית, אולי איזה דג יתחיל לרעוד לכבודי, אבל – נאדה. כלום. הדגים ממשיכים לשוט כמו בכל יום רגיל.

הדגים לא רועדים באלול. עובדה.

אז מה? עבדו עלינו?

השתתפתי פעם בחופה שהתקיימה בעונת החורף. כל המשתתפים עמדו עטויי מעילים ומצונפים בצעיפים. הגשם היכה בעוז על מטריותיהם, וכולם הביטו אל החתן והכלה הנרגשים. מאחור, לחששה סבתא כבודה: הביטו, אפילו השמים מזילים דמעות התרגשות ושמחה!

להבדיל, ימים ספורים לאחר מכן השתתפתי, לצערי, בהלוויה. גם במעמד הזה מזג האוויר היה סגרירי וגשום. וגם שם היה מי שקישר בין גשם הזלעפות לבין האירוע: שמתם לב שאפילו השמיים בוכים על הנפטר הדגול?

מזג האויר זהה. מה שהשתנה זה המבט שלנו.

אמת, הדגים אינם משנים את תפקודם בחודש הרחמים והסליחות. הם ממשיכים לשחות בחדגוניות, כפי ששחו כל ימיהם. הם לא רועדים יותר. הם בכלל לא מראים מה קורה בלוח השנה.

אבל היהודים שהרגישו רעד פנימי בחודש אלול, החלו לראות רעידות בכל מקום. כשהם יצאו אל הנהר, לפתע שחייתם של הדגים נדמתה להם כרעד ופחד מקול הקורא קדוש אלול. באלול – אפילו הדגים רועדים, כי הכל רועד כשרועדים!

לדעתי, התובנה הזו מלמדת לא רק על הדרך בה יהודים חיו פעם, בדורות שלא זכינו להכיר. התובנה הזו מגדירה לנו את החוויה הפנימית של אלול.

הדרך לחוות את חודש אלול אינה בחזרה על סיסמאות או בקריאה של טקסטים ארוכים. חודש אלול קורא לנו למסע אל תוך עצמנו. לחוות את מי שאנחנו ואת מה שאנחנו מצפים מעצמנו. כמו היהודים שראו דגים רועדים, עלינו לראות את העולם מתוך הרגשות הפנימיים שלנו ומתוך החוויות האישיות שלנו.

(הרב משה שמעון אופן, מנחה ב'אחים לנפש', מתוך עלון 'חלקי בקהילתי')

 

[אחד יחיד]

מה המעלה של המקדימים לחזור בתשובה בחודש אלול? למה חשוב להזדרז ולהתכונן ליום הדין דווקא בחודש אלול?

משל יפה מובא בענין זה בשמו של מרן פוסק הדור הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א:

אדם אחד עמד לערוך חתונה לבנו. כולנו יודעים שחתונה היא ענין יקר מאד מאד. צריך לשלם על אולם ועל קייטרינג, על תזמורת וצלם, ויש עוד ועוד הוצאות נלוות. אותו אדם תיאם מראש עם בעל האולם, שהשולחנות יהיו ערוכים בטוב טעם, האוכל יהיה טרי ומשובח, ויוגש בשפע וביד רחבה.

בשעה טובה מגיע היום הגדול, ובעלי השמחה הנרגשים כבר פוסעים אל האולם. אין ספק, מראה האולם משובב נפש. השולחנות באמת ערוכים באופן נפלא, הבר עמוס מעדנים, הצלם והתזמורת כבר ניצבים על משמרתם, אבל – – – אין כמעט אורחים. הזמן חולף, החופה מתקרבת, ואין אפילו מנין. איזה ביזיונות. כל אורח שמגיע עכשיו מתקבל בכבוד מלכים ובאהבה גדולה. בעל השמחה תופס אותו ומנשק אותו, ומצהיר מעומק לבו: 'תודה רבה שבאת! אתה משמח אותנו כל כך!'

לאחר החופה, בעל השמחה מושיב את האורחים הללו, שהקדימו לבוא, במקום מכובד. הוא דואג שיגישו להם מכל טוב האולם, וישרתו אותם כראוי.

לעומת זאת, האורחים שהצטרפו בהמשך, כשהאולם היה מלא וצפוף, כבר לא זכו לקבלת הפנים הנלהבת הזאת. ודאי ששמחו בבואם והם התקבלו בסבר פנים יפות, אבל ההתייחסות היתה שונה לחלוטין.

למה?

כי האורח הראשון בא כשהאולם היה ריק. כמעט שלא היה שם איש מלבדו.

בחודש אלול הקב"ה מתכונן ליום החתונה הגדולה. ומהו יום החתונה הגדולה? זהו ראש השנה, שאז ממליכים את הקב"ה על כל העולם כולו. מי שמגיע 'לפני החופה' – בחודש אלול, מתקבל בשמחה גדולה ובאהבה כפולה ומכופלת.

תשובתו של האדם שמקדים וחוזר בתשובה בחודש אלול, חשובה ביותר אצל הקב"ה, וימי אלול הם עבורו ימי רצון ורחמים.

על כן, האדם הפיקח, שרוצה לזכות לרחמים מרובים מאת ה' יתברך, ידע שהדרך הטובה ביותר לזכות לחסד ולרחמים היא להקדים ולבוא בתחילת חודש אלול.

(רבי גואל אלקריף שליט"א, מתוך הספר 'שש באמרתך' ימים נוראים)

 

[אחד יחיד]

א. לעקור את מניעי העבירה מהלב. אין זו עבודה קלה

בימים אלו מוטלת על שכמנו עבודה רבה. עלינו לייחד לעצמנו פרק זמן לעשיית חשבון נפש. לא די לזאת במחצית השעה של לימוד מוסר. כל אחד ואחד צריך להועיד זמן קבוע ביום על מנת לטכס עצות ותחבולות, מה לתקן, איך לתקן וכיצד לפעול למען לא ישוב לכסלה עוד. ישנם מצבים שונים, ועל כל אחד ואחד מוטל לאמוד את מצבו הוא. אם נקל לו לעזוב את החטא, יכול הוא לקבל כבר על הבאות. ואם עדיין הוא דבוק חלילה בחטא, עליו לפשפש בחדרי לבו ולמצוא את המניע שמביאו לידי עבירה. על זאת עלינו לתת את הדעת, לעקור את מניעי העבירה מהלב. אין זו עבודה קלה, אבל שומה עלינו לעשות!!


ב. מה עשה הוא עם התורה שלו

כשעושים חשבון נפש, עלינו לחקור את עצמנו, כיצד חיינו במשך השנה שעברה. במה השקענו כוחותינו ובפרט את כח המחשבה. הבורא יתברך נתן לנו תורה קדושה ויקרה – מה עשינו עמה? כל אחד ואחד נדרש לעשות חשבון נפש, מה עשה הוא עם התורה שלו.


ג. אלו דברי כפירה!

פעמים שנכנסת בראשו של אדם מחשבה מוטעית, שישנם חטאים שאין בכוחו לשוב מהם. ואף אם יתוודה עליהם ביום הכיפורים לא יעלה בידו לעמוד בתשובתו. אולם אלו דברי כפירה!

