נח האם נכנסו לתיבה אדני השדה ועופות הגדלים באילן (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התבה להחיות אתך (ו יט)

במסכת כלאים פ"ח מ"ה תנן, שאדני השדה הוא מין חיה, וביארו הר"ש והרע"ב שהיא חיה הגדלה מן הארץ ומחוברת לארץ בחבל גדול, ואין כל בריה יכולה להתקרב אליו כי הוא הורג וטורף כל הקרב אליו, וכשרוצים לצוד אותו מורים בחצים בחבל עד שנפסק וצועק בקול מר ומת מיד. ובספר דרושים ולקחי מוסר לתלמיד מהר"ם בנעט זצ"ל כתב להקשות, הרי נח היה צריך להכניס לתיבה מכל החי, ואיך הכניס נח לתיבה את החיה הזו הנקראת אדני השדה, הרי אינה יכולה לחיות אלא במחובר לאדמה, וגם אין אדם יכול להתקרב אליה.

ולכאורה לא קשה, דבאמת י"ל דהכניסה עם האדמה שהיא עליה, ואע"פ שחיה זו אינה מניחה להתקרב אליה, היה הדבר בדרך נס, כמו שבאו החיות מאליהן לתיבה, ופשוט.

ובספר הנ"ל כתב, דבאמת לא היה צריך נח להכניס אותה לתיבה כלל, כיון שכל מה שהכניס נח החיות והבהמות לתיבה הוא משום "להחיות זרע", וחיה זו שאינה פרה ורבה אלא גדילה כשארי צמחים, אין צריך להכניסה לתיבה, דלאחר המבול תגדל שוב כמו שאר הצמחים. ושוב ראיתי שכן כתב בספר תורי זהב.
​

◆ ◆ ◆​

וראיתי שהביאו להקשות על דבריו, דהנה ישנם עופות הגדלים באילנות, כמו שמובא בשו"ע יו"ד סי' פ"ד סעיף ט"ו ובמרדכי חולין סי' תשל"ה, ויש לעיין האם הם הוכנסו לתיבה או לא. ובפירוש בעל הרוקח עה"ת [מובא בתוס' השלם] עה"פ לקמן ז' ג' "גם מעוף השמים", כתב שתיבת "גם" בא לרבות שהכניס נח לתיבה מהעופות הגדלים באילן. והנה מבואר דאע"פ שאינו פרה ורבה אלא גדל באילן מ"מ הכניסו לתיבה, וקשה מאי שנא מ"אדני השדה".

ונראה לומר בפשיטות, דהנה בשו"ע שם ובמרדכי שם מבואר ג' שיטות בדינן של העופות הגדלים באילן, דהמרדכי הביא דיש אומרים שאינו טעון שחיטה כיון שדינו כעץ בעלמא, ודעת רבינו תם שם שטעון שחיטה משום שדינו כעוף טהור, והשו"ע פסק כדעת הסוברים שהוא אסור מדין שרץ. ודעת הרוקח נראה דהוי בכלל עוף טהור, ממה שכתב לרבות אותו בכלל קרא ד"גם מעוף השמים שבעה שבעה" דאיירי בעופות טהורים, כמ"ש רש"י.

וממילא ניחא, דחילוק גדול יש בין אדני השדה שהיא חיה טמאה [דהא ליכא בתורה אלא החיות והבהמות הטהורות שמנאן הכתוב בפרשת שמיני, ואדני השדה לא נזכר שם], לעופות הגדלים באילן שהם עופות טהורים, שהרי לחיות ועופות הטהורים היה עוד טעם להכניסן לתיבה, דהיינו בשביל להקריב מהם, דהא חזינן דהכניס שבעה שבעה ולא רק לקיום המין, וכמ"ש רש"י. ומעתה גם העופות הגדלים באילן, אע"פ שלקיום המין אי"צ להכניסן, מ"מ כיון דטהורים הם הכניסן בשביל להקריב מהן מיד ביציאתו מן התיבה, דהא בן נח מקריב מכל מין טהור גם מחיה עי' זבחים קטז: והוא הדין אווזים ותרנגולים וכל העופות, ומכולן הקריב נח. אבל אדני השדה שהוא מין חיה טמאה, ומן הטמאים נכנסו לתיבה רק לצורך קיום המין בלבד, כיון שאינו פרה ורבה אין צריך להכניסו לקיום המין, ונתמעט מ"לחיות זרע", וק"ל.​

 

[גרינפלד]

במסכת כלאים פ"ח מ"ה תנן, שאדני השדה הוא מין חיה, וביארו הר"ש והרע"ב שהיא חיה הגדלה מן הארץ ומחוברת לארץ בחבל גדול, ואין כל בריה יכולה להתקרב אליו כי הוא הורג וטורף כל הקרב אליו, וכשרוצים לצוד אותו מורים בחצים בחבל עד שנפסק וצועק בקול מר ומת מיד.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובטעמא דקרא כתב, שלדעת ר' יוסי דס"ל במשנה בכלאים שם דאדני השדה מטמא באהל כאדם, לא נכנסה כלל למבול אלא מתה, כיון שהיא מין אדם. ואינו מובן, דודאי אדני השדה ואדם הם ב' מינים שונים, ואפילו אם נאמר דאדני השדה דינו כאדם לכל דבר, ובפרט לפי מה שנראה דרק לענין טומאת אהל נתרבה להיות כאדם, וכמ"ש רבינו הגרח"ק זצ"ל בשיח השדה בקונטרס פתשגן הכתב סי' ט"ו ובאגרות וכתבים סי' י"ב, א"כ אין חילוק בין ר' יוסי לרבנן בזה, דלכל התורה לכו"ע הוי חיה, ורק לענין טומאת אהל נחלקו.

