דרך העיון - תשובה לשאלות הידועות (1 צופה)

[דבר היושר]

המבוגרים ולכה"פ האלו בגיל הארבעים ומעלה שמבינינו, אכן נדהמים לראות בשפה ה'מוזרה' שהם שומעים את נכדיהם - בחורי הישיבות המדברים בה בעירנות ובלהט, וגדילה חרדתם באשר הם קוראים לשפה זו 'לדבר בלימוד', אנסה ליישב ההדורים אחד ואחד, להרגיע את המבוגרים יותר מחד, והבחורים מלאי המרץ מאידך גיסא [שידעו את מהות מעשיהם].

אביא כאן מס' נקודות שזה מה שמזעיק ומטריד רבים מהמבוגרים שבינינו, ואשתדל להביא מענה לכל אחד ואחד.

א. האמוראים שהם עצמם מוגדרים כ'יסודי הסברא התלמודית' [רש"י ברכות מז, ב; סוטה כב, א; רש"י סוכה כח, א; רש"י ב"מ לג, א;] והמנתחים והמתעדים הראשונים לאותה תקופה נפלאה ופורחת של צמיחת הדור בעידן התנאים והאמוראים, והנה הם מעולם לא עסקו בשורש הנידון, והיסוד והמושג שהוא נושא בתוכו, אלא רק שאלו זא"ז וענו זל"ז [פעמים בסברא ופעמים בראיה] ואילו אנו חוקרים ומעמיקים כל העת בכל דף בגמ' במשך ימים ואף שבועות, שלכאורה דבר זה נראה כעצירת ההמשכיות של היהדות האותנטית, ולכך יש הנזעקים לנוכח מראה זה, אלא שהמענה לכל זה הוא פשוט, אצל הדורות הקדמונים, לא היה צורך לדון בשורש ומהות הדין והדבר, שהרי התורה היתה 'חיה' אצלם כמו שאף אבא לא יוכל להגדיר ולייסד מהי ה'אהבה' שהוא רוחש לילדיו, שהוא מנשק ומחבק אותם בכל הזדמנות ולכן ככל שהאדם יותר קרוב לזמן נתינת התורה מפי הגבורה, הריהו מצליח לחיות לדוג' את קדושת השבת, וממילא הוא נרתע בכל דבר שגורם לחילול השבת, ואף שלא יצליח להגדיר באיזה משבצת ובאיזה גדר עומדת ה'מלאכה', ואילו אנו כיון שאיננו 'חיים' זאת, אנו מוכרחים להשתית הדבר כחלק מהמושכלות שלנו, ולכן ככל שהדבר יובהר אצלינו יותר מהבחינה השכלית, כך נקבל יותר ויותר את המבט של התורה גופא, ולכן יש ענין ומשמעות רבה להעמקה ופלפול, זהו בקצרה.

ב. צריך להדגיש שה'אמת' יכולה להיות מושגת באמצעות השכל והתבונה הישרה והטהורה, ואין מן ההכרח שהאמת תושג רק על ידי ניתוח סרסורי והיקשי דברים האחד למשנהו [גם אם באים מצד שפנימיותם ההגיונית שווה] ואף שהשכל האנושי מגיע מהמרכיבים הטבעיים, ואינו בעיקרו שכל תורני, ובימי חורפי היה לי ע"ז ויכוחים רבים עם המשגיח, כיצד שייך לנתח בשכל האנושי דברים שהם תורניים ואלוקיים בעיקרם, ולמעשה כפי שהבאתי למעלה שהר"ן בדרשותיו פוסק שאכן התורה נמסרה לשכל האנושי.

ג. כל אדם ואדם מסוגל לנהוג בדרך מסויימת בכדי ללמוד את התורה [וכדברי הגרי"ג זצוק"ל – "כל אחד לפי טבעו"] יש מגוון סוגי דרכים שהאדם יכול ללכת בהם כגון סרסורית, פירושית, סידורית, ויצירתית, והמושג שמתהלך כעת בגאון במוצלחי עולם הישיבות היא הדרך ה'יצירתית' שהיא עצמה יצירה המושתתת על יסודות הסברא וההיגיון, ואינה באה ממקורות מפורשים וכדו' * ואדרבה, הם מעמידים 'יסוד' ולאחר כן את ה'בנין' שיוצא מזה, והם משיאים ונותנים בכדי להוכיח כל אחד את דרכו, אני מסכים שיש מקום רב לדון האם דרך זו נכונה בחור צעיר טען באזניי לפליאתי לצורת לימודו שמעט מעלה גיחוך ופליאה, ואמר לי בזה"ל "דמאחר שהיסוד הרוס איך יתקיים הבנין" והיינו, שבהקדם עלינו לדרוש אחר היסודות והעקרונות, ואחר מיכן עלינו לפנות כיצד זה קורה באופן מעשי ובעולם המעשה, אבל כלל הרבנים שדנים פה צריכים להבין, שבחור שקם בבוקר, ומתחיל סדר א' בשעה תשע, וסדר ב' בשעה ארבע, וסדר ג' בשעה תשע, חייב ומוכרח לאהוב את מה שהוא עושה, זה מה שהוא עושה כל הזמן, עליו להתחבר באופן כללי למה שהוא עושה, ולכן יש נוצרו כ"כ הרבה דרכים ללימוד התורה, שבני האדם רצו להתחבר לתורה וממילא כל אחד ייצר דרך משלו, ו"שבעים פנים לתורה" ו"דור דור וחכמיו, דור דור ודורשיו".