צריך לדעת כי המחשבה שישנו בנמצא חטא כלשהו, שהאדם אינו מסוגל להיפטר ממנו, היא מחשבה פסולה שאסור לאדם להעלותה על דעתו. לאדם ישנה בחירה, ואם הוא רוצה לשוב, הקב"ה עוזרו כמאמרם: "בא ליטהר מסייעין אותו" (שבת קד ע"א). לאדם שבא להיטהר ישנה סייעתא דשמיא מיוחדת. ויכול הוא להאמין בבירור כי הקב"ה יעזור לו למגר את החטא ולעקרו מלבו.


ד. חייבים לדעת את מה שמעתי ממורי ורבי, הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל

חייבים לדעת את מה שמעתי ממורי ורבי, הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, שבכל דור ודור חלה כידוע ירידת הדורות. בדורנו מתבטאת ירידת הדורות בכפירה בכח הבחירה של האדם. כנראה שחלק מכפירה זו מגיע מהפסיכולוגיה החדשה.


ה. "שנתקלקלו הצינורות ונתהפכו הסדרים"

הריקאנטי מבאר, כי שני השעירים הבאים ביום הכיפורים, נועדו לתקן את הקלקול הגדול שאירע בעת "שנתקלקלו הצינורות ונתהפכו הסדרים", שאז כלשונו "נכנסו החיצוניים בפנים ויצאו הפנימיים לחוץ" (ויקרא טז ח).

והנה בודאי כל דבריו הם דברי קבלה, אבל אף על פי כן יכולים אנו להבין מעט מזעיר מהדברים. אנו שומעים כאן הגדרה נפלאה, מהו הקלקול אשר אירע בעולם. קלקול נורא שמתחולל כאשר הכוחות החיצוניים נכנסים פנימה, הכוחות הפנימיים יוצאים החוצה. קלקול זה אינו מתרחש רק בשמי מרומים, אלא גם כאן בארץ.

על זאת באה כפרת שני שעירי יום הכיפורים, המעמידה את הכוחות הפנימיים והחיצוניים על מתכונתם. כאשר ישראל ראו ששעיר אחד השתלח החוצה לעזאזל, ואילו השעיר השני הוקדש לה' ונותר בבית המקדש פנימה, הם התבוננו והבינו שעליהם ליטול את הכוחות הפנימיים שיצאו לחוץ, ולהחזירם פנימה וכן להיפך.

והנה בעקבתא דמשיחא התגבר ענין זה ביתר שאת. זהו בדיוק מה שקורה איתנו כיום. לא רק איתנו אלא עם כל העולם. "החיצוניים נכנסו פנימה" – אדם של היום, מה בפנימיותו? אוסף תאוות לממון, למעמד חברתי, לכוח פוליטי ולשאר תענוגים. "והפנימיים נהיו חיצוניים" – מדברים גבוהה גבוהה על אידיאלים נעלים, כגון אהבת הבריות ונדיבות לב, צדק ויושר, מוסר ומידות מתוקנות. על כל הערכים הללו יכולים לדבר ולכתוב רבות, אבל בפנים הלב לצערנו הם כבר לא נמצאים!


ו. מאז ומתמיד לא הבנתי כיאות את איגרתו הראשונה של רבי ישראל סלנטר זצ"ל

מאז ומתמיד לא הבנתי כיאות את איגרתו הראשונה של רבי ישראל סלנטר זצ"ל, אשר כתב לתלמידיו בחריפות נוקבת, על שאין נותנים לב לעניני יראה ומוסר, והולכים אחר התאוה החופשית כמעשה בהמה. והנה ידוע לנו כי תלמידיו היו בעלי מדרגה. אם כן, הוקשה לי כיצד יתכן שרבי ישראל כתב להם דברי כיבושין נוקבים כגון אלו?

אך על פי דברי הריקאנטי, האירה בי הבנה מחודשת בתוכחת רבי ישראל סלנטר לתלמידיו. על זאת באה כל העבודה שנעשתה בבית המקדש ביום הכיפורים, שמה שאמור להיות ב'חוץ' ישאר בחוץ, ומה שאמור להיות ב'פנים' ישאר בפנים. שעיר לעזאזל בחוץ, שעיר לה' בפנים! אם כן עולה, כי מי שלא נותן לב לעניני יראה ומוסר, הרי כל הפנימיות שלו מלאה חיצוניות של "תאוות החופשית כמעשה הבהמה".

על זאת הוכיח רבי ישראל את תלמידיו. זהו עיקר הכפרה ביום הכיפורים. על כך צריך לבוא עיקר תשובתנו.

(לקט מתוך הספר 'הארות' - הרב וולבה)

 

[אחד יחיד]

פעם אחת באתי לארצות הברית זמן קצר לפני ראש השנה, וביקשו ממני לדרוש ברבים. פתחתי ואמרתי להם: "אתם מאמינים – בעומק הלב, באמת ובתמים – שראש השנה קובע משהו, או אתם לא מאמינים? אם אתם מאמינים, אני אומר לכם ככה: יושבים כאן יהודים נחמדים מאד, שעוסקים בצורכי ציבור באמונה, ומפורסמים בעזרתם לזולת. אבל אולי, יכול להיות, שיש ביניכם כאלה שהתרשלו קצת בקביעות עיתים לתורה בזמן האחרון. לא שאטמו עיניהם ולבם מדברי תורה, חס ושלום. דווקא היו באים לפעמים לדרשה, שומעים אפילו קצת משניות, אבל לא קבעו עיתים כל יום לתורה.

אם יש כאן כאלה, אני פונה אליהם – תארו לעצמכם, שאתם מחליטים לקבוע עיתים לתורה מערב זה ועד ראש השנה. מחר בבוקר מיד אחרי תפילת שחרית, אתם מחפשים חברותא, וגם שיעור כל לילה! ואתם מקבלים על עצמכם להיות קבועים, זאת אומרת, לא להעדר במשך שבוע שלם מהשיעורים, כל לילה בתירוץ אחר – חתונה, בר מצווה או פגישה עסקית שאסור להחמיץ….

אם, באמת, תתחילו ללמוד בשיעור ברצינות, ותקבלו עליכם להתמיד בזה מבלי לוותר ובלי להפסיד, אתם תראו במו עיניכם מה יתרחש אחרי ראש השנה. הקב"ה יפסוק, שתהיה לכל אחד מכם סייעתא דשמיא גדולה בקביעות עיתים לתורה, ובהשתלמות בתורה ובמצוות ומעשים טובים. ומאחר שכך, כל אחד יראה בחוש את הסייעתא דשמיא שתהיה לו בכך.

אנחנו לא יודעים איך בדיוק זה יתרחש, אבל אנחנו יודעים שזה יתרחש. יתכן שימים ספורים לאחר חג הסוכות יגש אליך תלמיד חכם גדול ויציע: "אולי אתה רוצה להיות חברותא שלי בערב?"

אתה תשתומם – "אתה רוצה ללמוד איתי?! הרי אתה למדן גדול, ואני רק עכשיו התחלתי ללמוד באופן מסודר… איך זה?!"

והוא יגיד – "כן, דווקא איתך אני חפץ ללמוד", והוא יקבע איתך לימוד קבוע, שירומם אותך בתורה וגם באמונה. תוך כדי כך, אשתו תחזק את אשתך, והבנים והבנות יחזקו את צאצאיך,. בסוף השנה תעמוד נדהם ונפעם, כשתקלוט איזה עליה גדולה ברוחניות היתה לך במשך השנה שחלפה!"

