דברי חכמה [ו"מעשי חכמה"] - מגדולי הדורות (1 צופה)

[חכמתא]

פעם אחת כאשר הלך הרה"ק רבי יואלי'ש מסאטמאר זצ"ל אצל הרופא שלו, נסע עם 'קאר סערוויס' אחד, ובאמצע הדרך נפגע רבינו זי"ע על ידי תאונת דרכים, ונפצע קל ושתת דם מגופו הק'. והלכו באי ביתו אצל 'אינשורנס פירמא' (חברת ביטוח) אחד, כדי לתבוע ממון מאת ה'קאר סערוויס', והי' כאשר באו אנשי הביטוח לרבינו זי"ע, כדי שיחתום על איזה ניירות הצריך להם לתביעה. שמע רבינו את התביעה, ולא רצה לחתום, ואמר "איך וויל נישט הנאה האבן פון אזא געלט" (איני רוצה ליהנות מכסף כזה), ואמר כי כתוב בתורה הק' "ולא תשים דמים בביתך", ופי' דהיינו שלא יהא מצוי בביתך ממון אשר בא מן 'הדם'.

 

[חכמתא]

הובא בספר "בישישים חכמה": האדמו"ר מאוסטרובצה זצ"ל היה אצל הרב ממזריטש והשמיע באוזניו פלפול חריף כדרכו. אמר הרב ממזריטש הרבי הוא גברא רבה. אמר הרבי: כשרוצה הגמרא להוכיח גדולתם ומעלתם של חכמים היא מביאה את הפסוק "ארבעים יכנו לא יוסיף" שחז"ל דרשו שהכוונה לשלושים ותשעה. ולכאורה, מדוע לא מביאים ראיה לכך מפסוק שנאמר לפני כן (ויקרא כג, טז): "תספרו חמישים יום", שגם בו דרשו חז"ל שהכוונה רק לארבעים ותשעה יום? מכאן ראיה שהיכולת לומר פלפול אינה מוכיחה כי אתה אדם גדול. מי שיכול להפחית מכה אחת מיהודי – זה אדם גדול!

 

[חכמתא]

בא יהודי לבעל ה'ישמח ישראל', והתלונן שמצבו בכי רע, ואין פרנסה לילדיו, ואין לו במה לחתן אותם. תבע ממנו הרב: 'תהיה בשמחה'. שאל האיש: ומה יעזור שאהיה בשמחה?. ענה הרב: נא' "כי בשמחה תצאו"- מהצרות. שאל האיש: במצב כזה גרוע איך אהיה בשמחה?. ענה הרב בחיוך: "תגיד, מה לא עושים בשביל פרנסה"?...

 

[חכמתא]

פעם הביא הרה"ק רבי ישעיה'לע מקרעסטיר זצ"ל ראיה בדרך צחות, שאפשר לומר 'לחיים' על מי סודה, ממאמר הפסוק, "ברוך אתה בעיר" - מלשון 'ביר' (-בירה), "וברוך אתה בשׂדה" - לשון סודה. והיינו כי כמו שאפשר לומר לחיים על 'ביר', כן אפשר לומר לחיים על 'סודה'.

 

[אבא ביתך]

הרה"ק מסאטמאר (רבי יואל זצ"ל) היה עם הרה"ק מריבניץ זצ"ל, שכידוע היה מוהל, ונפגשו בברית,
אמר הרה"ק מסאטמאר לרה"ק מריבניץ: אני גם מוהל, כמוכם.
שאלו הרה"ק מריבניץ: אז מדוע אינכם מלים?
ענהו הרה"ק מסאטמאר: כי איני יודע למול.

לחץ כדי לכווץ...

למודעי, כי ר' אברהם הכהן ז"ל, (בעל הקרן המפורסמת שהחזיקה מופלגי תורה ברחבות מספר שנים שיהיו פנויים מטרדה וישלימו עצמם ללמד תורה לישראל אם כראשי ישיבות ואם כמורי הוראות ודיינים), שהיה הוא עצמו מוהל אומן זריז ומומחה, היה תלמידו וחסידו של הריבניצער, ולדבריו היה רבו זריז טובא במלאכת המילה.

 

[אבא ביתך]

רבי בייניש פינקל זצ"ל איקלע פעם לשמחת נישואין, וטרם שנכנס לאולם מיהרה אליו אשת אברך ממיר וכולה חרדה: בעלה, שעודנו מתאושש מהתקף לב שעבר לאחרונה, מקפץ כגדי לפני החתן בעוז בתעצומות, והיא חוששת לחייו, וכמה ששולחת לו שיפסיק לרקד הוא באחת, שומר מצוה לא ידע דבר רע! שלוחי מצוה אינם ניזוקין!...
נכנס רבי בייניש לאולם, ניגש לאברך היקר, רכן ולחש לו משהו באזניו. האברך נעמד כהלום רעם, עשה 'עושה שלום' ארוך, התיישב על כסא ולא קם עד סוף החתונה. בסוף החתונה ניגש אליו רבי בייניש ושוב אמר משהו, ולשמע דבריו פרץ האברך בצחוק גדול, והלך לדרכו לחיים ולשלום.
שאלו את רבי בייניש, מה לחשת לו שם?
שום דבר, אמרתי לו שיש לו קרע במכנסיו!...

