בישורון כרך מ"א, בפרקי הזכרון על רבינו הגרא"ב פינקל זצ"ל, ישנם עשרות סיפורים נפלאים, מחזקים ומרוממים. אך ביניהם יש סיפור אחד, שאמנם המסר בו מובן, אך יש בו משהו שלא ברור לי עד הסוף.
הסיפור הוא על רבי יצחק חיים קרסניצקי, שהיה מתלמידי הגרי"ז, וכל פעם שלמדו בישיבתו ובמיר אותה מסכת אז הוא היה מבקש שאחד מבחורי ישיבת מיר ילמד איתו סדר שלישי.
והיתה תקופה שבחור אמריקאי ניסה ללמוד איתו, הגרא"ב שלח אותו לזה, ולאחר זמן אמר לגרא"ב שהוא חש שזה אינו מתאים וכו' ופרש מהלימוד עם ר' יצחק. כשבירר הגרא"ב, עלה מאותו בחור, כי היא הסיבה שהפסיק ללמוד עם ר' יצחק היתה שהיה נרדם הרבה בזמן לימודם. וכששמע זאת ר' יצחק חיים "רתח בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כך סיפר רבי אליהו ברוך וזעק את כל נשמתו תורה זה קורס? לא! תורה זה עניין של "ידע"? לא! תורה דאס איז לעבן! תורה זה לחיות, התורה זה החיים, נו וכי באמצע החיים לא קורה שנרדמים לפעמים? דען אינמיטן לעבן שלאפט מען נישט איין אמאלנ מי שלומד לשם מטרה וחושב שהתורה זה קורס שיש בו יעדים והישגים אז אם קורה ונרדמים לו באמצע היעדים וההישגים לא מתממשים הוא עוזב, אבל מי שהתורה זה אצלו היא החיים בעצמם והוא לומד כדי לחיות יכול להירדם באמצע כי באמצע החיים גם נרדמים לפעמים".
ואח"כ מביאים שם שהגר"ח קמיל, ואף הגרח"ק זצ"ל, התפעלו מאד מהסיפור הנ"ל.
כעת, המסר ש"גם אם היעדים וההישגים לא מתממשים" אסור לעזוב, כי התורה זה עצם החיים, הוא מסר מופלא וחשוב מאד בעיני. אך בעניי, אני לא כ"כ מבין את המשך הדברים, שמי שתורה זה החיים אצלו "יכול להרדם באמצע". ברור שמי שעייף ירדם, אך זה קשור לזה שהתורה היא "החיים אצלו"? הרי גדלנו על סיפורים כיצד גדולי הדור לא יכלו להרדם כלל בעסקם בריתחא דאורייתא? וברור לכל צורב שכמה שהוא יותר בשטייגען ומרותק לסוגיה, הכוחות הגופנים לא משפיעים בכלל! יש סיפור למשל, על הרב עובדיה זצ"ל, שמרוב אהבתו וחשקו בתורה, פעם לא שם לב שעבר יום שלם בכלל... זו שקיעות ברמה אחרת, כשבאמת דבקים בתורה. אז מה הפשט? לכאורה השקיעות נותנת כוחות אדירים, בדיוק להפך מהאמור במשפט הנ"ל?
הסיפור הוא על רבי יצחק חיים קרסניצקי, שהיה מתלמידי הגרי"ז, וכל פעם שלמדו בישיבתו ובמיר אותה מסכת אז הוא היה מבקש שאחד מבחורי ישיבת מיר ילמד איתו סדר שלישי.
והיתה תקופה שבחור אמריקאי ניסה ללמוד איתו, הגרא"ב שלח אותו לזה, ולאחר זמן אמר לגרא"ב שהוא חש שזה אינו מתאים וכו' ופרש מהלימוד עם ר' יצחק. כשבירר הגרא"ב, עלה מאותו בחור, כי היא הסיבה שהפסיק ללמוד עם ר' יצחק היתה שהיה נרדם הרבה בזמן לימודם. וכששמע זאת ר' יצחק חיים "רתח בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, כך סיפר רבי אליהו ברוך וזעק את כל נשמתו תורה זה קורס? לא! תורה זה עניין של "ידע"? לא! תורה דאס איז לעבן! תורה זה לחיות, התורה זה החיים, נו וכי באמצע החיים לא קורה שנרדמים לפעמים? דען אינמיטן לעבן שלאפט מען נישט איין אמאלנ מי שלומד לשם מטרה וחושב שהתורה זה קורס שיש בו יעדים והישגים אז אם קורה ונרדמים לו באמצע היעדים וההישגים לא מתממשים הוא עוזב, אבל מי שהתורה זה אצלו היא החיים בעצמם והוא לומד כדי לחיות יכול להירדם באמצע כי באמצע החיים גם נרדמים לפעמים".
ואח"כ מביאים שם שהגר"ח קמיל, ואף הגרח"ק זצ"ל, התפעלו מאד מהסיפור הנ"ל.
כעת, המסר ש"גם אם היעדים וההישגים לא מתממשים" אסור לעזוב, כי התורה זה עצם החיים, הוא מסר מופלא וחשוב מאד בעיני. אך בעניי, אני לא כ"כ מבין את המשך הדברים, שמי שתורה זה החיים אצלו "יכול להרדם באמצע". ברור שמי שעייף ירדם, אך זה קשור לזה שהתורה היא "החיים אצלו"? הרי גדלנו על סיפורים כיצד גדולי הדור לא יכלו להרדם כלל בעסקם בריתחא דאורייתא? וברור לכל צורב שכמה שהוא יותר בשטייגען ומרותק לסוגיה, הכוחות הגופנים לא משפיעים בכלל! יש סיפור למשל, על הרב עובדיה זצ"ל, שמרוב אהבתו וחשקו בתורה, פעם לא שם לב שעבר יום שלם בכלל... זו שקיעות ברמה אחרת, כשבאמת דבקים בתורה. אז מה הפשט? לכאורה השקיעות נותנת כוחות אדירים, בדיוק להפך מהאמור במשפט הנ"ל?