את כל זה אמרתי בדרשה בחודש אלול, בארצות הברית.

כשלוש שנים לאחר מכן, הגעתי שוב לארצות הברית. אדם אחד בא לפגוש אותי, איש ציבור ידוע, נחמד ונעים.

"הייתי נוכח בשיעור שלך לפני כמה שנים", הוא אמר לי. "הדברים נכנסו ללבי, ומיד למחרת בבוקר רצתי אל הרב. ביקשתי שיעזור לי למצוא חברותא מתאים, ושאלתי אותו מתי הוא מוסר שיעור בדף היומי. התחלתי בזה תיכף ומיד, וקיבלתי על עצמי להקפיד בלי פשרות ובלי ויתורים.

בשמחת תורה ניגש אלי אדם אחד, שהוא מפורסם בכל ארצות הברית כלמדן וכמחנך דגול. הוא התגורר במשך עשרים שנה בשכונה אחרת, ורק זמן קצר לפני כן עבר לגור בשכונתינו. לתדהמתי הרבה, פנה אלי אותו אדם, ושאל אותי: 'אולי אתה רוצה לקבוע איתי ללמוד כל ערב, וגם בשבת בבוקר שעה לפני התפילה?'

בקושי הצלחתי לענות לו. 'איתי?? והרי אני יודע שסיימת את הש"ס כבר כמה פעמים… מי אני, שאהיה ראוי ללמוד איתך?!'

באמת אינני יודע, מדוע הוא בחר בי כחברותא, אבל הוא אמר: "כן איתך, דווקא איתך!"

אי אפשר להאמין איזה שינוי נפלא התרחש בחיים הרוחניים שלי, בכל השטחים. אתה צדקת אז במה שאמרת בדרשה שלך. צדקת לחלוטין!"

אמרתי לו בשמחה גדולה: "ברוך ה' שאני זוכה לשמוע ממך דברים כאלו".

האמת היא, שמן הסתם התרחשויות מסוג זה ארעו אצל עוד כמה ממתפללי בית הכנסת, אלא שאין להם את אומץ הלב לספר על כך.

בראש השנה נקבע – על פי מעשה האדם, זכויותיו וחובותיו – עד כמה תהיה לו סייעתא דשמיא מבחינה רוחנית.

עלינו לפשפש היטב במעשינו ובפנימיותנו. כמובן, עלינו לתקן את הטעון תיקון, ולשפר את הטעון שיפור, אך נוסף לזאת, עלינו לבדוק את עצמינו – האם אנו משתוקקים לרוחניות, ומוכנים למאמץ ולוויתורים לשם כך, או שמא אנחנו שקועים בגשמיות, וממנה כל הנאתנו.

בימים אלה, יש לנו עבודה קשה במיוחד. כל אחד צריך להחשיב את עצמו כבינוני. ומאחר שאנחנו בינוניים, אנחנו עכשיו ממש תלויים ועומדים בין עולם הזה לבין עולם הבא!

אנחנו צריכים להבין ולקלוט, כמה הרבה מונח על כף המאזנים בשעה הרת גורל זו!

(מתוך הספר דורש טוב – ראש השנה - רבי שלמה ברעוודה)

 

[אחד יחיד]

הגה"צ רבי דב יפה זצוק"ל שלח את בנו לשאול את הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל באיזה ענין עליו להתחזק בימי אלול, והשיב לו הגרשז"א 'איני יודע מה עליו להתחזק, אך אני כשלעצמי מתחזק בחודש אלול בעניין מאה ברכות בכוונה, כיון שאמרו חז"ל עה"פ (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' שואל מעימך כי אם ליראה, אל תקרי מה אלה מאה, הרי שהדרך לזכות ליראת ה', שתהא אצלי מילתא זוטרתא, הוא ע"י מאה ברכות'.

והראה לו באחד מספרי החסידות ע"פ מה שאמרו חז"ל 'אמרו לפני מלכויות שתמליכוני עליכם', ונודע שאמר האריז"ל שאין לומר וידוי בראש השנה שלא לעורר קטרוג ביום הדין, על אחת כמה וכמה אם יאמר 'מלכויות מן השפה ולחוץ, והרי אמירת מלכויות הוא שאדם ממליך את הקב"ה על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ולכן צריך שתהא האמירה בלב אמת.

ואיך יזכה האדם לומר מלכויות בלב אמת, לזאת עלינו להכין את נפשינו חודש לפני כן, והוא ע"י שמקבל על עצמו מר"ח אלול לומר מאה ברכות בכוונה בכל יום, להמליך את הקב"ה עליו מאה פעמים ביום, ושם לבו על מה שמוציא מפיו 'מלך העולם', כך אנו מקווים שיזכה לבוא לפני הקב"ה ביום ר"ה לומר מלכויות באמת. לאחר שכבר המליכו עליו שלושת אלפים פעמים החודש אלול.

בדורות הקודמים היו הרבה מתענים בימי אלול, בדורות אחרונים נחלשנו ואין מרבים בתעניות, והרי כתוב במ"ב שביום התענית צריך להשלים מאה ברכות, אם אין אנו מתענים, לכל הפחות נאמר מאה ברכות בכוונת הלב. שיהיה לנו איזה רווח ממה שאין מתענים. כי הברכות בכוונת לב, מביא את האדם לדביקות בהשי"ת.

אות ק' ד'הדבקים' כנגד מאה ברכות שעל ידם אנו מתדבקים בהשי"ת

וראיתי בדברי בעל הטורים בפרשת ואתחנן עה"פ 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום', ונודע שבספרי תורה הישנים היו הרבה תגים על האות ק' של 'הדבקים'. וכתב שזה רמז לאמירת ק' ברכות בכל יום בכוונה, שעי"ז אנו זוכים להתדבק בהשי"ת. כשגוי אוכל הוא דבוק באוכל, כשיהודי אוכל, הוא דבוק בהשי"ת. וכמ"ש בזמירות שבת 'סועדים בו לברך שלוש פעמים' הסיבה שאנו סועדים בו, כדי שנזכה לברך.

(רבי מנשה ישראל רייזמן, מתוך העלון ממשקה ישראל' ראה תש"פ)

 

[נדיב לב]

התקרבתי קצת יותר לאקווריום. ו…שוק מוחלט. הדגים שטים בדיוק כמו כל השנה. אני מנסה להתקרב, לדפוק על הזכוכית, אולי איזה דג יתחיל לרעוד לכבודי, אבל – נאדה. כלום. הדגים ממשיכים לשוט כמו בכל יום רגיל.

לחץ כדי לכווץ...

בחודש אלול 'אפילו דגים שבים רועדים'?

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אחד יחיד]

מפורסמים דברי רבי ישראל סלנטר זצ"ל שכתב באגרתו: "מלפנים בישראל כל איש אחזתו פלצות מקול הקורא אלול". אנשים לא היו מחכים "לרגע האחרון" כדי לחזור בתשובה. מיד עם התקדש חודש אלול היו אוזרים מותניהם, ומקיימים: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'".