אלא שכמובן מאליו, נקודת המוצא אמורה להיות בחקר 'פרטים' ספציפיים, ומהם אנו מגיעים לניסוח 'כללים' רחבים, ומכללים אלו, אנו מפתחים 'מושגים' מופשטים, ומהם משתלשלים לבסוף - ה'הגדרות', שמטרתם היא היא ליישב שכל דין יהא דבור ומכוון במסילה ישרה ומכוונת ושלא יינקו שני דינים אחד מחברו, ובכך יווצרו סתירות בין הדברים, שמחשש לסתירות מעין אלו, אנו מגדירים כל דבר, את גבולי הדין והמציאות שנאמרו בו, וממילא מה בתוך הגדר ומה אינו שייך לו.

* יש צורות שונות של עבודות 'יצירה', את דרך בריסק מאפיין מושג ה'גדר', וזהו חידושו של הגר"ח מבריסק, וזה פחות או יותר מה שמייחדת את שיטת הגרח"י שרייבר, אלא שזה הגיע למימדים מוגזמים מעט, ודרכו של הגר"ש שקאפ מתאפיינת במושג ה'סברא', ישנם עוד צורות רבות, איני משועמם לנתח לוגית מה השורש שכ"א מגדו"י ניגש דרכו אל התורה, אבל אלו האחרונים ממש בולטים כמעט בכל מילה, פיסקא, ומימרא מדבריהם.

 

[דבר היושר]

עוד יעויין כאן.

 

[יאשע בער]

צריך להדגיש שה'אמת' יכולה להיות מושגת באמצעות השכל והתבונה הישרה והטהורה, ואין מן ההכרח שהאמת תושג רק על ידי ניתוח סרסורי והיקשי דברים האחד למשנהו [גם אם באים מצד שפנימיותם ההגיונית שווה]

לחץ כדי לכווץ...

אבל בשביל שהתבונה תהיה טהורה צריכים לעבוד הרבה. כיום המח ובעקבותיו דרכי החשיבה של כל אחד מושפעים מעשרות מקורות חיצוניים שאינם קשורים לתורה.
ולכן באופן כללי ברור שעדיף ללמוד בצורה של הכרחים וראיות ולא בצורה של סברות, כי הסברות לא בטוח שהם נכונות, אך ההכרחים הם מוכרחים להיות נכונים.

 

[מרגניתא טבא]

א. האמוראים שהם עצמם מוגדרים כ'יסודי הסברא התלמודית' [רש"י ברכות מז, ב; סוטה כב, א; רש"י סוכה כח, א; רש"י ב"מ לג, א;] והמנתחים והמתעדים הראשונים לאותה תקופה נפלאה ופורחת של צמיחת הדור בעידן התנאים והאמוראים, והנה הם מעולם לא עסקו בשורש הנידון, והיסוד והמושג שהוא נושא בתוכו, אלא רק שאלו זא"ז וענו זל"ז [פעמים בסברא ופעמים בראיה] ואילו אנו חוקרים ומעמיקים כל העת בכל דף בגמ' במשך ימים ואף שבועות, שלכאורה דבר זה נראה כעצירת ההמשכיות של היהדות האותנטית, ולכך יש הנזעקים לנוכח מראה זה, אלא שהמענה לכל זה הוא פשוט, אצל הדורות הקדמונים, לא היה צורך לדון בשורש ומהות הדין והדבר, שהרי התורה היתה 'חיה' אצלם כמו שאף אבא לא יוכל להגדיר ולייסד מהי ה'אהבה' שהוא רוחש לילדיו, שהוא מנשק ומחבק אותם בכל הזדמנות ולכן ככל שהאדם יותר קרוב לזמן נתינת התורה מפי הגבורה, הריהו מצליח לחיות לדוג' את קדושת השבת, וממילא הוא נרתע בכל דבר שגורם לחילול השבת, ואף שלא יצליח להגדיר באיזה משבצת ובאיזה גדר עומדת ה'מלאכה', ואילו אנו כיון שאיננו 'חיים' זאת, אנו מוכרחים להשתית הדבר כחלק מהמושכלות שלנו, ולכן ככל שהדבר יובהר אצלינו יותר מהבחינה השכלית, כך נקבל יותר ויותר את המבט של התורה גופא, ולכן יש ענין ומשמעות רבה להעמקה ופלפול, זהו בקצרה.

לחץ כדי לכווץ...

באיזה בחינה הם חיו את הלימוד יותר ממה שאנו חיים, ב"ה דור האברכים יושבים ושקועים בלימוד ודבר זה אינו מסתבר מצד ההיגיון אם לא שנאמר שיש להם טעם בלימוד וחיות בלימוד ושקיעות בלימוד, וא"כ לא הבנתי מה התכוונת שהתורה היתה חייה אצלם,
ב. נניח שהתורה היתה חייה אצלם, מה זה קשור לכך שלא היו צריכים להעמיק ולדון בשורש התלמוד, הלה התורה רחבה מני ים ועמוקה מני אלף, [זה התי' של הבחורים כיום לדרוש ולחקור בעומק הדבר ובשורש הסברא] וא"כ מה הביא אותם שלא לעסוק בעמקות התורה,

ואולי הם אחזו שלא כל דבר צריך להיות ברור לנו, "חוקת התורה".