האם צריך למול דוקא בסכין של ברזל ? (1 צופה)

[התורה]

וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי (שמות ד, כה). מבואר כאן שאפשר לקיים ברית מילה לא רק בסכין העשוי ברזל, אלא גם באבן חדה כמו שציפורה לקחה 'צור' דהיינו אבן חדה.​

צור וזכוכית​

נפסק בשלחן ערוך יורה דעה (סי' רסד, ב): 'בכל מלין, ואפילו בצור ובזכוכית, ובכל דבר הכורת, חוץ מבקרומית של קנה וכו'. אולם מסיים המחבר: 'ומצוה מן המובחר למול בברזל, בין בסכין בין במספרים, ונהגו למול בסכין'.​

אינו מכאיב​

הטעם שמצוה מן המובחר למול דווקא בברזל, כותב ה'לבוש': 'שהוא חריף ביותר ואינו מכאיב כל כך'.

ובמקור המנהג למול דווקא בסכין ברזל, כותב ב'ערוך השלחן' (סעיף טו): 'ויראה לי שדבר זה מפורש ביהושע (ה, ב) דכתיב בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מל את בני ישראל וגו', ותרגם יונתן אזמלין חריפין וכו', ומדצוה הקדוש ברוך הוא למול בברזל, שמע מינה דכן היא עיקר המצוה, והא דכתיב ותקח צפורה צור וגו', יש לומר מפני שהיו בדרך ולא נזדמן לה סכין יפה למול בו'.

וה'פרישה' (סק"ז) כתב טעם ע"פ המדרש, שכך הובטח לברזל ביום שנבקע הכובע של ברזל שהיה בראשו של גלית לפני דוד.​

צור - ברזל​

יש לציין שלדעת כמה מפרשים (טור; רשב"ם; חזקוני; רלב"ג), אותו 'צור' שלקחה ציפורה לא היה אבן חדה, אלא איזמל או תער של ברזל.​

הלכה למעשה:​

אף שמותר למול בכל כלי ולא רק בסכין, ולא רק בכלי ברזל, מצוה מן המבחר למול בברזל שאינו מכאיב, ונהגו למול רק בסכין של ברזל, ולא בכלי אחר.​

תורה שבכתב​

 

[געגועים]

וה'פרישה' (סק"ז) כתב טעם ע"פ המדרש, שכך הובטח לברזל ביום שנבקע הכובע של ברזל שהיה בראשו של גלית לפני דוד.​

לחץ כדי לכווץ...

מתוך ליקוט על דוד המלך אות כ"ב

כשבא דוד להרוג את גלית ולקח חמשה חלוקי אבנים ונעשו אחת, והיה כובע נחושת על ראשו של גלית, אמר לו הקב"ה לברזל תרכך עצמך שתיכנס בך האבן, ואעשה לך חלק בקדושה, זו איזמל של מילה וסכין של שחיטה, וזה אחד מהדברים שהשליט הקב"ה הרך בקשה. [ש"ך על התורה שמות בפסוק ותקח צור]

ומצוה מן המובחר למול בברזל. שמעתי טעם ע"פ המדרש שכך הובטח לברזל ביום שנבקע הכובע של ברזל שהיה בראשו של גלית לפני דוד. [פרישה יו"ד סי' רסד ס"ק ז]

וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר (שמות ד, כה), המדרש אומר שהילד מלו באיזה אבן חדה ולא בסכין, כי אז היה המנהג ככה למול באבן חדה, היום כבר מלים בסכין של ברזל, והטעם הוא כי ידוע שעל כל דבר יש בשמים מלאך הממונה על הדבר, למשל יש מלאך הממונה על האבנים ויש מלאך הממונה על הברזל. וברגע שבא וחירף בכל יום הפלשתי בימי שאול, ודוד המלך איוה מאד להרוג את הפלשתי, ודוקא בלי כלי מלחמה, רק לקח אבן קטנה מאד לזרוק לו בראשו, והפלשתי הזה היה לבוש בקסדר כובע ברזל על ראשו ודחק על דוד מאד. בא מלאך הממונה על האבנים ואמר למלאך הממונה על הברזל: שמע, עשה לי הטובה, כמו שיזרוק דוד את האבן תן להאבן לעבור לו בתוך הכובע של ברזל בתוך מוחו של הפלשתי, עבור זה תקבל ממני מתנה שעד עכשיו היו מלים עם אבן, בעד זה אני אוותר לך ואתן לך מתנה שמהיום והלאה ימולו עם סכין כלי ברזל, ונתרצה מלאך הממונה על הברזל ועבר האבן בתוך הברזל ונכנס למוח של הפלשתי והרג אותו, ועל כן כעת היום המנהג למול עם סכין ולא עם אבן. [צאינה וראינה שמות]

עיין בתשובת פינת הבית סי' צ"ה שהביא שהגאון הברוך טעם התחיל לקרוא בצאינה וראינה היות כי פעם אחת שמע איך שזוגתו הרבנית קוראת בצאינה וראינה בפ' שמות וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ הטעם מדוע בימי קדם היו מלין באבנים והיום מלין בכלי מתכות. וזהו יען כי דוד המע"ה בעת שלחם עם גלית הפלשתי ולקח את חמש חלקי אבנים ויגש אל הפלשתי לקלען ולזרקן במצחו, אמנם גלית הפלשתי היה לבוש על ראשו כובע ברזל ואין מדרך הטבע אשר אבנים ישברו מתכות. ובכן אמר המלאך הממונה על האבנים אל מלאך הממונה על המתכות שיעביר על מידתו ויחליש כח הברזל לפני כח אבנים החלושים ממנו ויטביע את האבן במצחו של הפלשתי דרך המתכות, ובעד זה יתן לו במתנה שמהיום והלאה ימולו במתכות דייקא, ע"כ בשם המדרש.

וכשמוע הברוך טעם את הקריאה התפלא. וציין בגליון בזה הלשון: ועיין ברמב"ם הלכות מילה פ"ב- מצוה מן המובחר למול בברזל ונהגו כל ישראל בסכין, וכן הוא ביורה דעה סימן רס"ד, ועיין בבעל הטורים ריש פרשת דברים א), וברש"י חולין דף ט"ז ד"ה זריזותיה ב) כו', ובבראשית רבה פרשה ל"א ג) ע"כ [1]. [תולדות קול אריה עמוד קכב]​

---

[1] א) ועיין בבעל הטורים ריש פרשת דברים. וזה לשונו: מול ב' במסורה, מול סוף, ואידך מול את בני ישראל שנית (יהושע ה ב), ה' דברים נאמרו בקנה, אין מוהלין בו, ואין חותכין בו בשר, ואין שוחטין בו, ואין מקנחין בו, כדאיתא במסכת חולין (טז:) וזהו שאמר לו הקב"ה ליהושע עשה לך חרבות צורים ואל תמול בקנה הגדל בסוף, פירוש באגם, וזהו מול סוף מול את בני ישראל.

ב) וברש"י חולין דף ט"ז ד"ה זריזותיה. וזה לשונו (בעמוד א'): קרא זריזותיה דאברהם קמ''ל. שחש ונזהר שמא לא ימצא צור אפילו מחובר והביא עמו מאכלת.

ג) ובבראשית רבה פרשה ל"א. וזה לשונו (בסי' ח): עשה לך חרבות צורים נתפרש גלבין דטינרי (אזמל מסלע).​