היום הנטייה אצל רבים לחשוב: 'אין מה למהר. יש עוד זמן לחזור בתשובה'. כך עובר חודש אלול מתוך מחשבה שבשבוע האחרון של השנה יחזרו בתשובה. בשבוע האחרון מחכים לעשרת ימי תשובה, ואז ליום כיפור. ביום כיפור ממתינים לתפילת נעילה… ולפתע מוצאים את עצמנו במוצאי היום הקדוש…

רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל הביא על כך משל נוקב:

היה חתן שקיבל מחמיו סכום כסף גדול לנדוניה, להתחיל עמו את החיים. החתן החליט לקנות סחורה, להתחיל לסחור בה ולהפוך לעצמאי.

הוא קנה כמה קרונות של סחורה וְשָׂם פעמיו ליריד. כל קרוביו, ידידיו ומכריו הזהירו אותו שביריד מסתובבים סוחרים ממולחים. "אל תתן להם להפיל אותך", אמרו לו. "בוודאי! אנהג בזהירות יתירה", הבטיח.

בהגיעו ליריד החליט לבדוק תחילה את השוק. בעודו מסתובב פנה אליו סוחר ושאל: "איזו סחורה יש לך למכור"? וכששמע, השיב: "אני מוכן לקנות אותה בכך וכך". אך החתן הזהיר לא הסכים. "אבדוק", אמר לעצמו, "אולי אצליח למצוא מישהו שיציע מחיר גבוה יותר". ואכן, סוחר שני, שהתעניין גם הוא בסחורה, הציע מחיר גבוה יותר, אך גם לו לא הסכים החתן למכור. ככל שהסתובב יותר – המחיר שהציעו לו עבור הסחורה עלתה ועלתה.

החתן החליט לא למהר ובחר ללכת לנוח במלון סמוך. בדרכו למלון פגש בסוחר שהציע לו הצעה מנופחת ביותר, שבחשבון פשוט היתה הופכת אותו למיליונר… כמעט והתפתה למכור לו, אך נזכר בהבטחתו להיות זהיר, וסרב למכור.

"אם זוהי ההצעה שעומדת לפני", הרהר בלבו, "לא יאה למיליונר שכמוני לישון במלון פשוט שכזה". הוא בחר מלון חמשה כוכבים, הזמין לעצמו ארוחות גורמה יקרות, כיאה וכנאה למעמדו החדש. והחליט כי כעת ילך לישון ומחר יקום בעז"ה עם כוחות חדשים ויממש את הסחורה היקרה שבידו.

למחרת בבוקר השכים ליריד, אך להפתעתו הרבה איש לא היה בו. "מה קרה?" שאל. "היריד הסתיים אתמול בלילה", הסבירו לו. וכך נותר עם כל הסחורה, ולא זו בלבד אלא היה עליו לשלם טבין ותקילין על המלון בו אכל ולן.

"אַי, אַי, אַי! טיפש שכמוני"! בכה. "כשיש יריד – יש לנצל את הימים שבו הוא מתקיים. אם מחכים יותר מדי – הוא חולף ואיננו".

אנחנו דומים לאותו חתן טיפש, סיים רבי מאיר מפרימישלאן. אומרים לעצמנו: יש עוד מספיק זמן לחזור בתשובה. על סמך ההרגשה הזאת הולכים לישון ומתעוררים בצאת יום הכיפורים, עם החובות של שנה שעברה, ואין בידינו מה לשלם על הסחורה של שנה הבאה…

הפיקח מנצל את הימים הקדושים וממהר לעשות תשובה.

(רבי גואל אלקריף שליט"א- שש באמרתך ימים נוראים)

 

[אחד יחיד]

לפני שלושה שבועות הייתי בבית החולים איכילוב. אצל קרוב משפחה גילו את המחלה, ה' ישמור, והוא עבר ניתוח מאד מסובך ומסוכן. שלושה פרופסורים ידועי שם הוצרכו לעבוד שם יחד, בניתוח הזה.

המתח של כל המשפחה היה נורא. כולנו התפללנו בבכיות גדולות, מעומק הלב. ברוך ה', בניסי ניסים הניתוח עבר בהצלחה.

לאחר מספר ימים, החולה התחיל להתאושש, וכבר היה באפשרותו לקבל מבקרים. בני המשפחה – אחים, בנים ונכדים – רצו כולם לבוא לבקר אצלו, וגם אברכי הכולל שאלו אם יוכלו לבוא.

חשבתי שהוא ישמח אם יעשו אצלו מעין מסיבת הודיה לה'.

ביקשתי מהאחות הראשית רשות להביא אורגן ולארגן קצת שירה וריקודים.

"זה מצוין!" היא אמרה. "פה, במחלקה האונקולוגית, כל כך קשה. יש המון כאב וסבל. אדרבה, תעשו לנו שמח".

היא הציעה שנעשה את מסיבת ההודיה בלובי.

הגיעו ארבעים וחמישה איש, עם אורגן. פתחו שולחן ופרשו מפה. החולה ירד מהמיטה, הגיע ללובי, וישב ליד השולחן הערוך בטוב טעם. זה היה טוב מאד בשבילו, לצאת מהאווירה של החולי. ארבעים וחמישה איש שרו ביחד, בנעימות גדולה, שירי רגש ופיוטים מהסליחות.

כל הזמן הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים. עוד חולה שמע מחדרו את הצלילים, ובא. עוד אחות, שהיתה לה הפסקה קצרה, הגיעה לשמוע ולראות. הגיעו מהקומה למעלה, ומהקומה למטה. הלובי התמלא. הבאנו עוד ספסלים ועוד כסאות. האווירה היתה מרוממת.

באותו חדר, שבו היה מאושפז 'בעל השמחה', שכב אדם זקן. הזמנו אותו, כמובן, לבוא ולהצטרף אלינו, אבל בתחילה הוא סירב. ראינו שהוא נלחם עם עצמו. האדם הזה רצה לבוא איתנו, אבל משהו הפריע לו. כאשר כבר ישבנו בלובי ושרנו, הבחנו בו מבעד לפתח. הוא הלך הלוך וחזור, ורק לאחר זמן החליט להיכנס ולשבת.

באותו שלב שרנו "היום הרת עולם", ואחר כך התחלנו לשיר "אבינו מלכנו חננו ועננו". מיד כשהתחלנו "אבינו מלכנו", הזקן התחיל לבכות. מישהו מייד ניגש אליו. אולי הוא צריך עזרה, אולי כואב לו משהו, אולי הוא רוצה שיזעיקו את האחות, אחרי הכל הוא חולה בבית חולים…

"תמשיכו, תמשיכו לשיר", הוא מבקש תוך כדי בכי.

ממשיכים לשיר, ברגש ובלהט. פתאום נכנסת איזו אשה, ואומרת בכעס: "למה אתם עושים פה רעש? מנגנים פה?! אני לא מסכימה!"

האיש הזקן פנה אליה, ואמר: "אל תפריעי! יש בעולם עוד אנשים חוץ ממך, ואנחנו רוצים לשמוע… מפריע לך? תלכי לחדר שלך, שם לא תשמעי את השירים!"

היא הסתלקה מייד, אבל אנחנו חששנו להפריע, ולכן הזדרזנו לסיים.

לאחר שהסתיימה המסיבה, ניגשתי אל האדם הזקן. רציתי להבין, מדוע לא רצה בתחילה להצטרף אלינו, ומדוע בכה בעת השירה.

