הגמ' בדף ו' ע"א כותבת: "הצד השווה שבהן" לאתויי מאי? אמר אביי לאתויי אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו, הגמ' שואלת ה"ד? אי בהדי דקא אזלי קא מזקי - היינו אש! מאי שנא אש דכח אחר מעורב בה וממונך ושמירתן עליך, הני נמי כח אחר מעורב בה וממונך ושמירתן עליך! אלא בתר דנייחי, אי דאפקרינהו - בין לרב בין לשמואל היינו בור, מאי שנא בור שכן תחילת עשייתו לנזק, וממונך ושמירתן עליך, הני נמי תחילת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך, אלא דלא אפקרינהו? לשמואל דאמר הכול מבור למדנו - היינו בור, לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור, מאי לבור שאין כח אחר מעורב בו תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן? אש תוכיח! שכח אחר מעורב בה ובכל זאת - חייבת! שואלת הגמ' - מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק, תאמר בהני דאין דרכם לילך ולהזיק? - בור תוכיח! דאין דרכו לילך ולהזיק ובכל זאת חייב! מסכמת הגמ' - וחזר הדין.
צ"ע מדוע הגמ' בתחילה אמרה: מאי שנא אש דכח אחר מעורב בה וממונך ושמירתן עליך, הני נמי כח אחר מעורב בה וממונך ושמירתן עליך. ולא ענתה פשוט שמכיוון שזה אש, ואש כבר מפורש במשנה,(הבער) וא"צ לכפול שוב, ולכן זה לא יכול להיות זה? וא"ת שהגמ' רצתה ללמדנו את הקולא של אש? וי"ל שזה לא נצרך לנו, שהרי גם לפי ההבנה הראשונה במשנה, שה"לא ראי זה כראי זה" אומר שלכל אב יש חומרה כלפי האב השני ולכן א"א ללמוד אחד מהשני, ולכן הוצרכנו ללמוד את הקולות והחומרות בכל מזיק ובכללם אש, כדי לדעת שבאמת א"א ללמוד אב מאב אחר. וגם לפי ההבנה של רבא שה"לא ראי זה כראי זה" במשנה אומר שכן יכלנו ללמוד אב מאב אחר, ושוב הוצרכנו לדעת את הקולות והחומרות בכל אב כדי לדעת האם אפשר באמת ללמוד את כל האבות מבור וחד מהנך, ורואים שכן ידענו כבר את הקולות והחומרות בכל אב ובכללם אש, אז מה החידוש של הגמרא?
לאחר מכן הגמרא ממשיכה וכותבת: לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור, מאי לבור שאין כח אחר מעורב בו תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן, ולכן אוי"ל שהגמ' אמרה את העניין של כח אחר\אין כח אחר מעורב בה, כדי שאח"כ הגמ' תוכל להביא את לימוד בבור, שבבור יש כח אחר מעורב בה, אך מ"מ עדיין קשה שהרי גם את הלימוד הזה יכלנו לסגנן בצורה שונה, הלימוד המקורי היה כך: לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור, מאי לבור שאין כח אחר מעורב בו תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן? אש תוכיח! שכח אחר מעורב בה ובכל זאת - חייבת! שואלת הגמ' - מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק, תאמר בהני דאין דרכם לילך ולהזיק? - בור תוכיח! דאין דרכו לילך ולהזיק ובכל זאת חייב! מסכמת הגמ' - וחזר הדין. יכלנו לאמר כך: מאי שנא בור שכן תחילת עשייתו לנזק, תאמר בהני - אבנו סכינו ומשאו, דאין תחילת עשייתן לנזק? (ע"פ הרש"ש) אש תוכיח! דאין תחילת עשייתה לנזק, (זה לא החומרה שלה כלל ולכן אפשר להעמיד בצורה כזאת, דאין תחילת עשייתה לנזק) ומ"מ חייבת! שואלת הגמ' - מאי שנא אש שכן הולכת ומזיקה! תאמר בהני - אסו"מ דאין הולכים ומזיקים? בור יוכיח! דאין הולך ומזיק ומ"מ חייב! וחזר הדין, מ"מ רואים ע"פ כל הנ"ל שהגמ' לא הייתה "חייבת" לתרץ כפי שתירצה ומדוע תירצה באופן (המאריך) יותר ולא תירצה פשוט שמכיוון שזה מפורש במשנה ולכן זה לא נכפל? צ"ע.
