האם הגוים יכלו לטעום מהמן (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
והוא כזרע גד (טז לא)

איתא במדרש שמות רבה (פרשה ה' סי' ט') דהעובדי כוכבים שטעמו את המן, היה להם מר, וז"ל המדרש "אר"י בר חנינא וכו' למוד מן המן שלא היה יורד לישראל אלא לפי כח של כל אחד ואחד מישראל, הבחורים היו אוכלין אותו כלחם וכו', והזקנים כצפיחת בדבש וכו', והעובדי כוכבים טעמו אותו מר וגד, שנאמר והמן כזרע גד הוא", ע"כ.

והקשה ביפה תואר, דבמדרש אבכיר (מובא בילקו"ש בשלח רמז רנ"ח) איתא, "הנני ממטיר לכם לחם, לכם אני נותן ולא לכל אומה ולשון, שאם יתכנסו כל האומות לספות מן המן אפילו משהו אינן יכולין", מבואר שאינם יכולים כלל לאכול מן. ובשמו"ר הנ"ל משמע שיכולים לאכול, אלא שהוא מר להם. וכעין זה בספרי האזינו (פיסקא שי"ג) עה"פ יסובבנהו יבוננהו, שכשהיה אחד מן האומות פושט ידו לקמוץ מן המן לא היה עולה בידו כלום.

ויש לפרש דמה שלא היו יכולים האומות ללקוט את המן, היינו משום שאפילו לבני ישראל לא ניתן אלא עומר לגלגלת, והמרבה לא העדיף, שאם היה לוקט יותר מעומר לא היה נמצא בידו אלא עומר אחד, א"כ האומות שלא ניתן להם המן, הוי אפילו העומר הראשון כיותר מעומר לגבי ישראל. ולפי"ז דוקא ללקוט לא היו יכולים וכלשון הספרי, אבל אם ישראל לקט ונתן לעכו"ם לאכול מזה, דלכאורה בכה"ג היה יכול ישראל אחד לתת מהמן שלו לחבירו, אע"פ שחבירו כבר אכל את העומר שלו ונמצא אוכל יותר מעומר [ועי' בספר דגן שמים סי' ז' אות ד' שהביא מהרבינו בחיי לעיל טז כא, שמי שפשע ולא ליקט בבוקר היו חולקים לו חבריו מן בתורת צדקה, והוכיח מזה שיכול אדם אחד לתת מן לחבירו], הוא הדין שיכולים לתת לעכו"ם, אלא שהיה לו מר כגד.
​

◆ ◆ ◆​

עוד העיר ביפה תואר הנ"ל, דיש לעיין ממה שאמרו חז"ל (מובא ברש"י לעיל כא) "וחם השמש ונמס, הנשאר בשדה נימוח ונעשה נחלים, ושותין ממנו אילים וצבאים, ואומות העולם צדין מהם וטועמין בהם טעם מן, ויודעין מה שבחן של ישראל". והרי לאומות היה המן מר. וצריך לחלק שהמן בעין היה מר להם, אבל מה שטעמו בבשר הצבאים היה לו טעם מן.

ונראה לבאר בפשטות, דהמן היה מזון רוחני, דהוא לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, וכתב הרמב"ן בשער הגמול וז"ל "והנה ראינו כי זכי הנפש קיום גופם בדברים הדקים, והזכים מהם בדקים מן הדקים, כי אנשי המן נתקיימו במן הנבלע באברים שהוא מתולדת האור העליון המתגשם ברצון בוראו יתברך, וזכו בדבר משעה שנתעלית נפשם במה שהשיגו בנפלאות הים" וכו'. והנה דבר רוחני הוא עונג למי שראוי לו ויש לו הכלי קיבול לזה, אך הוא קשה ומר למי שאינו מוכן לזה, וכמו שאמרו (נדרים ח:) אין גיהנם לעתיד לבוא, אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאים בה ורשעים נידונים בה. על כן לעכו"ם שלא נתעלית נפשם, היה המן מר וגד. וכל זה במן עצמו, אבל לאחר שאכלו ממנו הצבאים, הרי נתגשם יותר והוא רק תולדת המן, וזה כבר גם לפי כוחם של העכו"ם לסבול, ולכן היה להם בזה מעין טעם מן, מה שיכלו להשיג לפי ערכם.​

 

[פנחס ע]

מה שכתוב שהחיות טעמו טעם המן, ולכן נותנים לציפורים כמדומני. זה מסתדר עם זה? (זה מדרש כך שזו זכותו לחלוק, השאלה אם אפשר גם לסדר את זה ביחד, ולפי הביאור שלך נ"ל שפחות)
גם נראה לי שכתוב באיזה מקום שהאומות הכירו בגדולתם של ישראל בגלל שהרגישו טעם המן.