הוא סיפר לי: "בילדותי הייתי שומר תורה ומצוות, גם למדתי בישיבה מאד ידועה. בגיל עשרים וארבע עזבתי את הישיבה, ובהדרגה התדרדרתי, עד שפרקתי עול לחלוטין ר"ל, ונעשיתי מחלל שבת, אוכל נבלות וטריפות.

"יש לי שלושה בנים, שדאגתי להם היטב. כלום לא מנעתי מהם, השפעתי עליהם כל מה שיכולתי, ויותר ממה שיכולתי. כיום, הם בוגרים ואני קשיש. הם מתייחסים אלי די בסדר, אבל לא יותר מזה… האמת היא, שאני די בודד בעולם. הקרוב שלך, שמאושפז יחד איתי בחדר, הוא בערך בן גילי. אני קינאתי בו. יש לו עשרה ילדים, מסורים ואוהבים. אני רואה אותם באים, שוהים לידו, לא עוזבים אותו לרגע. אני רואה את הנכדים מגיעים, מתייחסים אליו באהבה, לא בקרירות נימוסית או בבוז, כמו שהנכד שלי מתייחס אלי.

"כאשר באתם לשיר פה, היססתי אם להצטרף. לא רציתי לחזור לזיכרונות. אבל הזיכרונות היו חזקים ממני. באתי וישבתי איתכם. הרגשתי כאילו אני חוזר להיות בחור ישיבה. רציתי מאד להמשיך לשמוע את הניגונים של ראש השנה, חשתי שמשהו בי מתעורר, ופתאום הבנתי – אני רוצה לחזור בתשובה!

"אבל אז נכנסה האישה ההיא, וקטעה את הכל.

"רציתי לחזור בתשובה, ומן השמיים עכבו, ולא נתנו לי להמשיך להתעורר… אני יודע, זה מגיע לי. ברחתי, התעקשתי למרוד, והתעקשתי לא לשוב. עכשיו, כשאני רוצה – לא נותנים לי לשוב".

"תמיד אפשר לשוב!" אמרתי לו. "תמיד הקב"ה מצפה לאדם, ומוכן לקבל אותו באהבה!"

הוא הביט בי, מהסס האם לקבל את דברי.

"תדע לך, שלימדת אותי עכשיו מוסר מאד חשוב", אמרתי לו. "לימדת אותי, שאנחנו צריכים לזכור להגיד תודה לה' על שאנחנו יכולים לחזור בתשובה.

"היכולת לחזור בתשובה היא זכות. התשובה היא מתנה יקרה שהקב"ה נותן לנו. אנחנו צריכים לומר על זה תודה, ולשמוח בזכות הזאת.

"ודע לך, שהשל"ה הקדוש כבר מלמד אותנו, שכל אחד מאיתנו יכול לחזור בתשובה, גם אם הרשיע שנים רבות.

"מאחר ולמדת בנעוריך, ודאי ידועים לך דברי חז"ל "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה חוץ מצא", ודורש על כך השל"ה הקדוש: אם נראה לך, שהקב"ה אומר לך, כביכול, 'צא – אין לך סיכויים, לא אקבל את תשובתך', דע שרק ניסיון הוא. אל תצא! אל תתייאש! עמוד בניסיון, ודע שהקב"ה תמיד אוהב אותך וחפץ בתשובתך!"

לכל אחד מאיתנו ניתנה הזכות היקרה לחזור בתשובה.

אנחנו צריכים לנצל את הזכות הזאת כראוי, ולדעת להודות על הזכות ולשמוח בה.

(רבי גואל אלקריף שליט"א דורש טוב ימים נוראים)

 

[אחד יחיד]

במהלך עשרות השנים האחרונות, כתבנו מאמרים רבים אודות השמחה שצריכה להיות בלבנו, בחודש אלול ובימים הנוראים. עד כדי כך שרבים העידו בפנינו שהמאמרים הללו חיזקו אותם במאוד, והם 'גָדְלוּ' עליהם.

ואגב, השמחה באלול אינה 'המצאה' שלנו, חלילה. הדברים מובאים בכל הספרים, אלא שאם פעם העדיפו להתמקד בַּיִרְאָה ובַפחד מיום הדין, היום כולם כבר מדברים על הכיוון האחר, המתמקד בשמחת התשובה.

וההסבר הפשוט בכל הענין הוא, שהחרדה בדור שלנו, לעומת מה שהיה בדורות הקודמים, אינה מובילה אל הדרך הנכונה. כי האמת תורֶה דרכה, שהחרדה שפיעמה בלבבות בדורות שעברו, לא גזלה מהם את השמחה והאושר אין-קץ על עצם היותם של ימי אלול ימי רחמים וסליחה.

'המוח הגדול' של היהודי ידע לעשות את ההפרדה המוחלטת בין השמחה ובין היראה. האחד לא פגע בשני.

אולם בדורותינו החלושים, כאשר הצרות אופפות אותנו מכל עבר, ואין בית שלא נשמעת בו זעקת שבר כזו או אחרת, אין אתנו יודע מה זו יראה! ואם מתארים בפנינו את האלול של קלם או של נובהרדוק, אנחנו נתקפים בסוג של חרדה מאוד לא-נכונה, כזו שאינה מביאה אותנו לשום מקום, בוודאי לא אל המסילה העולה בית א-ל.

זו הסיבה שכמה מן המשגיחים המפורסמים בדורנו, ראו לנכון בשנים האחרונות לדבר על הנושא לפני תלמידיהם, ותורף דבריהם היה שהשלב הראשון בעבודת ימי האלול, צריכה להיות השמחה העצומה על שזכינו להימנות על עבדי השם, ולשכון כבוד באהלי התורה והיראה.

להגביר כמה שיותר את מידת השמחה בעצם העובדה שאנחנו יהודים טובים וכשרים המשתדלים לעשות רצונו יתברך. ורק אחר-כך, כשהגענו לדרגה מסוימת בשמחה זו, אפשר לחשוב גם על הצד השני של החרדה מאימת הדין, בלי שמחשבות אלו יפגעו כמלוא הנימה באושר הפנימי והשמחה הגדולה של ימי אלול.

כל אלה הם דברים פשוטים, שאלמלא היינו רואים בחוש שה'עולם' לא בדיוק מבין אותם, לא היינו מאמינים שתיתכן הבנה אחרת בענייני אלול. וכי יעלה על הדעת, שהקב"ה רוצה שהאדם יאבד את עשתונותיו וייכנס ללחץ, למתח ולחרדה שאין בהם, אף פעם, כל תועלת?

הרי מה שהקב"ה דורש מאתו הוא רק את כוח הרצון והתשוקה להתקרב אליו, ולא יותר מזה!


ייתכן מאוד שגם בתקופתנו יש בני-עליה המסוגלים לעבוד את ה' מתוך אימה ויראה, אבל נסביר שוב את כוונתנו: גם מי שמצליח לעבוד את בוראו באימה, אין הפירוש הוא שעבודת ה' שלו כרוכה במה שקרוי כיום 'לחץ'.

לא. באל"ף רבתי.

אדם לחוץ, אינו בן אדם. אדם לחוץ אינו מסוגל לכלום. הוא אינו בן אדם. ולפני שעושים תשובה צריכים להיות בן-אדם…

ואנחנו איבדנו את האבחנה הפשוטה והברורה בין 'אימה ופחד' ובין 'לחץ'. ומדוע? כי בתקופתנו כמעט ואין לנו מושג מה היא אימה אמיתית ומה הוא פחד מבורא עולם.