וראיתי שהעירו על זה מדברי הר"ש משאנץ בפירושו על התו"כ פרשת צו פרשה י', לגבי דם מהלכי שתים שאין חייבים עליו משום דם, שכתב דבכלל זה דם אדם וכן דם אדני השדה לר' יוסי, חזינן דגם לשאר דיני התורה דינו כאדם.

ובאמת זה אינו קושיא כלל, דהא דדם מהלכי שתים טהור נתמעט שם משום דאין בו טומאה קלה, והטעם שאין שייך בו טומאה חמורה היינו משום דלעולם מטמא טומאה חמורה בטומאת אהל, א"כ האי טעמא שייך גם באדני השדה כמפורש בהמשך דברי הר"ש שם, אבל לשאר דיני התורה שאינם תלויים בטומאת אהל דינו כחיה [ועי' בכריתות כא: שנראה לפי חד תירוצא בגמ' דהטעם דאין טומאה קלה באדם הוא משום דבטלה דעתו, א"כ לכאורה אין זה שייך אלא באדם ממש ולא באדני השדה, וצ"ל דדברי הר"ש הם לאידך תירוץ בגמ' שם דלא משכחת לה שלא תהיה טומאה חמורה, עי"ש].

אך יל"ע בדברי הר"ש משאנץ דלא שייך טומאה קלה באדני השדה, לפי מה שביארנו שדינו לכל התורה כחיה טמאה, הא קי"ל בחולין ר"פ העור והרוטב דהשוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים והיא מפרכסת טמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות, א"כ בכה"ג באדני השדה אינו טמא טומאת אהל עד שימות, וטומאת אוכלין שפיר מטמא, א"כ משכחת לה טומאה קלה. ואולי בעינן שיהיה שייך בו טומאה קלה לאחר מיתה דוקא, עי' בסוגיא שם.​

 

[גרינפלד]

דהמרדכי הביא דיש אומרים שאינו טעון שחיטה כיון שדינו כעץ בעלמא,​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ור"ת שם מוכיח שאין דינו כעץ בעלמא ממה דאמרינן בחולין קכו: דעכבר הגדל מן האדמה טמא בטומאת שרצים אע"פ שאינו פרה ורבה אלא גדל מן האדמה, הרי דמ"מ יש לו דין שרץ, והכא נמי יש לו דין עוף טהור אע"פ שגדל מן האדמה. ובאמת זו קושיא גדולה לדעת היש אומרים הנ"ל.

ואולי יש לחלק שעכבר אסור משום ששמו עכבר כמבואר בגמ' שם, ולא משום דהוי "שרץ", ועל כן כיון דסו"ס שמו עכבר אסור, אע"פ שבאמת אין לו דין שרץ, אבל בשחיטה דדין שחיטה הוא על עוף ולא על שמן המיוחד של עופות הללו, הרי אינן נחשבים עוף.

אמנם קשה מאי שנא מאדני השדה דחשיבי חיה כמבואר במשנה בכלאים שם וכן בתו"כ שמיני פרק ו' איתא דאבני השדה מטמא טומאת נבילות, חזינן דאינו עץ בעלמא אלא יש לו דין חיה אע"פ שגדל מן האדמה.

ואולי י"ל דאבני השדה וכן עכבר הגדל מן הארץ כיון שהם גדלים כדרך עיקר ברייתן בששת ימי בראשית שהוציאה האדמה שרץ נפש חיה, ממילא חשיבי חיה. אבל עופות הללו שגדלים מן העצים, ואין זה דרך ברייתן מששת ימי בראשית שבריית העופות אינה מהעץ, אלא מהרקק, א"כ אין לו שם עוף דאין זה דרך בריית עוף בכך. ומנא אמינא לה האי סברא דתליא בדרך ברייתו, דהנה מהרש"ל בים של שלמה חולין פ"ט סי' ט' כתב להתיר עופות הללו בשחיטה דדין עוף להם, וכתב בטעם הדבר משום "שהעופות תחילת ברייתן מן הרקק, דהיינו אדמה ומים, וכן הני גידוליהם מן האילן היונק מן הארץ, ועומד על המים, ותחילת ברייתו שנופל לתוך המים וחי", הרי דתליא בדרך עיקר ברייתן, ואמנם היש"ש סובר דגם הני דומה הדבר לדרך ברייתן כיון שגדלים על העץ המחובר בארץ וכן נופלין אח"כ למים ועי"ז חיים, אמנם בדעת הראשונים הנ"ל י"ל שהם חולקים ע"ז, וסבירא להו דאינו נחשב דרך ברייתו, ועל כן חשיב עץ בעלמא.​

 

[הצעיר שבחבורה]

ובספר הנ"ל כתב, דבאמת לא היה צריך נח להכניס אותה לתיבה כלל, כיון שכל מה שהכניס נח החיות והבהמות לתיבה הוא משום "להחיות זרע", וחיה זו שאינה פרה ורבה אלא גדילה כשארי צמחים, אין צריך להכניסה לתיבה, דלאחר המבול תגדל שוב כמו שאר הצמחים. ושוב ראיתי שכן כתב בספר תורי זהב.

לחץ כדי לכווץ...

ובמדרש אמרו
אמר רבי אבא בר כהנא: הכניס עמו זמורות ונטיעות ויחורים של תאנה וגרופיות לזיתים, הה"ד (בראשית ו): ואספת אליך, אין אדם כונס דבר אא"כ היה צריך לו.