מנחות דף ב קאמר ר"ש סברא.. מחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא. תמיהה גדולה בגמרא. (1 צופה)

[אולפן חדת]

מנחות ב' ב' ר' שמעון אומר כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות ועלו לבעלים לשם חובה שאין המנחות דומות לזבחים שהקומץ מחבת לשום מרחשת מעשיה מוכיחין עליה לשום מחבת חריבה לשום בלולה מעשיה מוכיחין עליה לשום חריבה אבל בזבחים אינו כן שחיטה אחת לכולן וזריקה אחת לכולן וקבלה אחת לכולן.
אמר רבה... מעשיה מוכיחין דקאמר ר"ש סברא היא.. מחשבה דמינכרא לא פסל רחמנא.

לכאורה היה נראה לפרש שמחשבה שנסתרת בהדיא מהמעשה, אף העובד לא סמכה דעתיה על זה, והרי זה כשוחט קרבן לשם מצות ציצית או לשם קדושת תפילין, שאין בדבריו כלום. בדגש על ב' נקודות. א- זה תלוי בעובד, כמה הוא רואה את מחשבתו מגוחכת. ב- הגיחוך מגיע מכח המציאות, ולא מכח ידיעת ההלכה. "מחבת זה לא מרחשת!"

ביאורים בלשון רבי שמעון לפי זה- חריבה לשום בלולה (כלומר מנחת חוטא וקנאות לשם שאר מנחות) מעשיה מוכיחין כו'. מיירי שחשב את המילים "לשם בלולה" (כדלהלן בדברי רב אשי) ולא שחשב שם של מנחה- כגון סולת, מאפה תנור, וכשחושב "לשם בלולה" זה מחשבה שנסתרת מהמציאות.

אבל בזבחים אינו כן שחיטה אחת לכולם כו'. עיקר הכוונה ששם הקרבן אינו על שם פרט מציאותי בקרבן, כגון "קרבן זכר" "קרבן צפון", אלא הוא שם סתמי "עולה" "חטאת", ויכול להתלבש על כל בהמה.

עד כאן לכאורה הפירוש נאה ומתקבל בסברא ובלשון (כי גם פירושים אחרים בגמרא דוחקים בלשונו של רבי שמעון).

עכשיו נבוא לבחון הדברים בגמרא. וז"ל- אלא מעתה עולת העוף שמלקה למעלה משום חטאת העוף תרצה מעשיה מוכיחין עליה דעולת העוף היא דאי חטאת העוף היא למטה הוי עביד לה. וצריך ביאור, מה ההשוואה לקומץ מחבת לשום מרחשת, הרי כאן אין סתירה לדבריו מהמציאות, ולענין ההלכה יש לומר שהעובד "החליט" ג"כ היכן המקום הראוי לחטאת העוף, וגם אפשר שכלל אינו יודע שהדין לא כך. ואטו בחסיד שבכהונה עסקינן, אם כן לא היה חושב שלא לשמה.

והנה לכאורה בהמשך הגמרא אנו רואים "הסכמה" לדברינו וז"ל- אמרי קדשי קדשים נינהו ומיעבר הוא דעבר ושחט להו בדרום, כלומר פירכה מהשו"ע אינה נקראת פירכה. אלא רק פירכה מהמציאות נקראת פירכה.

אך המשך הגמרא נראה שכלל לא זה מה שאמרו, וז"ל- אי הכי מחבת לשם מרחשת נמי האי דקא קמיץ לה למרחשת אמר האי במרחשת נדר והא דמייתי לה במחבת דמרחשת היא ומעבר הוא דעבר ואתייה במחבת. וכאן הבן שואל מה הענין למדוד לפי הרואים, אטו בכל מחשבת שלא לשמה יש רואים ושומעים, הרי זה חל גם בחושב או מדבר בינו לבין עצמו, וא"כ לכאורה הכל צריך להבחן לפי העובד עצמו, והעובד עצמו כשמחזיק מחבת ומסתמא יודע שזה מחבת ומחציף לקמוץ לשם מרחשת, אין כאן שום סמיכות דעת. נמצינו למדין דשוב הגמרא מסיבה את דברי רבה לכוונה אחרת, שהכל תלוי איך הרואים הבקיאים בהלכה רואים זאת. ואז הגמרא נדחקת לחלק בין רמות של ניכר, אם זה בין זכר לנקיבה דלאו אדעתייהו דאינשי או בין בקר לצאן. וכן אנו צריכים לחלק חילוקים מתי אומרים "מיעבר הוא דעבר" ומתי לא אומרים.
ולסיכום אני שואל. א. הפירוש שהבנתי תחילה בדברי רבה, הוא בטל ומבוטל? ב. מה כן הפירוש בדברי רבה?​