התרחקנו ממושגים אלה כרחוק מזרח ממערב, ולכן כששומעים שגדולי המוסר היו בפחד נורא בימי הדין, אנחנו מפרשים את האימה הזו כ…לחץ, וממילא גם אנחנו נכנסים ללחץ נורא, והתוצאה היא שהאלול שלנו נראה, לפעמים, יותר גרוע מימי החולין של כל ימות השנה.

ניקח דוגמא, שתמחיש לנו את הדברים. נהג-רכב שלא נזהר דיו, ונסע אחורנית ופגע באדם כלשהו, רח"ל. האם צריך 'להסביר' לנהג ההוא, מדוע עליו להיות חָרֵד עכשיו? לא!!! למה? – כי גם בלי שנסביר לו, הוא יֶחֱרד מעצם המצב הנורא שהרכב שלו פגע באדם, וגם ממה שצפוי לעלות בגורלו, בבית המשפט.

חרדה זו היא חרדה טבעית לגמרי, ולכן אין לנו כל צורך לבאר ולהסביר אותה… אבל, כשמדובר בחרדה מיום הדין, מהמשפט השמימי העובר על כל אחד מאתנו בימים הנוראים, הדברים הללו אינם חדורים דַּיָּים בתודעתנו, ולכן גם החרדה שאנחנו חרדים מיום הדין אינה טבעית.

אנחנו חרדים בגלל ששמענו שצריך להיות חרד, אבל לא מפני שאנחנו חשים את האימה והיראה.

אנחנו אולי 'יודעים' שזו המציאות, אבל לא חשים אותה ברמ"ח ובשס"ה שלנו, בניגוד לנהג הדורס שחש בצורה הכי-ברורה את חומרת מעשהו.

לכן, הדרך הנכונה בימי הדין אינה צריכה להתחיל עם חרדה, אלא בדיוק ההיפך, וככל הנ"ל.

לכן, לפני שמתחילים להתוודות על החטאים, יש לדעת על מה להתוודות… ועל מה לא…

וזו הדרך בכל פרט ופרט בעבודת השם. לא תהיה זו חוכמה יתירה אם נעקוף את הסממנים המאפיינים את הדור שבו אנחנו חיים, ונצהיר שהרצון שלנו הוא לחיות כמו שחיו בדורות שעברו.

יש דברים שאפשר לעשות אותם, ויש דברים ש-מי שיעשה אותם, יֶחֱטָא לנפשו. וכי אנחנו מסוגלים לחיות כיום בלי מקרר, בלי מכונת כביסה (ויהיו שכבר יגידו, בלי טלפון נייד…)?

אם הבאנו לפני-כן את הדוגמא בענין התפילה, כשאבא מעיר לבנו שלא כשורה, צריך להדגיש שהבעיה שלנו בתפילה אינה מתבטאת רק בהעדר-ההרגשה של 'לעמוד לפני המלך'.

וכי לכוון את כוונת-המלים הפשוטות אנחנו כן מסוגלים? וכמובן שאין אנחנו מדברים על 'כוונות עילאיות', אלא על הכוונה הכי-פשוטה של המלים עצמן; הרי ברור שגם בענין זה אנחנו לוקים.

כדי להגיע לכוונה, גם זו הפשוטה ביותר, צריך להיות לפני-הכל בישוב הדעת. כשהלב איננו רגוע, כשהדעת איננה במנוחה, אי-אפשר בשום אופן לכוון בתפילה.

נו, ומי הוא זה ואי זה הוא הזוכה בדור כשלנו להגיע לקורטוב של ישוב-הדעת? וממילא גם הכוונה בתפילה איננה הצד החזק שלנו…

ומי שיגער בבנו על שאיננו מכוון בתפילה, לא רק שלא יועיל לו בכך, ולא יצליח להביא את הבן לכוונה, אלא יגרום לו בידיים להחמיר את המצב יותר ויותר.

(הרב יצחק זילברשטיין מתוך הספר 'לקיים')

 

[אחד יחיד]

לפני שנים אחדות זכינו להיכנס אל מרן המשגיח הגאון הצדיק רבי בנימין פינקל שליט"א, משגיח דישיבת מיר, ושמענו מפיו הדרכה על עבודת הקודש הנכונה לימי אלו.

במהלך אותה שיחה שאלנו את מרן שליט"א, מה עושים כדי שאחרי שהכל נגמר, במוצאי יום כיפור, בזמן חורף, לא נשכח בכלל שהיה פעם אלול, והתעלות והתרוממות? מה עושים כדי שההתעלות הזאת של ימי חודש אלול ושל הימים הנוראים, תימשך לכל השנה?

"אפתח באמרה חסידית של הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זצוק"ל, בעל ה'נועם אלימלך'. הוא אומר על דברי רש"י על הכתוב "אמור ואמרת", "להזהיר גדולים על הקטנים", שלהזהיר זה מלשון זוהר החמה. 'גדולים' אלו הימים הגדולים, הימים הנוראים וימי שלושת הרגלים, ואילו 'הקטנים' אלו ימי החולין והשגרה. "להזהיר גדולים על הקטנים", אומר הנועם אלימלך, הפירוש הוא לקחת מהימים הגדולים, שהזוהר שלהם ישליך גם על ימי השגרה, שגם הימים הקטנים יהיו זוהרים, מכוחם של הימים הגדולים.

"איך עושים את זה בפועל? נתנו על זה הרבה עצות, והעצה המפורסמת ביותר היא לקחת דבר אחד, קבלה טובה מאלול לכל ימות השנה. אבל אני חושב שצריך לדעת להיות מאוד זהירים בנושא הזה. וכי אלול כולו לא נברא אלא כדי שנקפיד על משהו אחד? נאמר מישהו מקפיד יותר על איזושהי חומרה בהלכות שבת. זהו? זה כל מה שאתה לוקח מהאלול?!

"הקבלה צריכה להיות שאני מקבל על עצמי להיות אדם שלם, לשאוף ולחתור לשלמות. לא להסתפק בפירורים קטנים. לבקש ולהתאמץ להשיג את הכל.

"רבי חיים שמואלביץ אומר על הסיפור של פלטי בן ליש שנעץ חרב ולא עבר אותה במשך שנים. שואל ר' חיים, למה הוא נעץ חרב? הרי הוא יכול בכל רגע להוציא אותה? מה עוזרת החרב? אלא אומר ר' חיים שמואלביץ, שפלטי בן ליש נעץ את החרב כדי שהוא תמיד ייזכר, אם חלילה יפתה אותו היצר לעשות עברה חס ושלום, הוא יביט בחרב וייזכר, אני שהייתי בכזאת דרגה גבוהה, שנעצתי חרב, איך אני רוצה לחטוא בחטא שפל כל כך? ומהזיכרון הזה הוא יעצור את עצמו וימנע עצמו מעבירה.

"זה מה שצריך לעשות גם לגבי המשכתו של חודש אלול לתוך השנה. להיזכר מדי פעם באיזו דרגה רוחנית היינו באלול, ומזה לשאוב כח גם לימים שבאמצע השנה. להזהיר גדולים על הקטנים.