2. חוזרים לתחילת דף ו'. הצד השוה שבהן, לאתויי מאי? אמר אביי לאתויי אסו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, המאירי נעמד על המילים: אסו"מ מפרש: "אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו אם דרך נפילתן הזיקו כבר בארנו שהוא תולדה של אש ואם לאחר שנפלו בין שהפקירו בין שלא הפקירו דינו כבור ואין בו חיוב על אדם וכלים שכל תקלה ברשות הרבים מבורו למדנו לפטור בה אדם וכלים ואין הלכה כדברי האומר משורו למדנו לחייב בו אדם וכלים". המאירי מפרש בעצם, שכשאסו"מ נפלו ברוח מצויה (כמו המקרה של הגמ') ובין אם הפקירו אותם בין לא הפקירו אותם - דינם כבור! ונשאלת השאלה הרי לפי הגמ', לפי ההו"א כשהפקירו אז בין לרב בין לשמואל היינו בור, אבל כשלא הפקירו - רק לפי שמואל דינו כבור, מסקנת הגמ' שכשהפקירו אותם הם לא בדיוק כמו אש, ולא בדיוק כמו בור, אלא חצי חצי, וא"כ כיצד המאירי מפרש שגם כשהפקירו אותם דינם כבור? אז דבר ראשון יוצא שהמאירי חולק על דברי הרא"ש שפסק שכשהפקירו בין לרב בין לשמואל דינם כבור, וכשלא הפקירו - רק לשמואל דינם כבור, ולא מדבר על רב כשלא הפקירו, ולפי זה י"ל שהמאירי אוחז כשיטת שמואל בעניין, שאכן דינם כבור בין הפקירו ובין לא הפקירו, ולכאורה קשה עוד על המאירי שכיצד מפרש שכהפקירו אותם דינם כבור? והרי הגמרא אמרה כבר שכשהפקירו אותם דינם חצי כבור וחצי כאש? וי"ל שבזה המאירי כן סובר כמו הרא"ש שכתב שעיקר הלימוד הוא מבור! ולא מאש, ולכן גם כאן המאירי פירש את הלימוד העיקרי מבור, (ופחות מאש).
צ"ע מדוע הגמ' בתחילה אמרה: מאי שנא אש דכח אחר מעורב בה וממונך ושמירתן עליך, הני נמי כח אחר מעורב בה וממונך ושמירתן עליך. ולא ענתה פשוט שמכיוון שזה אש, ואש כבר מפורש במשנה,(הבער) וא"צ לכפול שוב, ולכן זה לא יכול להיות זה? וא"ת שהגמ' רצתה ללמדנו את הקולא של אש? וי"ל שזה לא נצרך לנו, שהרי גם לפי ההבנה הראשונה במשנה, שה"לא ראי זה כראי זה" אומר שלכל אב יש חומרה כלפי האב השני ולכן א"א ללמוד אחד מהשני, ולכן הוצרכנו ללמוד את הקולות והחומרות בכל מזיק ובכללם אש, כדי לדעת שבאמת א"א ללמוד אב מאב אחר. וגם לפי ההבנה של רבא שה"לא ראי זה כראי זה" במשנה אומר שכן יכלנו ללמוד אב מאב אחר, ושוב הוצרכנו לדעת את הקולות והחומרות בכל אב כדי לדעת האם אפשר באמת ללמוד את כל האבות מבור וחד מהנך, ורואים שכן ידענו כבר את הקולות והחומרות בכל אב ובכללם אש, אז מה החידוש של הגמרא?
