אכתוב 'הרגש'.
בהתבוננות בהליכות רבותינו אנו נשכרים הרבה, כי התנועות, ושמיעת קול הדיבור, משקפים הרבה מן הפנימיות.
והנה דוגמא: לפני מספר שנים התפרסה תגלית: סרטון של באי הכנסיה הגדולה הראשונה של אגו"י בוינה. בתוך הסרטון התרגש העם היהודי לראות את דמותו של רבינו הכהן הגדול החפץ חיים זי"ע. מי שיתבונן בשניות הספורות האלה יראה דברים נפלאים המגלים על אישיות של החפץ חיים. ראשית, הילוכו הענוותני במבט מושפל כאחד שה' אלוקיו על גביו, ויותר מזה, הצלם תפס אנקדוטה של ממש: אחד מהנלוים אליו מנסה בכניסה באחוז בזרועו ולתמוך בו. החפץ חיים הקשיש מגיב בתנועת משיכה עזה של היד ומסרב להיעזר בזולתו.
מאוד הייתי רוצה למשל לראות את ההילוך הנמרץ המפורסם אצל אדמו"ר האמרי אמת זי"ע, ושידר דמות של אדם שכל חייו רץ להספיק עוד משהו. ניצול הזמן!
מאוד הייתי רוצה למשל לראות את קדוש ישראל הבבא סאלי זי"ע שראשו מגיע השמימה איך היה נועץ רגליו בארץ ומיסב במסיבת פשוטי עם כשהוא נהנה הגנה גדולה מזה שאחרים נהנים במאכל משתה ושיר. (יש סרטון כזה אמיתי, הייתי רוצה לראות יותר, אבל רק איך שזה היה נראה באמת, לא דמיון.)
כעת, יש כאלה הנזהרים שלא לצייר את האבות הקדושים או את התנאים הקדושים וכיוצ"ב, בטענה שציור מגביל את הדמות, ומנין לנו היכולת להגביל את תפיסתנו ויותר מזה את תפיסת הילדים הקטנים בדמות הקדמונים, עדיף שהדמות תישאר מופשטת, וככל שיגדל הילד תגדל השגתו.
על אחת כמה וכמה להקנות תנועה וחיות לדמויות הנשגבות של עמנו, כשהתנועות הם לפי מה שהתוכנה בודה מליבה (בכשרון רב...), חוץ מזה שאין בזה שום תוכן, יש בזה קצת עקירת הדמות האמיתית אם היינו זוכים ולהכיר ולראות.
למשל ראיתי סרטון של מוהר"א מבעלזא, הנושא עיניים ונועץ מבט חריף. האמנם?...