"העצה היא באמת לקבל קבלה משמעותית שאותה נקיים בכל מחיר, למשל קבלה שרבע שעה בכל סדר אתה לומד ויהי מה. גם אם יש רעידת אדמה, גם אם אתה עייף וכואב לך הראש מאוד מאוד, רבע שעה לימוד זה כמו קיר ברזל, אי אפשר להתווכח אתו…

"עצה טובה נוספת אני רוצה לתת לסיום. אם אדם מרגיש שהוא נכשל בנושא מסוים שוב ושוב, ואינו מצליח להתגבר. כדאי שיקבל על עצמו לפחות ללמוד כל יום בספר מוסר שמדבר על הנושא הזה, וזה עצמו כבר תיקון גדול לעניין, כשלאחר זמן דברי המוסר ודאי יחדרו ללב ויפעלו את פעולתם.

"ויהי רצון שנזכה כולנו להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים גמורים, לחיים טובים ולשלום". (הרב יעקב א. לוסטיגמן)

 

[אחד יחיד]

ידוע ומפורסם מה שאומר השל"ה הקדוש על הכתוב 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", שבראשו של האדם יש שבעה שערים שדרכם הוא קולט מידע או משתף מידע עם אחרים: שתי אוזניים, שתי עיניים, שני פתחי האף והפה.

אומר השל"ה הקדוש שהתורה מרמזת לנו: שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", בכל כזה פתח של הגוף עליך לשים שופט ושוטר. השופט יבחן את מה שאתה עומד לשמוע, האם זה רצון ה'? האם אין כאן דברים שסור לשמוע? ולאחר שהשופט יקבע אם כן או לא, ידאג השוטר ליישם את החלטת השופט, לסגור את האוזן ולא לשמוע לדברי לשון הרע ורכילות.

כך גם בפה צריכים להציב שופט, מה שאני עומד לומר עכשיו זה תקין? זה בסדר? האם הדיבור שאני עומד לדבר הוא כרצון ה'? שיש בזה חשש של שקר, או לשון הרע, או אונאת דברים או כל איסור אחר חלילה? וכמובן גם שוטר שישגיח שמה שלא צריכים לדבר, אכן לא יצא מהפה.

על כך יש להוסיף שקריאת הפרשה הזאת, פרשת שופטים, יוצאת בתחילת חודש אלול ולא בכדי, זה רמז שהקדוש ברוך הוא שולח לנו בכל שנה לפני ראש השנה, יום המשפט הגדול והנורא.

והמסר הוא מאוד חד ומאוד ברור: כל אדם באשר הוא, יהיה חייב לעמוד למשפט. אף אחד אינו יכול להימלט מכך, אבל מה שכן אפשר לעשות זה שכל אחד ידאג לשפוט את עצמו – כמו שאומרים חז"ל "אם יש דין למטה, אין דין למעלה".

אדם שישפוט את עצמו ואת מעשיו, אדם שידקדק בכל מה שנכנס לפה, לעיניים, לאוזניים שלו, הוא מגיע לדין שלמעלה ומגלה שמצבו מצוין, אבל בשביל זה צריך לשפוט נכונה את כל מעשיו ולהתנהג בהתאם בכל ימות השנה, וביתר שאת בחודש אלול לקראת יום המשפט.

המסר הזה עולה גם מהמשך הפרשה, וחוזר על עצמו שוב ושוב. אנחנו רואים בפרשת עיר מקלט שחז"ל הקדושים אומרים לנו שלפעמים קורה שאדם הורג את חבירו במזיד וראוי למות בגין מעשיו אבל לא היו עדים והתראה, וחברו הורג מישהו בשוגג וראוי לגלות על כך לעיר מקלט אבל לא היו עדים שיכולים להעיד על מעשיו וממילא אין גואל הדם יכול לרדוף אחריו ולהרוג אותו, כך שאין לו סיבה להגיע לעיר מקלט.

מה עושה הקב"ה בכזה מקרה? מזמן אותם לפונדק אחד, הרוצח בשוגג הורג את הרוצח במזיד, והפעם יש עדים שרואים שבשגגה יצא הדבר מתחת ידו, גואל הדם תחיל לרדוף אחריו והוא נאלץ לברוח למקום שאליו הוא שייך – עיר מקלט!

כך גם בעגלה ערופה, זקני העיר יורדים אל נחל איתן ועורפים את העגלה, הם אומרים 'ידינו לא שפכה את הדם', אבל חז"ל אומרים שמהעגלה הערופה יוצאים תולעים שמגיעים עד למקומו של הרוצחים וחושפים אותו לעין כל.

נמצאנו למדים שאף אחד אינו נמלט מן הדין, וכל אחד מקבל במוקדם או במאוחר את מה שמגיע לו. לטוב ולמוטב. (הרב יחיאל צוקר)

 

[אחד יחיד]

ידוע הסיפור באותו רב שירד בראש השנה לפני התיבה ואמר בסילודין: "המלך!" – והתעלף. בקושי עוררוהו, שאלוהו מה ארע, וסיפר שבאותו רגע נזכר בסיפור בגמרא (גיטין נו ע"א), שכאשר ראה רבן יוחנן בן זכאי שהרומאים עומדים להחריב את בית המקדש – וידע מהכתוב שבית המקדש ייפול ביד מלך – יצא מירושלים ובא לפני המצביא הרומאי. אמר לו: "שלום עליך המלך". ענהו: "חייב אתה פעמיים מיתה. ראשית, שאיני מלך. והמכתיר מלך תחת הקיסר דינו כמורד במלכות". על כך ענהו שבית המקדש ייפול רק ביד מלך, ואז תוך כדי דיבורם הכתירו את המצביא לקיסר. "ושנית, אי מלכא אנא", אם מלך אני, "עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי", היכן הייתה עד כה… וכפי שאמר יפתח לזקני גלעד: "הלא אתם שנאתם אותי, ותגרשוני מבית אבי, ומדוע באתם אלי עתה, כאשר צר לכם" (שופטים יא, ז).

וכשאותו רב קרא: "המלך", שמע כביכול את הקדוש ברוך הוא עונהו: "מאחר שמלך אני, מדוע לא באת עד עתה"…

חשון כסליו טבת, שבט אדר ניסן, אייר סיון תמוז ואב, ובאלול נזכרים ?!

אבל את הנעשה אין להשיב, טוב מאוחר מלעולם לא. וכשם שרבן יוחנן בן זכאי ענהו שהבריונים שבנו לא נתנוהו לבוא לפני כן, נתנצל גם אנו שהיצר הרע לא הניחנו עד עתה. אך זאת נשאל: איך אפשר לתקן בחודש, מה שעיוותנו שנה שלמה?

ואפשר. נסביר כיצד, אך נקדים הקדמה:

הרב מפוניבז' זצ"ל סיפר לי, שה"חפץ חיים" שאלו: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה). כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם כאחד. שנאמר (תהילים קא, ה): "גבה עיניים ורחב לבב, אותו לא אוכל" (סוטה ה ע"א).