 

[יישר כח גדול]

ידוע מה ששאלו פעם להמגיד מדובנא על שכל דבר שרוצה להסביר מסביר דווקא בדרך משל, ומדוע לא יסביר את עצם הדבר ואין צריך למשל דייקא, אמר להם אסביר את הצורך בכך על פי משל, ותמהו שעל שאלה זו גופא צריך הסבר גם כן דווקא במשל, בילד שהתאחר בכל בוקר לחיידר, עד שעוררוהו משנתו לאחר מאמצים, ועד שנתלבש ושאר ההכנות, כך שהגיע תמיד לחיידר באיחור רב. לימים הקימו גן החיות מול בנין החיידר כאשר נתוודע זאת לאמו באה בדאגה רבה אל המלמד ואמרה בייאוש רב שהרי מעתה כמה שאיחר עד הנה יתוסף עוד שבהגיעו לשער החיידר יתאחר בצפייתו למקום החיות, ושוב אבדה בכך תקוותה שעוד יספיק ללמוד משהו גם בחיידר, אך המלמד שהיה מנוסה ומבין יותר ממנה בדברים כנ"ל הרגיעה ואמר, תראי שמעכשיו יגיע מיד לחיידר בזמן ככל התלמידים. ואמנם למחרת כשהקיצוהו השכם בבוקר קפץ ממיטתו בזריזות שלא כדרכו עד הנה, והכין לעצמו את הספרים והצידה, ומיד יצא לחיידר, ביודעו שיוכל שם לראות חיות חמודות לעיניו. והנה המלמד עמד והמתין לבואו של הילד, וכאשר הגיע לשערי הגן החיות שהיה ממוקם מול החיידר, לקחו על שתי ידיו והעבירו מיד לשערי החיידר, וכה נתגלה שדווקא על ידי הפיתוי של ראיות החיות השיגו אצל הילד שיסכים להשכים בכל בוקר בזמן, ובהמשך גם להגיע בזמן לשערי החיידר.
זהו המשל למה יש צורך במשל, סיים המגיד מדובנא דבריו. הנמשל הוא, דברים הרוחניים אין האדם תופס בשכלו כל כך גודל ערכם והחיוב הגדול שיש על האדם לקיימם, אך על ידי משל מענייני עולם הזה שהם דברים המושכים את הלב, נתפתה הלב ומסכים למשל, ובהמשך אפשר אחר כך להמשיכו שיסכים עם הדברים הרוחניים שהם הנמשל שגם בהם יבין וישכיל איך להתנהג כראוי לעבודת בוראו.

 

[יישר כח גדול]

”אֶעֱשֶה לֹו עֵזֶר כְנֶגְדֹו“ ביאר רש“י: ”זכה – עזר, לא זכה – כנגדו להילחם“
מסופר על רבי ישעיה פראגער זצ“ל שהייתה לו אישה אשר הציקה לו מאד, ובפרט בכך שהייתה צדקנית שמתפללת ואומרת תחינות כל היום, ועל ידי זה סדרי הבית השתבשו. כשהיה בא לביתו מבית הכנסת ורצה לאכול, לרוב היא הייתה באמצע התפילה ולא הפסיקה כשהגיע.
ואמר, שכעת מובנים לו דברי חז“ל בגמ‘ ביבמות (סג.) ”זכה – היא עזר“, עוזרת לו, כשהוא מתפלל היא מכינה לו פת שחרית, וכשחוזר מהלימוד תבשל לו כבר הארוחות צהרים וכו‘. ”לא זכה – כנגדו“, הוא מתפלל בזווית אחת והיא מתפלל בזווית אחרת, כשהוא אומר תהילים תאמר היא פרק שירה, כשלומד גמרא היא אומרת תחינות, וכל היום אינה מכינה לו שום ארוחה...

 

[יישר כח גדול]

רבי חיים־שמחה ויטלס, רבה של בוברקה בפולין, היה משתדל לסיים את תפילתו עם הציבור, כדי שלא יצטרכו להמתין לו בסיום קריאת שמע ושמונה עשרה. כמו־ כן היה בקי בכל דיני השולחן ערוך והיה משיב מיד למי ששאל שאלה הלכתית. הוא היה אומר בחיוך שזה מה שנאמר במשנה "על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום" יש שלושה דברים שגורמים שה'עולם', הקהל, יהיה 'עומד' וממתין: 'על הדין' כאשר שואלים את הרב שאלה והוא צריך לעיין בספרים; 'על האמת' כאשר הרב משתהה עד שהוא מגיע ל'אמת' שבסוף קריאת שמע; 'ועל השלום' כשהרב מתמהמה לסיים שמונה עשרה ולומר 'עושה שלום'.

 

[יישר כח גדול]

ביאר בעל הלבושים, "דשא" ראשי תיבות ד'ין ש'לום א'מת.
שלושת הדברים הללו מהווים מרבד הארץ, ישובו של העולם. יסוד המוסר האנושי ותנאי קיומו. בלעדם – חרב איש ברעהו.