לאחר מכן הגמרא ממשיכה וכותבת: לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור, מאי לבור שאין כח אחר מעורב בו תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן, ולכן אוי"ל שהגמ' אמרה את העניין של כח אחר\אין כח אחר מעורב בה, כדי שאח"כ הגמ' תוכל להביא את לימוד בבור, שבבור יש כח אחר מעורב בה, אך מ"מ עדיין קשה שהרי גם את הלימוד הזה יכלנו לסגנן בצורה שונה, הלימוד המקורי היה כך: לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור, מאי לבור שאין כח אחר מעורב בו תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן? אש תוכיח! שכח אחר מעורב בה ובכל זאת - חייבת! שואלת הגמ' - מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק, תאמר בהני דאין דרכם לילך ולהזיק? - בור תוכיח! דאין דרכו לילך ולהזיק ובכל זאת חייב! מסכמת הגמ' - וחזר הדין. יכלנו לאמר כך: מאי שנא בור שכן תחילת עשייתו לנזק, תאמר בהני - אבנו סכינו ומשאו, דאין תחילת עשייתן לנזק? (ע"פ הרש"ש) אש תוכיח! דאין תחילת עשייתה לנזק, (זה לא החומרה שלה כלל ולכן אפשר להעמיד בצורה כזאת, דאין תחילת עשייתה לנזק) ומ"מ חייבת! שואלת הגמ' - מאי שנא אש שכן הולכת ומזיקה! תאמר בהני - אסו"מ דאין הולכים ומזיקים? בור יוכיח! דאין הולך ומזיק ומ"מ חייב! וחזר הדין, מ"מ רואים ע"פ כל הנ"ל שהגמ' לא הייתה "חייבת" לתרץ כפי שתירצה ומדוע תירצה באופן (המאריך) יותר ולא תירצה פשוט שמכיוון שזה מפורש במשנה ולכן זה לא נכפל? צ"ע.
2. חוזרים לתחילת דף ו'. הצד השוה שבהן, לאתויי מאי? אמר אביי לאתויי אסו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, המאירי נעמד על המילים: אסו"מ מפרש: "אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו אם דרך נפילתן הזיקו כבר בארנו שהוא תולדה של אש ואם לאחר שנפלו בין שהפקירו בין שלא הפקירו דינו כבור ואין בו חיוב על אדם וכלים שכל תקלה ברשות הרבים מבורו למדנו לפטור בה אדם וכלים ואין הלכה כדברי האומר משורו למדנו לחייב בו אדם וכלים". המאירי מפרש בעצם, שכשאסו"מ נפלו ברוח מצויה (כמו המקרה של הגמ') ובין אם הפקירו אותם בין לא הפקירו אותם - דינם כבור! ונשאלת השאלה הרי לפי הגמ', לפי ההו"א כשהפקירו אז בין לרב בין לשמואל היינו בור, אבל כשלא הפקירו - רק לפי שמואל דינו כבור, מסקנת הגמ' שכשהפקירו אותם הם לא בדיוק כמו אש, ולא בדיוק כמו בור, אלא חצי חצי, וא"כ כיצד המאירי מפרש שגם כשהפקירו אותם דינם כבור? אז דבר ראשון יוצא שהמאירי חולק על דברי הרא"ש שפסק שכשהפקירו בין לרב בין לשמואל דינם כבור, וכשלא הפקירו - רק לשמואל דינם כבור, ולא מדבר על רב כשלא הפקירו, ולפי זה י"ל שהמאירי אוחז כשיטת שמואל בעניין, שאכן דינם כבור בין הפקירו ובין לא הפקירו, ולכאורה קשה עוד על המאירי שכיצד מפרש שכהפקירו אותם דינם כבור? והרי הגמרא אמרה כבר שכשהפקירו אותם דינם חצי כבור וחצי כאש? וי"ל שבזה המאירי כן סובר כמו הרא"ש שכתב שעיקר הלימוד הוא מבור! ולא מאש, ולכן גם כאן המאירי פירש את הלימוד העיקרי מבור, (ופחות מאש).