ואינו מובן. לכאורה, אין הגאוה עבירה מן התורה [מלבד דעת הסמ"ג (מצות לא תעשה סד) ]. ומכל מקום, יש עבירות חמורות יותר. ונאמר: "אני ה', השוכן איתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז, טז), "אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם" (רש"י). ונאמר: "והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהילים לב, י), אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו" (יעוין ויקרא רבה טו, ד ו"נפוצות ישראל" פרק ח). וזהו שאמרו (ברכות סג לגרסת "עין יעקב") "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי", הגנב משווע שלא ייתפס בגניבתו. ויש לו למי לשווע, כי ה' עימו !

עם כולם הוא שרוי, רק עם הגאה לא ?! אתמהה!

"שתקתי", סיפר לי הרב מפוניבז'. "ידעתי שהתשובה תגיע, ולא טעיתי". "אומר לך", המשיך ה"חפץ חיים": "עם כולם נמצא הקדוש ברוך הוא, כי יש סיכוי שישובו. יפקחו עיניים, ישיתו לב, יבינו ויחזרו לדרך הישר. אבל המתגאה, הן שוטה הוא. וכמו שכתב הרמב"ן באגרתו: 'ועתה בני דע וראה, כי המתגאה בלבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר: 'ה' מלך, גאות לבש' (תהילים צג, א). ובמה יתגאה לב האדם. אם בעושר – ה' מוריש ומעשיר (שמואל א ב, ז). ואם בכבוד – הלא לאלוקים הוא, שנאמר: 'והעושר והכבוד מלפניך' (דברי הימים א כט, יב), ואיך מתפאר בכבוד קונו. ואם מתפאר בחכמה – 'מסיר שפה לנאמנים, טעם זקנים יקח' (איוב יב, כ), נמצא הכל שווה לפני המקום. כי באפו משפיל גאים וברצונו מגביה שפלים, לכן השפל עצמך וינשאך המקום'".

מבינים אתם? הגאוה שטות היא. משל למה הדבר דומה, ילבש אדם מדי גנרל, האם יהיה לגנרל? אך צחוק יעשה מעצמו. ואם ידרוש את הכבוד המגיע לגנרל? אך בזיון יהיה מנת חלקו. ואם ירשה לעצמו להפעיל צופר ולחצות באור אדום ולפרוץ מחסום, ימצא עצמו בבית האסורים, אם לא בבית העלמין!

ואילו לובש האדם את מדי הבורא יתברך?! הלא "ממך הכל ומידך נתנו לך" (דברי הימים א כט, יד)! החיים ממנו והכח ממנו, הרכוש שלו, ואנו מתגאים?!

המתגאה שוטה הוא, ולשוטה אין תקנה!



ואם כך, שאל ה'חפץ חיים', אם כך, נלמד פסוק מן הכתובים: "ויתנו כל יהודה מנחה ליהושפט, ויהי לו עושר וכבוד לרוב, ויגבה לבו בדרכי ה' " (דברי הימים ב, יז, ה). ופרשו רבותינו: אף שהיה לו עושר וכבוד, לא גבה ליבו בעבורם, כי אם במה שהלך בדרכי ה'. כי כל העושר והכבוד לא נחשב לו למאומה מול דרכי ה', ובהן יגבה לבו.

ואני שואל: מאחר והגאווה שטות היא, שהכל בידי שמים: החיים ממנו והבריאות ממנו, הדעת ממנו והכח ממנו, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג ע"ב), אבל המעשים והתוצאות הכל ממנו יתברך, "כי גם כל מעשינו פעלת לנו" (ישעיה כו, יב), איך גבה בהם לבו?! ואיך נאמר: "ויהי ה' עם יהושפט" (דברי הימים ב יז, ג) ? !

"שתקתי", אמר הרב מפוניבז', "ידעתי שהתשובה תגיע, ולא טעיתי". "אומר לך", אמר ה"חפץ חיים" בהתעוררות. "בענייני התורה והמצוות, בהליכה בדרכי ה', האדם הוא באמת גנרל! זה חסד מיוחד מאתו יתברך, שמחשיב לו הכל כאילו עשה בכוחו שלו, וברכושו שלו! והוא מקבל שכר לא רק על בחירתו הטובה, ועל יראת השמים – אלא על הכח שהשקיע, שהקדוש ברוך הוא נתן לו, ורשאי הוא להחשיב הכל כשלו!

"וזה ביאור הכתוב: 'ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו' (תהילים סב, יג). וכבר הקשו: החסד, עניינו הנהגה שלפנים משורת הדין. ולשלם לאיש כמעשהו היא שורת הדין ולא חסד?

"אבל, משל למה הדבר דומה, לסוחר יהלומים שקרא לנער מן השוק: 'רצונך להרוויח כסף? קח יהלום זה, והיזהר בו מאד. לך למקום פלוני ותמסור אותו לעשיר פלוני, ותקבל תמורתו'.

"העשיר חיכה ליהלום. קבלו בשמחה ומסר מעטפת מזומנים. מיליון, בשטרות.

"הנער חזר והושיט את המעטפה, קיווה לקבל שכרו. כמה משלמים על שליחות כזו? עשרים שקלים, חמישים?!

"'אה', אומר לו הסוחר, 'המעטפה שלך'. עם כל אשר בה.

"'על מה ולמה?!'

"'טוב', מסביר הסוחר, 'קודם כל, על שהואלת ללכת בשליחותי. ואחר כך, שהשגחת על היהלום, ולא איבדת אותו. ולא מכרתו בחצי המחיר כדי למעול בכסף'…

"'הכל נכון. אז מאתיים שקלים, אלף. אבל את כל המעטפה, את כל שווי היהלום?!'

"ולך ה' חסד", ואיזה חסד! "כי אתה תשלם לאיש, כמעשהו". כאילו היה היהלום שלו, והוא שמצא את הקונה, ורקם את העסקה! וכאן שילם גם את דמי הנסיעה, ונתן את הכח עבורה. ואין לנו מושג בגודל היהלום ובגודש המעטפה!

כל זה נכון, אבל אינו עונה לשאלה. משום שנשלחנו באין ספור שליחויות מתחילת השנה. ובכמה סירבנו ללכת – ובכמה איבדנו את היהלום, ובכמה מכרנוהו בפרוטות ומעלנו בהן – ומה יעזור עתה, אם בחודש האחרון נבצע את שליחויותינו נאמנה? והלא החשבון מתפרש על פני כל השנה!

ובכן, בראש ובראשונה, זה עניינה של התשובה. על העבר נשוב, את החובות נמחוק. ועתה נזדרז ונקיים מצוות, ואת המעטפות הגדושות נערום על הכף הימנית. וכף המאזניים השמאלית תהיה ריקה, ומובטחים אנו בשנה טובה ומתוקה!

וזה נכון. כי גם אם קשה להגיע לתשובה שלמה [ויחדנו לכך שער בפני עצמו], אבל כבר השמיענו רבנו יונה ("שערי תשובה" שער א אות ט) כי לכל תשובה תמצא סליחה. כבגד מלוכלך, שכל רמה של כביסה תעביר מעט מטינופו. ואם כך, "אחוז בזה, וגם מזה אל תנח ידך": מצד אחד, נמעיט את משקל הכף השמאלית, ומצד שני נגדוש עוד ועוד את הכף הימנית. והרמב"ם פסק (הלכות תשובה פ"ג) שבדין ראש השנה הולכים אחר רובו, ותכריע כף המצוות, ונכתב ונחתם לשנה טובה.

(מתוך 'והגדת')